"גודל העצב האישי כגודל השמחה של אחרים", אומר צבי, בן 75 מירושלים, שמסתייע בחסדי נעמי עם סל מזון לקראת ראש השנה. "החגים עושים לי רע והתרגלתי. לפעמים אני בר מזל ופשוט לא אכפת לי. זה כבר לא צריך להפתיע איש שאתם רואים אותי בא לקבל אוכל לחג מתרומה, כי זקן ועני זה כבר מזמן לא שילוב כזה נדיר, תסתכלו פה מסביב".
את העדות העצובה הזאת אנחנו לא שומעים רק מצבי באחד ממרכזי החלוקה של חסדי נעמי של מזון ומוצרי בסיס לקראת ראש השנה, גם עדה משתפת על מצבה: "אנחנו נהיה ארבעה אנשים בשולחן החג, אני, בתי, בעלה והנכדה שלי. ננסה לעשות את עצמנו שמחים בשבילה. לפעמים זה גם עובד, לרגע שוכחים שמזייפים".
חתנה של עדה עבר תאונת עבודה, ומאז נאלצת בתה לעבוד 18 שעות ביממה כדי לכלכל אותם, ולסייע גם לאמה. "התקווה שלנו היא לחסוך מספיק כסף כדי שלפחות לילדה יהיה סיכוי לצאת מהמעגל הזה. זה דבר אחד להיות עני, זה מייאש. אבל שום סיכוי שהילדה תריח ייאוש באוויר, אז אנחנו מקבלים סל מזון ואני מבקשת קצת מהשכנים כדי שתהיה תחושה של שפע, כי גם אנחנו מבינים שחגים זו הזדמנות להזריק לילדים עניים זריקת מוטיבציה כדי לצאת מהמעגל הזה", אומרת עדה.
צבי ממשיך ומספר: "חג דל ממחיש את הפער בין מה שיש לי ומה שהייתי רוצה שיהיה לי על שולחן החג, כדי לארח בכבוד את בני המשפחה שבאים. אי אפשר ליהנות באמת כשכל אחד מנסה להתחשב באחר ולאכול מעט בשר כדי שלאחרים יהיה יותר, למבוגרים יותר כמוני או לילדים שלא ירגישו במחסור. מצד שני אני תמיד אומר לעצמי שיכול היה להיות גרוע יותר".
העדויות העצובות ממחישות שוב את המציאות בישראל, שבה אדם שמאבד את היכולת להתפרנס בכבוד, מפאת גילו, מפאת היעדר פנסיה מכובדת, מאחר שילדיו - אם זכה בכאלה - גם הם קשי יום או חלילה בשל תאונה או נכות, איכות ורמת חייו יורדת פלאים וקצבאות לא תמיד מחלצות מעוני ממשי, לאו דווקא כזה שנמדד בסטטיסטיקה היבשה.
"זה חג קשה", אומרת שרון יגלין, אחראית אגף הקהילה בחסדי נעמי. אנחנו עובדים מסביב לשעון כדי להגיע למי שיש צורך לסייע להם. אנחנו פרוסים ב־40 נקודות חלוקה, ובאמצעות ארבעה מרכזים לוגיסטיים וצי משאיות מגיעים לכל הארץ. על רקע יוקר המחיה והאווירה בארץ, השנה יש תחושה של ייאוש מצד הנצרכים. אנחנו עושים את המקסימום גם כדי לסייע במזון וגם כדי לשמח כמה שאפשר".