לפני כחודש, באורח מקרי לחלוטין, במושב עין הבשור שבעוטף עזה, החליטו להקים כיתת כוננות במטרה להגן על המושב מפני מכת גניבות של רכבים באזור. כיתת הכוננות מונה כ-78 אנשים, ומדי לילה קבוצה שכללה 5 חברים פטרלה לאורך הגדרות כדי למנוע גניבות.  

״בשנה האחרונה, אנחנו סובלים מבעיית גניבות של רכבים ונשקים, שבעקבותיה גדלה קבוצה שנקראת ימ״ר עין הבשור, וחברים בה 75 אנשים שמבצעים באופן יזום מארבים ליליים כדי להעלות ביישוב את תחושת הביטחון האישי מגניבות. אט-אט, הקבוצה הפכה למיומנת ומתורגלת גם בימים של שגרה - ללא קשר לפעולות טרור״, מספר תושב עין הבשור, פרופ׳ יפתח גפנר, מהפקולטה לרפואה בתל אביב. 

ביום שבת האחרון, מיד לאחר תחילת הפצמ״רים, הרבש״ץ של המושב החליט בהחלטה ספונטנית להקפיץ את כל כיתת הכוננות המורחבת לגדרות. תוך מספר דקות, החלו להגיע מספר רכבים של מחבלים - והתנהל קרב גבורה ממושך שבו חוסלו והוברחו המחבלים: ״בנחיתות אש אדירה, כיתת הכוננות התמודדה עם התקפת פעילי הטרור מחמאס - ולבסוף הצלחנו לבלום אותם״, מוסיף גפנר. במהלך הקרב, אלעד גפנר, אחד מחברי כיתת הכוננות ואחיו של יפתח - נפצע קשה והיה זקוק לפינוי מיידי לביה״ח סורוקה. 

יפתח התחיל לטפל באחיו הפצוע, וניסה להבריח אותו מהשער האחורי של המושב. ״פיניתי את אחי מהשער האחורי לכיוון הכביש שמוביל לסורוקהֿ, ובעלייה לכביש הבחנתי שיש לפנינו כוח אדיר של מחבלי חמאס שכולל שני טנדרים וחמישה אופנועים - סה״כ 30 מחבלים. הם התקיפו אותנו באש אדירה - במהלכה אלעד אחי קיבל פציעות ירי נוספות ורסיסים מהרכב״, הוא מספר. 

״כשאופנועי חמאס דולקים בעקבותינו, אנו נוסעים אחורה, מצליחים לחמוק ולחזור למושב במהירות שיא של מאה חמישים קמ״ש. איכשהו אנחנו מצליחים להשיג אמבולנס מהיישוב עם רכב נוסף שמאבטח אותנו לכיוון סורוקה. בנסיעה לשם, אנחנו עוברים שוב בין חוליות מחבלים רבות בשטח, מצליחים לחמוק, לחבור לכוח ולהגיע לסורוקה לאחר כמעט שעתיים של פינוי מטלטל בו אח שלי הלך והדרדר - ואיבד המון דם״. 

כדי לאפשר לאלעד לקבל יותר חמצן - יפתח השכיב את הכיסא של אחיו, ותוך כדי לחימה, פרופ׳ גפנר טיפל באחיו עד שהגיעו לסורוקה, שם הצליח להתייצב - וכך הציל את אחיו מהתופת. 

ההיתקלות במושב עין הבשור (צילום: ללא)
ההיתקלות במושב עין הבשור (צילום: ללא)

כאמור, צירוף המקרים של מוכנות כיתת הכוננות המוגברת להגנה מגניבות באזור, ששימשה כבלימה של חוליות הטרור - הגנה על תושבי המושב מפגיעות. בדרך כלל, כיתת כוננות של יישוב או קיבוץ מונה בין 8 עד 12 חברים - וסביר להניח שאם לא הייתה מכת הגניבות, ומוכנות האזרחים שהדפו את המחבלים - היו נפגעים ביישוב. ״אנחנו בעיצומו של מגה אירוע שמעמיד במבחן קיומי את יישובי העוטף בפרט - ומדינת ישראל בכלל. נתנו למחבלי החמאס הרבה פחות קרדיט ממה שמגיע להם - הם הראו יכולות מודיעיניות, תכנון ויכולות ביצוע יוצאות מן הכלל״, אומר פרופ׳ גפנר. ״האירוע הזה מחייב אותנו לשים אחת ולתמיד סוף לקיומו של החמאס כצבא וכתנועת ממשל. אם לא נשלים את המשימה הזו - במקום לנסות להשתלט רק על יישובי העוטף - בפעם הבאה הם ישתלטו גם על הנגב ומישור החוף״.

על אף החוויות הקשות בקרב על הבית, הפרופ׳ לא אומר נואש: ״כפי שקמנו משואה לתקומה, כפי שהתעצמנו ממלחמת כיפור 73׳, וכפי שההורים שלנו הקימו את עין הבשור, לאחר פינוי התושבים מסיני ב-1982, כשהיה פה רק חול - נקים בחזרה את יישובי העוטף. נהיה בטוחים יותר ללא תנועת חמאס מולנו, חזקים יותר ומשגשגים. למען הדורות הבאים, מוטלת על מדינת ישראל החובה הקיומית והבטחונית לבנות מחדש בצורה טובה יותר את חבל הארץ המיוחד והחשוב הזה מסיבה מרכזית אחת - אין לנו אפשרות לארץ אחרת״, הוא קובע.