"שלא יהפכו לרון ארד": שבוע עם משפחות הנעדרים והחטופים

"אני מרגישה גיהינום בנשמה. התמונות כל כך קשות. אני אפילו לא יודעת מה יותר גרוע - מה שהם עשו לבנות שלי? מה שהם עשו לתומר, הבן של דקלה? מה שהם עשו לילדים אחרים? להורים אחרים? מה שהם עשו לכלבים? מה עשו לכם כלבים? מה זה הדבר הזה? הם לקחו את תומר להסתובב בכל נחל עוז, לקרוא לאנשים בעברית לצאת מהבתים, ואז כשהם יצאו, הם רצחו אותם ביריות מול הפרצוף שלו. הוא היה ילד מתוק ועדין בן 17 וילד בנפשו. מה זה? במה זה תרם? מישהו מתנהג אליהם ככה?".

משפחות נעדרי מלחמת יום הכיפורים מספרות על החיים בצל אי הוודאות
אחרי הרמטכ"ל, ראש השב"כ ואמ"ן - הגיע תורו של גלנט לקחת אחריות

זעקת השבר הזאת נשמעת מפיה של מעיין צין, ששתי בנותיה, דפנה, 15, ואלה, 8, נחטפו לעזה מנחל עוז. השבוע נמצאו גופותיהם של אביהן ובעלה לשעבר נועם אליקים, של זוגתו של אליקים, דקלה ערבה, ושל בנה תומר. שתי הבנות מוגדרות כחטופות, וההנחה היא שהן בעזה.

כבר חלפו כמעט שבועיים מאז טבח ה־7 באוקטובר, שבעקבותיו מדינת ישראל יצאה למלחמה. לאורך הזמן הזה משפחות החטופים והשבויים נקרעות במבוך הלא הנודע. הן נתלות בכל בדל מידע, סרטון אכזרי, איכון טלפון או חריגה בכרטיס אשראי או עדות ראייה של מישהו שקלט את רגע חציית הגבול, ומבינות כי כל רגע הוא קריטי במסע לשחרור יקיריהן.

למעלה משבוע שאנו מלווים את משפחות החטופים והשבויים בעזה בעבודת המטה האזרחי, בהפגנה הספונטנית בקפלן שהחלה מאביחי ברודץ מכפר עזה, אב אחד, עם כיסא ושלט אחד ובו תחינה פשוטה: השיבו לי את אשתי וילדיי, ואף בפגישתם עם ראש הממשלה בפיקוד העורף ברמלה השבוע. בכל העת הזאת סיפורי הזוועה לא מפסיקים להגיע. 199 משפחות כבר קיבלו את ההודעה הרשמית, והיום אנו מביאים את סיפורן של שבע מהן.

הבשורה הקשה

בבוקר ה־7 באוקטובר התעוררה צין בביתה בתל אביב לקול האזעקות. כשהדליקה את הטלוויזיה, ראתה מיד כי יש התרעות "צבע אדום" בנחל עוז, שם שהו באותה עת שתי בנותיה עם בעלה לשעבר נועם, זוגתו דקלה ערבה ובנה תומר. "כתבתי לנועם כרגיל, כמו שתמיד קורה כשיש התרעות, כדי לשאול אם הן בסדר ואם הן בממ"ד. הוא ענה לי שכן, הכל בסדר ושהן בממ"ד", היא משחזרת. "שאלתי אם אלה, הקטנה שלי, בלחץ, והוא ענה שלא. היא בלחץ כי בעוד שבמרכז יש אזעקות, בנחל עוז יש התרעות. אלה שני דברים שונים לגמרי. בנחל עוז כששומעים התרעה של 'צבע אדום', הפצצה כבר נפלה או שהיא נופלת שנייה אחרי".

צין שאלה אם לבוא לקחת את הבנות, אבל בשעה 09:13 נותק הקשר. "המשכתי לנסות להתקשר ולכתוב לבנות שלי, למשפחה של בת הזוג שלו ולכל העולם ששם כדי לברר מה קורה", היא ממשיכה. "כבר הבנתי שיש בלגן גדול יותר, אבל אז שמעתי בתקשורת שהם צריכים להיות בשקט בגלל חדירת מחבלים והפסקתי להתקשר ולכתוב".

מתי הבנת שהן חטופות?
"בצהריים אחותי התקשרה ואמרה שיש לה בשורה קשה. היא אמרה שדפנה חטופה בעזה. לא הבנתי מה היא רוצה ועל מה היא מדברת. היא ביקשה שאפתח הודעה ששלחה לי בווטסאפ. הייתה שם תמונה של דפנה עם כיתוב בערבית, ורואים שהחליפו לה את הבגדים לבגדי תפילה, שהיא בוכה ומפוחדת מאוד. החלטתי שזה לא נכון ושזה פוטושופ. היא שלחה לי עוד תמונה ובה רואים גם את הבת הקטנה פצועה ביד. שוב חשבתי שאולי זה פוטושופ. כנראה זה מה שהראש שלי העדיף לחשוב. ניסיתי ליצור קשר עם הבן הגדול של דקלה, והוא ענה ואמר שהם חטופים ושיש סרטון. רק אז הבנתי שזה לא פוטושופ ושהבנות שלי בצרה צרורה".

ועל בסיס זה הצבא הודיע לך שהן חטופות?
"כן. נאמר לי שיש תמונות, אבל אין להן אישור, כלומר שאי אפשר לומר בוודאות שהיא צולמה בעזה. רואים שם מזרן וזה נראה כמו עזה, אבל לא בדיוק יודעים, כי אף אחד לא אמר 'אנחנו מחזיקים בשתי ילדות'".

הסרטון, שבו נצפית המשפחה כשהיא נלקחת בשבי, פורסם על ידי חמאס בפייסבוק של דקלה בשידור חי. השבוע, לאחר שנמצאה גופתה של דקלה, שיתפה מעיין בדף הפייסבוק האישי שלה: "דקלה תמיד חיבקה את הבנות שלי, וגם בשעות הקשות ביותר רואים בווידאו את הקשר החזק והאהבה הגדולה בין הבנות שלי לדקלה".

"אני כל הזמן חושבת אם הן בחיים, לא בחיים, אם אונסים את הבנות שלי. אני לא יודעת מה עושים להן", היא אומרת. "הם החזיקו אותם בני ערובה בבית, אבל בני ערובה על כלום. הם לא דרשו שום דבר. סתם התעללות. בלי שום מטרה, בלי שום כיוון. רק לשם ההרג. אוקיי, לקחתם יהודים, אבל מה אתם מבקשים? למי זה תורם? מה עם הילדים שנהרגים לכם בעזה, מה עם הילדים שנהרגים פה אצלנו? הם חיות".

איזה מסר את רוצה להעביר לממשלה ולעולם?
"אין לי שום מעורבות פוליטית, אני רק רוצה שיחזירו את הבנות שלי בריאות ושלמות. אני רוצה שביידן וכל העולם יסייע. עכשיו. לפני שבוע. הם היו צריכים לעשות את זה לפני 20 שנים לפחות. ישראל מגיעה לעזור למדינות אחרות בעולם שנקלעות לצרה. איפה העולם עבורנו? הבנות שלי שם כבר 13 ימים. איפה העולם? שיחזירו אותם, שלא יהיה פה גלעד שליט ברבים או גרוע מכך, רון ארד".

ידע ממקורות אזרחיים

בין החטופים לעזה גם שרון אביגדורי, 52, מהוד השרון, מטפלת רגשית שעובדת עם ילדים על הרצף האוטיסטי, ובתה נעם, 12, שהייתה אמורה לחגוג בת מצווה בקרוב. בעלה של שרון ואביה של נעם, התסריטאי ועורך הטלוויזיה חן אביגדורי, מספר כי השתיים היו בביקור בקיבוץ בארי אצל אחיה של שרון, בעוד הוא נשאר בבית עם הבן עומר.

"הן נחטפו עם עוד שמונה בני משפחה, בהם ילדים, נשים ונכים", הוא משתף. "זאת קבוצה לא קטנה - אשתי, הבת שלי, אח של אשתי, אשתו, הבת שלהם, בעלה, שני ילדים קטנים ועוד שני דודים נעדרים. זה המצב. בערוצים הרשמיים אנחנו יודעים מעט מאוד, למעשה מכל האינטראקציות עם הצבא והמדינה לא קיבלנו שום מידע חדש, למעט המידע שהם נעדרים".

גם לא קיבלתם הודעה רשמית על כך שהם חטופים?
"לא. הקמנו חמ"ל במשפחה המורחבת, ואנחנו נמצאים בקשר עם כל מיני גורמים. מכיוון שחלק מהחטופים הם בעלי אזרחויות זרות, אנחנו מנסים להפעיל לחץ גם על ממשלות זרות וגם על הצלב האדום. חשוב לי להזכיר שלפי כל האמנות, חמאס מחויב להגיד מי שבוי ולתת אות חיים. בזה אנחנו מתמקדים כרגע וגם במפגש עם הצלב האדום, אבל התחושה היא שלא נעשה מספיק כרגע. לא מבחינת הצלב האדום ולא מבחינת המדינה. יש ממש תחושה שהמדינה הפקירה את קיבוץ בארי, אין מילים יפות להגיד את זה".

ומה באשר לאמירה של ראש המל"ל, צחי הנגבי, על כך שלא יתנהל משא ומתן על חטופים עם אויב שברצוננו למחוק?
"אני לא מאמין לו. אבל אם זה המסר שראש המל"ל רוצה לתת לא לי, שהאישה שלי והילדה שלי כבר נעדרות, אלא לאמא שהולכת לשלוח חייל לתוך הרצועה בידיעה שאם חס וחלילה יקרה לו משהו, אין מי שיעמוד מאחוריו - אז שיבין את ההשלכות של הדברים שלו. החוזה הכתוב בין המדינה לבין האזרחים שלה הוא שאתם תתגייסו לצבא, ואנחנו נעשה הכל כדי לשמור עליכם, ואם תיפלו בשבי, אנחנו נעשה הכל כדי להוציא אתכם".

ממשלות ישראל ניהלו משא ומתן בעבר עם מדינות ערב ועם ארגוני טרור כדי לשחרר חיילים ואזרחים. בחלק מהמקרים שוחררו מאות או אלפי אסירים ביטחוניים גם עבור חיילים בודדים.
"יש לנו ממשלה וזה התפקיד שלה. אנחנו מבינים שהיא לא מתפקדת, אבל זה לא מעניין אותי. היא צריכה קודם כל לתת מידע לאנשים, כדי שהם לא יהיו במצב שהם פשוט לא יודעים. זה לא שהממשלה לא עושה מספיק, אלא יש תחושה שהיא לא עושה כלום. זאת חרפה ובושה. וזה בכלל לא עניין פוליטי. כולנו באותה סירה ובאותו משבר - משבר אמון מול המדינה והממשלה".

מה גרם לכם להבין שייתכן שהם חטופים?
"כל מה שאנחנו יודעים הוא ממקורות אזרחיים ומאנשים שהפעלנו".

מצאתם לכך עדויות?
"בדקו עבורנו את הבית והוא היה ריק, שרוף ונקי מגופות. איכנו את הניידים, שוב לא דרך המדינה, והטלפון של אחד מבני המשפחה אוכן בעזה. גם קיבלנו הודעת ביטול עבור כרטיס האשראי של הבן שלי, שהיה כנראה אצל שרון בתיק, וחברת האשראי אמרה לנו שזוהה מישהו שניסה לעשות איתו עסקים במכולת בעזה. אבל איכונים זה מיקומים של חפצים ולא של אנשים. לכן אנחנו לא בונים על זה. יש עדות שראו את אחד מבני המשפחה, היחיד שהוא גבר צעיר ובריא, בשנות ה־30 לחייו, כשהוא אזוק ומוכנס לאוטו שנסע לכיוון הרצועה. זה מה שאנחנו יודעים".

מתי הייתה ביניכם התקשורת האחרונה?
"בשבת בבוקר התכתבתי בוואטסאפ עם אחיה של אשתי, שגם הוא נעדר מאז. הוא אמר לי 'אנחנו בממ"ד, הבנות בסדר. נעדכן בהמשך'. זהו. אחרי זה כלום".

ומתי אתה מבין שזה חמור יותר?
"נדבקתי לטלוויזיה ושמעתי שהייתה פשיטה. התחלתי להבין את גודל האירוע. אני מכיר את הקיבוץ ויודע כמה הבתים שלהם קרובים לגדר, הם השכונה המערבית. אני רוצה לומר שברור שהפעולה של צה"ל צריכה להיות כזאת שלא יהיה עוד סבב. ברור לכולם וגם לי, שזה ייקח זמן. ברור לכולם וגם לי שצריך לעצב מחדש את המזרח התיכון ולמחוק את חמאס. אני לא יודע איך עושים את זה, אני לא איש צבא. אני איש שמתעסק בקומדיה. אבל כרגע אנחנו חייבים לקבל מהם אות חיים. זה תפקידה של המדינה שלי לטפל בזה".

זז לכיוון עזה

את שלי שם טוב מהרצליה, אמו של עומר שם טוב, 18, שנחטף לעזה מהמסיבה ברעים, פגשנו בהפגנה הספונטנית ברחוב קפלן, שם פנתה לעם ישראל בזעקה להפסיק את המחלוקות. "מה זה משנה עכשיו מי אשם", זעקה שם טוב, "אחר כך נתעסק בזה. עכשיו אנחנו צריכים להתעסק בלהיות ביחד ולהחזיר את הילדים שלנו הביתה".

לפני המסיבה חגגה המשפחה יום הולדת לשלי. "ביום שישי היינו בירושלים והייתי על גג העולם", היא מספרת. "אמרתי 'וואו, איזה מדהים. תודה, אלוהים, יש לי הכל'. הייתה לי נחת. אכלנו ארוחת שישי, ועומר אמר שהוא הולך למסיבה, וזהו, הלכנו לישון. ב־6:30 התחילו האזעקות. הוא דיבר עם בעלי בטלפון ואמר שיש שם אזעקות ובלגן. בעלי התחיל להבין שזה לא רגיל. ב־9:00 התקשרתי שוב, והוא היה נשמע לחוץ ומפחד מאוד. הוא אמר שהם מנסים לצאת לשם. היו רעש ויריות. הוא אמר שהוא נכנס עם החברים שלו לאיזה רכב. הבת שלי דנה אמרה לו שישלח לנו מיקום בלייב".

עומר הצליח לשלוח מיקום, אבל אז התנתקה השיחה, והמשפחה ראתה שנקודת המיקום שלו זזה לכל מיני מקומות ומתקדמת לכיוון הגבול: "הבת שלי התחילה לבכות ואמרה 'אמא, משהו לא בסדר. הוא לא הולך לכיוון הנכון'. התקשרתי אליו, רציתי להגיד לו שהם בכיוון הלא הנכון, חשבתי שאולי זה קרה מתוך לחץ, אבל הוא כבר לא ענה. ואנחנו ראינו בלייב איך הנקודה נכנסת לתוך עזה".

מה עשיתם?
"היינו בטירוף. לא האמנו. בעלי נסע לבית חולים סורוקה לחפש אחריו, ואני בינתיים חיפשתי מהבית כל מידע אפשרי, אבל אף אחד לא הצליח להגיד לי משהו ספציפי. ואז ב־20:00 חבר שלו התקשר ואמר לי 'שלי, אני ממש מצטער, אבל אני רוצה לשלוח סרטון. אני בוודאות חושב שעומר בסרטון'. לא רציתי להסתכל, אחי היה לידי והוא שלח את זה אליו. בסרטון רואים את עומר כפות על טנדר יחד עם איתי, החבר שהיה איתו במסיבה. הוא היה עם אח ואחות, מיה ואיתי רגב, הם גם נעדרים".

מה עובר עלייך באותם רגעים?
"פחד גדול מאוד. חוסר אונים. כל הגוף רעד לי והבכי היה בלתי נשלט. מצד שני הרגשתי שזה לא אמיתי ואני עוד רגע מתעוררת. בלילה הראשון בכלל לא רציתי ללכת לישון, וכל בוקר אני מפחדת לפתוח את העיניים, כי אני יודעת שאני הולכת אל הלא נודע. אני גם לא יכולה לעזור לעומר פיזית, וזה נורא להיות במצב שהבן שלך נמצא איפשהו ואת לא יכולה לעזור לו. זה הרצון הכי בסיסי של כל אמא, להגן על הילדים שלך, לא משנה באיזה גיל הם. עכשיו לא מתאפשר לי להגן על עומר, שהוא השמש של הבית. ילד עם לב, שאין אחד שלא מכיר אותו בהרצליה".

כשהגיעו נציגים רשמיים מטעם הצבא אל הבית כדי להודיע למשפחה על חטיפתו, שם טוב כמעט התמוטטה. לדבריה, נאמר לה שהצליחו לערוך זיהוי פנים. "בסרטון שאני ראיתי, הצלחתי לזהות רק את הקעקוע שלו ואת הבגדים שלו", היא אומרת.

אז יש להם מידע נוסף ויזואלי?
"אני לא יודעת. הם לא אמרו שום דבר מעבר לזה. אני בטוחה שהם עושים עבודה. אבל לי אין שום מידע מעבר למה שכולם יודעים. אני רק מבקשת להחזיר את עומר ואת כל הילדים והמשפחות הביתה כמה שיותר מהר, בריאים ושלמים".

"אל תיקחו אותי"

"אני בת 80 אולי", אומרת בחיוך עצוב תומר טל אלפסי, 25, כשאני שואלת אותה עד כמה התבגרה בעל כורחה בשבוע האחרון. "זה מאוד קשה. זה שלך ולא שלך, כמו סרט שאת צופה בו בטלוויזיה. הגוף חווה הלם ואת פועלת, כי את חייבת, כי אין מישהו אחר שיעשה את זה. לא הצבא, לא המדינה, לא המוסד, לא השב"כ. אף אחד לא בא ואומר לך משהו, חוץ מהקצין שהגיע אלינו הביתה רק אחרי שהתראיינתי בחדשות 13".
אמה של תומר, מירב טל, נחטפה בשבת יחד עם בן זוגה, יאיר יעקב, ושני בניו הקטנים מקיבוץ ניר עוז. "אנחנו יודעים שהיא ברשימת החטופים מאז יום שני שעבר אחרי הראיון לטלוויזיה", היא מספרת.

על בסיס איזה מידע הודיעו לכם על החטיפה?
"אני משערת שעל בסיס הסרטון, כמונו. הקצין לא אמר על בסיס מה הם יודעים".

בעידן הנוכחי התופת הופכת אכזרית יותר, כאשר זאת מתועדת, נערכת כשעשוע להמונים ומגיעה אל הקרובים הדואגים. בסרטון הנוראי שהגיע לעיניה של טל אלפסי, רואים כיצד מגיעים המחבלים מכיוון השדות, נכנסים דרך החצר, פורצים את דלת הבית ואת דלת הממ"ד, ושולפים משם את אמה מירב. או אז מתקבלת תמונה מצמררת כשהיא נראית מתחננת על חייה, ככל הנראה.הכאוס מסביב נראה בבירור, ואז נצפה בן הזוג יאיר כשהוא יושב על הרצפה ומבט מבועת בעיניו.

"סרטון החטיפה מזעזע, אבל לפחות מצאנו קצה חוט שאפשר להתחיל לפעול ממנו", אומרת טל אלפסי. "משבת בבוקר רק חיכיתי למידע שאף אחד לא נותן לך. אומרים לך 'תלכי לפה, תלכי לפה'. הבנתי, הלכתי, עשיתי, אבל רציתי שמישהו יגיד לי משהו. לפחות היה את הסרטון וראיתי שהם בחיים ולא פצועים, ברוך השם".

מירב נסעה לבן הזוג שלה בקיבוץ. "גם אני ישנתי בקיבוץ כמה וכמה פעמים, זה קיבוץ יפה, שקט", מספרת טל אלפסי. "בשבת, כשהכל התחיל, אחי ואני ראינו בטלוויזיה שיש חדירת מחבלים. אבל את לא מבינה, את לא מעכלת. הכל גם קרה מהר".

אחותה של מירב, סיגל שרעבי, מספרת שמדי יום בשש בבוקר הן משוחחות בטלפון לפני שהן מתחילות את היום. "אנחנו משוחחות כל הזמן. גם ברגעים האחרונים דיברתי איתה במשך 6 דקות ו־57 שניות", היא מספרת. "מאוד קשה לי. אני ומירב זו אותה ישות, אותו אדם".

מה היא אמרה לך בשיחה?
"שהיא נורא חוששת כי היא שומעת המון יריות מסביבה. אמרתי לה שהיא במקום הכי מוגן, כי כל החיילים סביבה. הזכרתי לה שתמיד יאיא (יאיר יעקב - מ"ב) אמר שהם במקום הכי מוגן, כי כל הצבא סביבם. אבל אז היא אמרה 'אלה יריות שאני לא מכירה'. היא הבינה שיש חדירת מחבלים, אבל במקום אחר. אמרתי לה 'תשבו בשקט, אל תדברו, ותמתינו. יש לנו צבא חזק, את יודעת את זה'".

בזמן הזה, 8:40 ליתר דיוק, ילדיו הקטנים של יאיר דיברו עם אמם, מספרת טל אלפסי: "היא שמעה את המחבלים נכנסים לממ"ד של הילדים. והבן הקטן שלה אמר למחבלים 'אל תיקחו אותי אני קטן מדי'. ואז התנתקה השיחה. ב־9:18 אמא שלחה הודעה קולית לקבוצה של הגדולים, של סבתא ושתי הדודות שלי, אחיות של אמא".

"היא שלחה הקלטה ואמרה 'תעזרו לי, תעזרו לי, בבקשה, הם פה. אני שומעת אותם. תצילו אותי'", מספרת שרעבי. "מיד התקשרתי למשטרה. הם אמרו שזה בטיפול. הטיפול לקח שבע שעות. אף אחד לא בא אליהם. הייתי בטוחה שהם מתו בממ"ד".

טל אלפסי: "בהקלטה ממש שומעים אותה: 'הם בתוך הבית. יאיא מחזיק את הממ"ד. הם בתוך הבית. תעזרו לי, יאיר פצוע. תעזרו לי, תתקשרו למשטרה. תעזרו לנו, הם בתוך הבית. הם בדירה'. ואז נגמרת ההקלטה ב־9:20. גיליתי את ההקלטה רק ביום ראשון. המשפחה כנראה חששה להגיד".

מה עובר עליכם מהרגע שהבנתם שהיא חטופה?
שרעבי: "הייתי בטוחה שהיא איננה כבר, וזה נתן לי עוד טיפה תקווה שיש לי למה לצפות. אני כל כך אוהבת אותה וקשורה לילדים שלה. עם כל הסבל, לנו עוד נשארה תקווה. אני חזקה, אני אחזיק את כל המשפחה ואף אחד לא ישבור אותנו. אני בטוחה שהיא תחזור".

טל אלפסי: "אנחנו חזקים, כי אנחנו חייבים. יש רגעי שבירה ויש גם המון עצבים, חוסר סבלנות ולחץ. אבל את מאוד מנסה להיות אופטימית. אם אמא הייתה פה, היא הייתה אומרת 'מה את מתרגשת, יש לך אותי. את מוגנת'. בעזרת השם, היא תחזור".

"ללא התרופות לא ישרדו"

ממטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים נשמעת בימים האחרונים זעקה ברורה לאפשר לחטופים לקבל תרופות וטיפול רפואי. פרופ' חגי לוין, שמלווה את המשפחות במגעים מול הצלב האדום, אמר במסיבת העיתונאים שערך המטה בשבת האחרונה כי ״התרופות שהחטופים זקוקים להן באופן מיידי, הן לא רק כדי למנוע את מותם אלא כדי למנוע מהם סבל לא אנושי". עוד תיאר פרופ' לוין כי הוא נפגש עם נציגי הצלב האדום וגם הם הודו שהם לא זוכרים אירוע בסדר גודל כזה ואכזריות כזו.

"עוד לפני הבקשה לשחרר נדרש כאן סיוע הומניטרי. צריך שיעבירו את התרופות לחטופים, אחרת הם לא ישרדו", אומרת נטע הימן מינה, בתה של דיצה הימן, 84, סבתא לנכדים ונינים שנחטפה לעזה מביתה בקיבוץ ניר עוז. "אמא שלי היא אישה מבוגרת והיא נזקקת לתרופות". היא מספרת כי רק כעבור שלושה ימים הגיעה נציגה רשמית למסור להם את ההודעה על החטיפה בעקבות סרטון שהם כבר צפו בו.

"שאלתי את מי שמסרה לנו את ההודעה, מאיפה הם יודעים, והיא ענתה שזה מסרטון שהם ראו", היא מספרת. "ביקשתי שתראה לנו אותו, והיא ענתה שאין לה אותו פה. הראינו לה את הסרטון שיש לנו מהטלגרם, והיא אמרה 'כן, זה הסרטון שראינו'. היא באה לספר לנו, ואנחנו מראים לה את הסרטון".

עוד הרבה לפני שהימן מינה זיהתה את אמה בסרטון שהופץ בטלגרם, היא שוחחה עמה בפעם האחרונה בשבת בבוקר, עם פרוץ האזעקות: "שאלתי אותה אם היא בממ"ד ואם הוא נעול. היא אמרה שכן, אבל בדיעבד מסתבר שהממ"ד לא באמת יכול להינעל. זאת פיקציה, הם לא בנויים לאירוע כזה".

בעשר בבוקר ניתק הקשר והשעות חלפו. תחילה חשבה המשפחה, כמרבית הציבור, שמדובר בבעיות קליטה. "רק בדיעבד הבנו שמי שלא ענה, זה לא כי היו בעיות קליטה", היא אומרת. באותה שבת, בסביבות השעה 16:00, התקשרה אחותה של הימן מינה שוב לטלפון שלה, אך הפעם ענה לה אדם דובר ערבית. היא סיפרה על כך מיד למשפחה. גם אחיינה ניסה, וגם לו ענה אדם דובר ערבית.

"אנחנו מודיעים על זה לצוות צח"י (צוות חירום יישובי), והם אמרו לי שהם שולחים את הצבא. בשעה הזאת, ב–16:00, כבר היה שם צבא", מציינת הימן מינה, "במקרה מישהו מקבוצת הגיל שלי בקיבוץ שלח לי את הטלפון של מי שנמצא בצוות. התקשרתי, אבל הוא לא הגיב".

מה קרה אחר כך?
"עברו עוד כמה שעות ואחת מבנות קבוצת הגיל של אחי מהקיבוץ אומרת לו, שהם שמעו אותה צועקת 'הצילו'. היא סיפרה שאבא שלה יצא עם אקדח וניסה לירות עליהם, אבל הם ירו עליו צרורות והוא חזר לממ"ד. רק למחרת בחמש בבוקר, האדם שדיברתי איתו מצוות צח"י כתב לי שהבית של אמא היה ריק 'אבל גם זה לא ב־100%'. קיבלנו מידע שאין סימני דם בבית ושלא נראו סימני מאבק. אמא שלי היא אישה בת 84 שבקושי הולכת. איזה סימני מאבק? הם בטח פשוט פתחו את הדלת".

יומיים לאחר מכן שוחחה הימן מינה עם השכן של אמה, שתיאר בפניה כיצד ראה אותה מובלת מרחוק ושמע אותה צועקת "הצילו". "הוא אמר לי שהיא לא נראתה כאובה או פצועה, והוא מכיר את אמא טוב", היא מספרת. "הוא ראה שהיא הלכה על הרגליים. הם פשוט הוליכו אותה. כמה שעות אחר כך, בשלישי אחר הצהריים, אחיין שלי מצא סרטון בפייסבוק של חמאס, וראינו בדיוק את מה שהשכן תיאר. היא נראתה באמת בסדר. ראינו שמעלים אותה על טנדר".

בימים האלה אתם אוספים עוד מידע? ממשיכים לדבר איתכם מטעם המדינה?
"הבנו שאין מדינה, שאין מי שידבר איתנו. אין מי שיארגן עבורנו, שידאג לכל מה שצריך ויגיד לנו מה לעשות".

כמו מה, למשל?
"כמו לחסום חשבונות בנק. הרי כל כרטיסי האשראי נעלמו. כמו לעשות איכון לטלפונים, או לדאוג לרשימת תרופות. אנחנו באופן עצמאי, בני החטופים, יחד עם בני קיבוץ אחרים, התארגנו על הכל באופן פרטי. יש רשימת תרופות מסודרת וכנראה דרך עמותת 'רופאים לזכויות אדם' הרשימה הזאת נמצאת בבית החולים בעזה. פנינו גם לצלב האדום, והם נפנפו אותנו. נאמר לי שאין תשובות מהצלב האדום. רוב החטופים מהקיבוץ שלי הם בני 80 בערך. יש גם צעירים וילדים, אבל הרוב הם מבוגרים שנזקקים לתרופות".

"ביי אמא. אוהב אתכם"

בשבת בבוקר פרצו מחבלים גם למנהלת תיאום וקישור לעזה. "ראינו סרטון של חמאס ממש מרגע החטיפה", מתארת מעיין שרמן מהמועצה המקומית להבים, אמו של החייל רון שרמן. "בסרטון רואים שהוא חי, הוא לא פצוע. רואים שהוא על אזרחי כי הוא היה בין שמירות ביום שבת. הוא היה עם מכנסיים קצרים, טי־שירט וכפכפים". האם מספרת כי בנה, המשרת במדור הכלכלה במת"ק עזה, למד ערבית בסיסית לטובת התפקיד.

את חושבת שזה יכול לסייע לו שם?
"אולי. אני מקווה".

"ב־6:30 בבוקר התחילו הוואטסאפים ממנו. הוא אמר שיש מתקפת טילים, שהם רק קמו משינה ורצו למיגונית", היא משחזרת. "הוא לא הפסיק לסמס לי, לא הפסיק. זה קורע לי את הלב. בחלק גדול מההתכתבות בינינו אני בכלל ישנתי. ואז התעוררנו, התחלנו לענות לו. הוא צילם סרטון בתוך המיגונית. מי שגר בלהבים, מכיר טוב קולות של טילים, אבל זה באמת לא נשמע רגיל, לא רק מבחינת העוצמה והאינטנסיביות, אלא גם מבחינת הרעש שהיה מוזר. הוא בעצמו אמר שזה משהו לא נורמלי. הכל כתוב בינינו".

ריבוי ההודעות ממנו הרגיש אחרת?
"כן, זה לא היה רגיל. זה לא הוא. גם כשהוא בא הביתה הוא עם החבר'ה. מאוד קשה לי שהוא יצר איתי קשר ברגעים שהוא הרגיש שהוא בסכנת חיים ואני לא יכולתי לעזור לו. באיזשהו שלב הוא סימס לנו שאומרים שיש חדירה של מחבלים. בהתחלה לא האמנתי. הדלקתי טלוויזיה ולא דיברו על כלום. צריך להבין, המילה האחרונה ממנו הייתה ב־7:12 בבוקר".

כשעוד לא ידעו כלום.

"כלום. זה היה כמו סרט אימה. כולם ישנו. בחוץ עוד שבת רגילה. לכן חשבתי שהוא מדמיין או שזה פייק ניוז שרץ. אמרתי לו 'רון, תירגע, אין שום סיכוי שנכנסו מחבלים, הבסיס מאובטח, יש יחידות כוננות ששומרות עליכם'. ואז הוא אמר לי: 'לא, לא, יש חדירת מחבלים לבסיס. אני לא יודע מה לעשות'. הייתה מין הסתמסות בינינו שאת כל הרגשות שלו הוא הוציא החוצה, ואז הוא אמר שהוא שומע קולות בערבית מחוץ למיגונית, וכתב: 'ביי אמא. אני אוהב אתכם' והוסיף המון לבבות אדומים. המילים האחרונות היו 'זהו זה. הם פה. נגמר'. ככה הסתיימה ההתכתבות בינינו ב־7:12 בבוקר".

ומה עובר עלייך ברגע הזה?
"יש לנו חצר גדולה ופשוט הלכתי במעגלים בחצר. לא יכולתי לשבת, לא יכולתי לשכב. אחרי ארבע או חמש שעות כולם כבר היו מעודכנים, ופתאום מישהו שאל אותי אם לבן שלי יש כפכפים של נייק. כבר ראיתי את הנורא מכל, שמישהו זיהה גופה עם כפכפים. אבל במקום זה התחילו להגיע סרטונים שחמאס פרסם ורואים אותו חי, לא פצוע. מושפל, חוטף מכות, אבל חי. לאורך כל הסרטון רואים את רון מאוד־מאוד ברור, אין פה בכלל שאלה. רון נכנס חי לתוך רצועת עזה. שלחתי את הסרטון למפקד שלו וההודעה הרשמית הגיעה בלילה, אבל היא לא חידשה לי שום דבר".

כמו במקרה של חטופים אחרים, גם לשרמן יש אזרחות נוספת, ארגנטינאית. אביו נולד בארגנטינה ולפי תיאוריה של אמו, הוא גאה מאוד בשורשים הארגנטינאיים שלו. "הוא מעריץ של לאו מסי ודוד של רון זה המוזיקאי לאון חייקו, אין ארגנטינאי בעולם שלא יודע מי זה. הוא גם עזר עכשיו", היא אומרת.

אתם בקשר עם הרשויות בארגנטינה?
"כן, הם מדהימים. הם עושים הכל. תודה לאל שיש לו אזרחות ארגנטינאית. ממה שהתרשמנו, והגענו לדרגים מאוד בכירים, הם מלאי רצון טוב. חלקם בוכים איתנו".

הם גם אומרים משהו אופרטיבי?
"לא. כולם אומרים לנו את אותו דבר, שמדובר בארגון טרור. אני מאוד מקווה שיוציאו אותו משם בלי פגע".

שרמן אומרת כי כל יום מגיעים אליהם מסרים אחרים. יחד עם זאת, היא מאמינה בכל לבה שמתנהלים מגעים שהם אינם מודעים להם ובצדק: "אני רוצה להאמין שזה נכון. אבל כשאני שומעת 'לשטח את עזה' בשלב הזה, מבחינתי זה לא בא בחשבון. קודם כל תחזירו אותם".

כחולה אסתמה, גם שרמן זקוק לסיוע רפואי של משאף במקרה של התקף. "אנחנו לא יודעים כבר ממה יותר להילחץ", היא אומרת. "הסיבה שבגללה רון לא לוחם, למרות שהחלום שלו היה להתגייס להנדסה קרבית, היא שחודשיים לפני הגיוס הוא הגיע למיון כשהוא בקושי נשם, עם התקף אסתמה קשה מאוד. הורידו לו את הפרופיל ל־64, והוא לקח את זה נורא קשה. האבסורד הוא שאמא שלי אמרה 'איזה יופי, אולי זה מאלוהים, אולי זה מה שיציל את החיים שלו'. רון מאוד חברותי, והבת הקטנה שלי אמרה שאם יש מישהו במשפחה שיכול לעבור את זה, זה רון. יש לו יכולת הסתגלות מטורפת. הוא יכול להתחבב על כל כך הרבה סוגים של אנשים. הוא מרכז את כל החברים סביבו, אבל הוא עדיין ילד".

קיבלתם מידע חדש בימים האחרונים?
"אנחנו מקבלים כל מיני הודעות מהטלגרם, אבל משתדלים להתעלם. אלה חומרים שחמאס מעלה כדי לגרום לצה"ל להפסיק להפציץ. חמאס טוען שחיל האוויר מפציץ וחטופים נהרגים. אנחנו הרי שומעים את ההפצצות, ובכל פעם שיש שם הפגזה, אני חושבת שאולי זה היה הרגע האחרון שלו. הרי איך הם יכולים לדעת בדיוק איפה הם".

ויחד עם זאת, המשפחה מנסה לשמור על אופטימיות: "אני רואה את כל המוות מסביב, את כל הבנות שנחטפו, התינוקות, הקשישים, ואני אומרת, אלוהים ישמור, אנחנו עוד רואים את עצמנו כרע במיעוטו. מה עושה אבא שהילדה שלו בת ה־16 נחטפה? אי אפשר לחשוב על זה אפילו. אני לא יודעת איך הייתי מתפקדת".

"יילחם עד הרגע האחרון"

איתן מור, 23, אבטח את המסיבה ברעים ונעדר מאז שבת. אביו, צביקה מור מקריית ארבע, מתאר כי בבוקר האירועים הקשים צלצל בנו לאחיו, כיוון שהם שומרים שבת. "הפלאפון שלי בכלל לא היה איתי", מסביר מור, "אח שלי מיד ענה לו ואיתן אמר שיורים שם ושיזעיק עזרה. אחי היה איתו בקשר עד 10:45. אחרי זה הוא כבר לא ענה לוואטסאפ, ואז נותק הקשר".

ובינתיים אתה לא יודע דבר?
"בשלב הזה אני לא יודע שום דבר. הייתה אצלנו שמועה שיש טילים בצפון ומחבלים חדרו לשדרות. חשבתי כמה מחבלים כבר יכולים לחדור, חמישה? עם זה סיימתי את השבת. כשפתחתי את הטלפון, גיליתי מה קרה. לא ידעתי שהבן שלי בכלל נמצא שם, אבל כנראה היו חסרים מאבטחים ובמהלך השבת קראו לו. דיברנו איתו בשישי, רבע שעה לפני הדלקת נרות. בירכתי אותו בברכת הכוהנים 'יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם'. הברכה מסתיימת ב'שלום'", סיפר מור ופרץ בבכי.

מור מתאר כי אדם שהיה במסיבה מספר שראה את איתן בין 15:00־ל 14:30. "בשלב הראשון המאבטחים עסקו בפינוי פצועים", הוא מספר. "הם מצאו טרקטורון ופינו פצועים החוצה. רק אחר כך הם רצו, כנראה קילומטרים, חלק נפלו בדרך מיריות ומפציעות. במהלך המנוסה הם ראו שתי בחורות שלנו מתות או גוססות, ואז התחיל ויכוח אם להרים אותן או לא. איתן ואליקים, חבר ילדות שלו מקריית ארבע,  אמרו 'אנחנו לא משאירים אותן פה, כי הם ייקחו אותן שבויות'. כמו שקרה עם הדר גולדין ואורון שאול. הם הצליחו לקחת אחת במשך כמה מאות מטרים והחביאו אותה בבור, חזרו לקחת את השנייה, ואז אבד איתם הקשר. ביום שני, בסריקות שנעשו שם, מצאו את הבחורה שהייתה בבור, שירה אילון ז"ל, והביאו אותה לקבורה".

נאמר לך שהוא חטוף?
"לא. הוא כרגע נעדר. יש לנו תקווה שאולי הוא חי, אולי חטוף. הוא בעל תושייה, הוא לא מישהו שיקבל כדור בגב וייכנע. הוא יילחם עד הרגע האחרון. הוא מאוד חזק. אם לא מצאו גופה, זאת אפשרות לוגית שקיימת". 