משל חשש להידרדרות בחזית הצפונית וחדירה של כוח רדואן - כוח הקומנדו של חיזבאללה - התפנו עשרות אלפי תושבים שנמצאים 0-5 ק״מ מקו הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון. בימים אלו, נשארו מעט מאוד תושבים ביישובים הצמודים לגבול, ועם הימצאותם של כיתות הכוננות וכוחות רבים של צה״ל במרחב - הם מזכירים יותר בסיסים צבאיים ושטחי כינוס מאשר קהילות של משפחות שלמות.
כנגד איום ממשי ותרחיש אפשרי של מתקפת טרור בצפון כמו שראינו ב-7 באוקטובר, מצד אנשי חיזבאללה שיושבים בדרום לבנון, תוגברו והורחבו כיתות הכוננות בערים, מושבים וקיבוצים שקרובים וצמודים לגבול או ביישובים שנמצאים בסיכון ביטחוני מוגבר. חברי כיתות הכוננות ביישובים השונים גויסו בצו 8 למשימת הגנת המרחבים - והם הכוח הראשון שאמור להילחם בשטח מול כל גורם פוטנציאלי שמהווה איום לתושבים.
״אנחנו הראשונים שמוקפצים ואמורים להגיב לאירועים ביטחוניים שונים בקיבוץ - כמו אלו שהתחוללו בדרום. חברי כיתת הכוננות של כל קיבוץ שם נתנו את המכה הראשונית בהלימה נגד המחבלים״, מתאר נדב קמינר, חבר כיתת הכוננות ויו״ר קיבוץ חניתה בגליל המערבי, שנמצא מאות מטרים בלבד מגדר הגבול בין ישראל ללבנון. ״כל חברי כיתת הכוננות שלנו הם לוחמים יוצאי יחידות קרביות, אני בעצמי סא״ל במיל׳ שמג׳נגל בין הגנה על הקיבוץ - לבין שירות המילואים ביחידה שלי בחיל הים. אנחנו מתפקדים כמו יחידה צבאית לכל דבר - כל החברים גויסו בצו 8 לכיתת כוננות. גם בשגרה, לפני מצב החירום הנוכחי, היינו מתאמנים הרבה, יוצאים למטווחים ושומרים על כשירות כמו של יחידה לוחמת״, מתאר קמינר.
״כל המתנדבים בכיתת כוננות, תושבי הקיבוץ בהווה ובעבר, מחולקים לתפקידים שונים - אחד אחראי לוגיסטי, אחר בחמ״ל - כל אחד יודע מה תפקידו במצב החירום. אני חושב שהעיקר כאן הוא שאנחנו צוות שמעודד ועוזר זה לזה, מתנדב ומסתכן כדי להגן על התושבים ועל הקיבוץ. כולנו נושאים בנטל מבחירה - וזה מעיד על משהו חיובי בחברה שלנו״.
״מאז שהחלה המלחמה, אנחנו בשיתוף פעולה מלא עם החטיבה המרחבית ועם הכוחות הצבאיים שהגיעו לתגבר בחניתה ועם המילואימניקים שתופסים את הגזרה. אנחנו מכירים את הקיבוץ בצורה הטובה ביותר, ומצטרפים ומתדרכים כל יחידה לוחמת של הצבא שמגיעה לכאן. יש משימות ביטחוניות שונות שלא ניתן להרחיב עליהן שאנו מקיימים יחד - ויש גם הגנה על בתי הקיבוץ שנותרו ריקים מפני גניבה וביזה של רכוש התושבים״.
״אי אפשר לדעת מה יהיה כאן לאחר הטבח הנורא בדרום, אז אנו דואגים להיות ערוכים ומסתכלים לכל כיוון. בגדול, הקיבוץ נראה כרגע כמו בסיס צבאי. אשתי ושלושת ילדיי פונו כבר לפני שבועיים - לא לקחנו סיכונים. גם רוב תושבי הקיבוץ התפנו - נשארו כאן בודדים מכל 700 התושבים. כל מי שהתפנה מרגיש כמו פליט, בלי תאריך תפוגה לחזרה לביתו ולסיום המלחמה, מי יודע מתי זה ייגמר״, מוסיף. ״הדבר הכי קשה זה הריחוק מהמשפחה - אבל לפחות אתה שמח שהם לא בסכנה. מאחר שאנחנו כיתת כוננות די גדולה שעושה סבבים, מדי פעם אחד מאיתנו יוצא לכמה שעות בשבוע כדי להיות קצת עם המשפחות במלון ולהתאוורר - ואחר כך חוזר לשמור על הקיבוץ. אין לנו ברירה - יש לנו אחריות ומשימות. אתה מפחד להשאיר משפחה בלי אבא, אבל כיתת כוננות נועדה להילחם״.
לדבריו, גם לאחר האירועים בעוטף והקונספציה שהחלה להשתנות בנוגע לחשיבות המכרעת של כיתות הכוננות, עדיין אין ברשותם מספיק אמצעי לחימה ותחמושת: ״לפני כשנה, לקחו נשקים רבים מחברי כיתות כוננות ברחבי הארץ כי היו גלי פריצות וגניבות של תחמושת. ראינו לצערי ב-7 באוקטובר שחברי כיתות הכוננות שהיו ברשותם נשק ותחמושת זמינה - בלמו והדפו בצורה טובה יותר את המחבלים ונפגעו פחות מאשר אלה שלא היו להם מספיק אמצעי לחימה. אני מאמין שכעת, רק לאחר האסון, מפיקים לקחים בצורה טובה - ואני מקווה שמי שגרם לכשלים של כיתות הכוננות, והחליש את הרבש״צים - יפנה את תפקידו בהקדם״.
״אם לא יבינו שכיתת כוננות זה הכוח המשמעותי והראשון שייתן תגובה ויציל את המצב, אם לא נלמד את האירוע בעוטף - לאן נגיע?״, תוהה קמינר. ״בקונספציה הזו צריך לטפל, ולהבין אחת ולתמיד שכיתת כוננות היא כוח משמעותי בהגנה על היישובים. צריך להבין שאנחנו הראשונים שמטפלים באירועים, גם בשגרה כאשר אין פה כוחות צבא. כל פעם שמוקפצת כיתת הכוננות, החברים עולים על מדים, נושאים נשק וציוד, שמים אפוד - ומתכנסים באזור שהוא רלוונטי לאירוע. חסרים לנו שכפ״צים קרמיים, נשקים ואמל״ח שונים שלא קיבלנו - גם לאחר שפנינו לסגן הרמטכ״ל. אומרים שזה בטיפול - אך בינתיים החוסרים עלולים לפגוע ביכולות שלנו. אם לא יבינו את זה - לא ננצח״.
״באותה מידה מה שקרה בעוטף - היה יכול להתבצע גם בצפון מצד החיזבאללה. נסראללה בעצמו הצהיר שהוא רוצה לכבוש את הגליל, ואנחנו דרוכים ומצפים לכל. חייבים להיות מוכנים בכשירות הגבוהה ביותר לאיום הזה. מאז תחילת הלחימה, נפלו כבר פצמ״רים על 2 בתים בחניתה - שנפגעו בצורה טוטאלית, ויש רסיסים שעפים מכל ירי נ״ט לאזור של בתי מגורים. אין ספק שאנחנו מוטרדים כתושבי הקיבוץ מאיך שייראה היום שאחרי. האם נכנס חזרה ליישובים עם המשפחות כשחיזבאללה מובס, מורתע, לא יכול להוציא לפועל פעולות - או שזו תהיה שוב הפסקת אש שחיזבאללה יכול להפר אותה בכל רגע - ולתכנן טבח נוסף?״
לא רחוק מחניתה, נמצא רמי שלמון, ראש מרחב הביטחון וכיתת הכוננות במעלות, שמתפעל אירוע ומנחה את התושבים כיצד לנהוג במצב החירום הייחודי: ״כיתת הכוננות קיימת כבר כ-30 שנה, היא ידעה עליות ומורדות. כמו כל שאר הכיתות, צמצמו לנו את הנשקים ורמת הכוננות ירדה כמעט לאפס. לשמחתנו, ידענו לשמור על רוח ההתנדבות כדי להיות מוכנים לשעת הש׳ כמו עכשיו. נכון לעכשיו אנחנו כעשרות מתנדבים שגויסו בצו 8. החבר׳ה עברו הכשרות, עשו מטווחים בשטח סבוך, דימו חילוץ והצלה ממבנים״. ״יש הרבה כוחות של צה״ל כעת, והצבא נכנס ליישובים ומתערבב עם האוכלוסייה האזרחית. אני מוביל את מערך האבטחה כאן כדי לצמצם פערים בין הצבא לבין האוכלוסייה האזרחית. אנחנו מתאמנים ומשלימים את הפערים לאט לאט - כבר עשינו אימון משותף עם יחידת העוקץ, אימון טנקים או אימון חילוץ למקרה של קריסת בניין. יש ברשותנו אמצעים שונים של יחידה צבאית שלמה, ואנו מקיימים מארבים, תצפיות, סיורים וכל מה שנוגע לחילוץ והצלה. כולנו עובדים 24/7 סביב השעון - החפ״ק נמצא בכוננות, כל הצוותים עם ציוד מלא״.
״כולם בכיתת הכוננות עם רקע מבצעי והגיעו מיחידות קרביות, גויסו בצו 8 לכיתה - עם המון משמעת ורוח התנדבות מדהימה. כמובן שיש גם חששות בעיר - התושבים מרגישים את התנועה הערה שלנו ושל החיילים. לצערנו, הפקנו לקחים רק לאחר הטבח המזעזע בדרום - ואנחנו הולכים ליישם אותם בחזית הצפונית. אנחנו חזקים, מגובשים ומוכנים יותר - ועם עוצמה גדולה ערוכים לכל תרחיש״.