״בתרבות הדרוזית, הנשק וההתחמשות מהווים עבורנו כמשהו נחוץ עבור ביטחון והגנה עצמית. על פי הלך הרוח בעדה מאז ומתמיד, אנחנו לא מפקירים או עוזבים את ביתנו גם בעת סכנה, וזה נובע מהתרבות, החינוך והאמונה שלנו שלא מפקירים את הבית וגם לא את המדינה. אנו נלחמים עד טיפת הדם האחרונה, כדי לא לתת לאף אדם זר להיכנס לביתנו. מבחינתנו, השמירה על הרכוש, הכפר והמדינה שלנו היא ערך עליון״, מתאר סגן ניצב בדימוס אנוור עאמר את תחושות התושבים בכפר הדרוזי חורפיש בו הוא מתגורר, שנמצא מאות מטרים בלבד מגדר הגבול של לבנון. דווקא במתיחות הביטחונית שתושבי הכפר נתונים בה כעת לאחר זמן רב של שקט ביטחוני מאז מלחמת לבנון השנייה, אין להם ספק שהם מוכרחים להישאר בכפר ולשמור על הבית. וכן, גם אם המחיר יהיה להילחם פנים אל פנים מול מחבלי חיזבאללה.
״זו הדעה הרווחת בכפר - הגברים צריכים להישאר בחזית ולשמור על הבית, ובמידת הצורך הנשים, הילדים והזקנים יתפנו, והגברים ירימו נשק ויגנו על הכפר. מלבד כיתת הכוננות שמכילה כ-150 לוחמים, בכפר יש בין 1000 ל-1500 תושבים שיכולים להתחמש בלי בעיה. יש לגברים רבים רישיון לנשק פרטי - ובעת הצורך מקווים שגם הצבא יחמש את כל מי שכשיר להילחם. אפשר להגיד שבחורפיש אין בית שאין בו נשק - רוב הגברים כאן הם אנשי ביטחון, ואם האבא לא חמוש באקדח, אז הבן כן״.
״אנחנו לא מפחדים. זו שליחות ודחף פנימי שלנו לשמור על הבית, ואין בי פחד מאף אחד אם אני חמוש. אם אני עם נשק - אני יכול לאבטח את הכפר, את הבית ואת המקומות הקדושים שלי. אחד היסודות באמונה הדרוזית הוא הגנה על המולדת שלנו, וכשאני מדבר על הבית - אני מדבר לא רק על הכפר, אלא גם על המדינה״, הוא מסביר.
אין ספק שבשנים האחרונות ברית הדמים הישראלית בין הדרוזים והיהודים נסדקה מעט, ומאז אותם קביעת חוקים כמו חוק הלאום או חוק קמיניץ - כמעט כל מי שמשתייך לעדה הדרוזית, יכול להעיד על הסדק בתחושת השיוויון או ההערכה שהוא מרגיש שמקבל מהמדינה. על אף תחושות התסכול בקרב רבים מצעירי העדה, כולם בלי יוצא מן הכלל, התייצבו מיידית כשקיבלו צו 8 - והוכיחו שוב את נאמנותם ומסירותם למדינה. ״הדרוזים נאמנים לדגל של המדינה, ואנחנו נילחם גם אם יש לחלקנו תחושות קיפוח, וגם אם פגע בנו חוק הלאום - אנחנו עדיין סופר ישראלים״.
״אנחנו לא יהודים אבל אנחנו מאמינים בדגל ובמדינה הציונית ובקיומה. אנו נותנים את הנשמה שלנו ושולחים את הילדים שלנו לשדה הקרב, נלחמים ביחידות הקרביות והסודיות ביותר בצה״ל. אי אפשר להתחשבן עם המדינה כשאנחנו במלחמה או בסכנה - הכול נהפך לשולי בזמן כזה. אף פוליטיקאי או נבחר ציבור, לא משנה איזה חוק יחוקק, ישפיע על התרבות והאמונה שזו המדינה שלנו, ואנו הראשונים שנתייצב בשעת צרה. יש לנו כעס גדול על המחבלים ועל המתקפה - ויש לנו רצון ודחף גדול להביס אותם. כואב לנו בדיוק כמו כל ישראלי אחר על רציחתם של 1400 תושבים - רצחו לנו נשים, ילדים, זקנים, חטפו ילדים ותינוקות״.
״כל מי שמפריע להלך הרוח במדינה בזמן המלחמה - מקומו בכלא. אני לא יכול לראות אזרח ישראלי שתומך בחמאס, מבחינתי הוא האויב של המדינה. המצב מאוד רגיש, במיוחד למי שיש לו ילדים שנלחמים בצבא כמוני״, הוא משיב כאשר נשאל על אירועי ההסתה לטרור ותמיכה בחמאס ע״י מספר תושבים ישראלים ערביים - שחיים לצד תושבי העדה הדרוזית בכפרים משותפים. ״כל מי שתומך בארגון טרור - צריך להיות לפחות חמש שנים בכלא. צריך שיהיו סוף סוף מעצרים פוליטיים, וכל מי שלא מגנה פעולות חמאס ולא עומד איתנו בזמן מלחמה - צריכה להישלל ממנו האזרחות הישראלית״.
״החברה הישראלית צריכה להתנהג כמו ערבים״, הוא מכריז בצורה נחרצת. ״צריכה להשתנות התפיסה אצל הציבור הישראלי, ולהבין שאנחנו לא בשוויץ או באוסטריה. יש מסביבנו ארגוני טרור רבים ומחבלים במדינות אויב - ראינו מה הם עשו רק לפני שלושה שבועות. צריך לבצע שינוי בקונספציה, ולקלוט שאנחנו חיים במזרח התיכון - לא באירופה, ולכן אנו צריכים להתנהג כמו תושבי האזור. תפיסת העולם האירופאית שרווחת כאן - לא מתאימה בישראל. יורים עלינו, שורפים, אונסים ורוצחים ילדים, נשים, זקנים - ואנחנו לא נוקטים בתגובה חזקה כנגדם. מחבל מקבל כמה שנים בכלא, ואף השהות של העצורים הביטחוניים בכלא כוללת יחס מועדף והטבות. אי אפשר לתת לרוצחים תנאים - איפה הפיקוח והבקרה? איבדנו כל כיוון, וכל האירועים האלה מחלישים את המעמד ואת ההרתעה של צה״ל״, מסביר אנוור.
״התרבות צריכה להשתנות - וצריכה להיות הרתעה ותגובה חזקה, כבוד ללובשי המדים, ושחיילים סוף סוף לא יפחדו להשתמש בנשק כנגד מי שבא לפגוע בהם. איפה אנחנו חיים?״, הוא אומר. ״לדעתי גם צריך לתקצב יותר את הצבא והמשטרה, לבנות יחידות מיוחדות נוספות ולהכפיל את כמות החיילים והקצינים ביחידות הקיימות. אנו צריכים להכפיל את לוחמי הימ״מ, גולני, צנחנים, המטכ״ליסטים - כי בסוף החייל הפשוט הוא זה שצריך להיכנס ולכבוש גבעה״, הוא ממשיך להסביר.
״בסופו של דבר, הדרוזים מאמינים שהמדינה היא במקום הראשון, וכולם נלחמים לאחר שנקראו לדגל. אנו עומדים איתנים בשביל להילחם על הקמת המדינה מחדש, ומבחינתנו אנחנו שוב במלחמת העצמאות עכשיו.אני מקווה מי שיושב בממשלה יבין לאחר המלחמה - שאנחנו לא סוג ב׳ במדינה - אלא ישראלים סוג א׳ שיעשו הכול למען המדינה״.