בוקרו הארור של ה־7 באוקטובר, חג שמחת תורה, נרצחו באכזריות בביתם שבכפר עזה תמי פלג זיו ובן זוגה איתן זיו, זכרם לברכה. יום לפני כן, ב־6 באוקטובר, עלתה תמי יחד עם בניה אסיף ועוז לקברה של בתה, עינת נאור ז”ל שנרצחה במתקפת הטרור בסיני במוצאי שמחת תורה של ה־7 באוקטובר 2004 בגיל 28.
"הילדים התחילו לבכות": פגיעות ישירות בגוש דן | צפו בתיעוד ההרס
סינוואר: "מוכנים מיד לעסקה כוללת להחזרת כל החטופים בעזה" | כל הפרטים
“במשך תקופה לא קצרה אמא שלי ‘רדפה’ אחריי ושאלה ‘מתי נפגשים?’, ובסוף סיכמנו להיפגש יחד, אמא, אחי אסיף פלג ואני בבית הקברות יום לפני תאריך הפטירה של עינת”, משחזר בנה הבכור, עוז נאור (43). “דיברנו, קשקשנו, ישבנו בבית קפה בקיבוץ זיקים, הסתכלנו לים, אכלנו ארוחת בוקר והיינו יחד כשעה וחצי. הייתה תחושה של השלמה כזו עם הרבה מאוד דברים, ואני יודע מחברים שהיא סיפרה להם שהיא יצאה מהשיחה הזו מאוד מעודדת. הייתה בכך נחמה קטנה או גדולה. זו הפעם האחרונה שהתראינו ודיברנו”.
ב־7 באוקטובר, כשפרצו המחבלים לקיבוצים סביב עוטף עזה, עוז, כחבר בכיתת הכוננות של קיבוץ זיקים, נלחם בהם והגן על יישובו, מבלי לדעת עדיין מה קורה בכפר עזה: “הייתי עסוק בפעילות ובשלב מסוים קיבלתי הודעת וואטסאפ מאסיף אם שמעתי מאמא, ואני יודע שלרוב כשיש רקטה אחת שנורית לאזור שלנו היא הייתה מתקשרת אבל היא לא צלצלה.
לא חיברתי את כל הנקודות כי הייתי בלחימה, אז התקשרתי לאמא ולזיויק (איתן זיו) ואף אחד לא ענה. בשלב מסוים אסיף, שגם גר בכפר עזה, התקשר וסיפר שיש קטסטרופה אצלם והוא נצור בממ”ד והתחנן שאם יש לי קשר אל הצבא – שאדבר עם מישהו.
בשלב הזה הבנתי את גודל האירוע וכמה שעות אחרי זה אני חושב שהנחתי שמשהו קרה. חיברתי אחד ועוד אחד והבנתי שאם הייתה אפשרות ליצור קשר אז אמא וזיויק היו יוצרים קשר, אז הנחתי שמשהו קרה. אחרי 48 שעות הגיעה הבשורה המרה”.
אנו מדברים ביום בו עוז ואסיף קמו מהשבעה על אמם, ועוז, שמדגיש בפניי שהוא עדיין לא מעכל את מות אמו (שנקברה זמנית בשפיים, אך בכוונת המשפחה להעבירה לקבורה קבועה בזיקים ליד עינת) ואת האסון שהומט על המשפחה ועל המדינה, מתנצל שהוא נשמע מבולבל, למרות שהוא נשמע מדויק וחד ביותר.
“אמא עוטפת ודואגת”
עבור משפחתו של עוז, שמחת תורה אינו רק המועד בו נרצחה עינת ועתה גם אמו תמי. בשמחת תורה תשל”ד, ה־18 באוקטובר 1973, לפני 50 שנה, נפל גם דודו, אחיה של תמי, רב”ט נמרוד גרינברג בן ה־19 במלחמת יום הכיפורים לפני חציית הגשר על תעלת סואץ. “בבית לא דיברו הרבה על מה שקרה לנמרוד, זה היה מעין פצע כואב שאמא שלי וגם הוריה לא הרבו לדבר עליו”, מציין עוז.
“ההורים של אמא שלי, רות ומשה, הגיעו מתלאות השואה של אירופה והיו ממקימי קיבוץ זיקים, והייתה לאמא שלי ילדות לא פשוטה בשל כך. אמא שלי, ילידת 1952, הייתה מהראשונות שנולדו בזיקים. מה שקרה לנמרוד במלחמה היה משהו שכמעט לא דובר עליו.
לאחרונה סיפרתי לאמא שאני מקריא מכתבים שנמרוד כתב באיזה טקס בקיבוץ לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים והיא מאוד התרגשה וביקשה שאשלח לה וידיאו של זה. בשנים האחרונות הרגשתי שהיה לה יותר נוח לדבר על זה. גם סבתא שלי לא כל כך שיתפה או דיברה על נמרוד, וסבא שלי תמיד היה סוג של מתכנס בעצמו בימי הזיכרון, אבל בהמשך הוא אהב את הביחד ולהיות איתנו בימים הקשים האלה. הוא היה מאוד מיוחד בקטע הזה. סבא שלי נפטר לפני שעינת נרצחה ואני לא חושב שהוא היה יכול להכיל גם את פטירתה של עינת וגם את של בנו”.
“אני זוכרת שברגע שהגיעה הבשורה על נפילתו של נמרוד החיים של אמא נעצרו, ורוב הזמן הייתי לבד, עזובה לנפשי”, סיפרה תמי בראיון ל”ישראל היום” לפני עשור. זמן קצר אחרי המלחמה היא נישאה למוטי נאור, אביהם של עוז ועינת. “ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 3 וחצי, וזיכרון הילדות שלי מהלינה המשותפת בקיבוץ זיקים היה שאמא תמיד ליוותה אותי לבית הילדים, דאגה לכסות אותי ונתנה לי ביטחון", אומר עוז.
"היא הייתה אמא מאוד עוטפת, מאוד דואגת ומאוד אמהית, גם בתקופה שגרנו בבית הילדים בקיבוץ. בתקופת התיכון שלי, אני זוכר שעברתי ניתוח מורכב והיא לא זזה ממני לרגע. גם כעבור שנים, כשהייתי מגיע עם הילדים לבקר אותה, היא הייתה דואגת שנקבל יחס של מלכים”.
“לחיות או למות”
עינת (ילידת 1976), בתם של תמי ומוטי, נרשמה בגיל 28 ללימודי תקשורת במכללת ספיר. בשבוע שקדם לפתיחת שנת הלימודים נסעה עם חברותיה לנפוש בסיני, לראשונה בחייה. במהלך הנופש ישנו הבנות בחושה על שפת הים, בחוף ראס א־שטן. ב־7 באוקטובר 2004, מוצאי שמחת תורה, כל הבנות הלכו להתקלח, למעט עינת וחברתה כרמית שנשארו בחושה.
כמה רגעים לאחר מכן התפוצצו שתי מכוניות תופת בחוף, אחת מהן סמוך למקום שבו ישבו עינת וכרמית. עינת נשארה קבורה תחת ההריסות של החושה, עם פציעת ראש קשה מאוד, עד שמצאו אותה. מכונית תופת נוספת התפוצצה במלון הילטון טאבה. 34 בני אדם נהרגו בפיגועים, 12 מהם ישראלים.
אמבולנס מאולתר שהוזעק למקום היה בדרך לגבול ישראל־מצרים, אך פנצ’ר ועיכובים במחסום מול שוטרים מצרים לא פעלו לטובתה של עינת, שהייתה במצב אנוש, וכשהובאה, יותר משבע שעות אחרי שנפצעה, אל בית החולים יוספטל באילת – נקבע מותה. “מה שמטריד אותי כל השנים הוא אם היא הייתה בהכרה ברגעים האיומים האחרונים”, סיפרה תמי ל”ישראל היום”. “אני מאוד מקווה שלא. אני מקווה שהיא לא הרגישה דבר ממה שעבר עליה. לפי מה שאמרו למוטי בהמשך, המצב שלה היה מאוד קשה, ולכן היא כנראה לא הייתה בהכרה ונפטרה מהר.
הלוואי שזה נכון. זה הדבר היחיד שאני מצליחה למצוא בו נחמה. הרבה שנים היה בי כעס על אופן ההתנהלות של המצרים. אם הפיגוע היה מתרחש בארץ והיו מטפלים בה מיד ומגישים לה סיוע ראוי, אולי היא הייתה היום בחיים. המוות של עינת פוגש אותי ברגעים לא צפויים. פתאום היא עולה לי מול העיניים, ואני רואה ומרגישה אותה. רק כשאני לבד אני מרשה לעצמי לבכות, כזאת אני. כך היה גם כשאחי נהרג. בתקופת 'צוק איתן' מצאתי את עצמי בוכה”.
עוז, איך היא התמודדה עם השכול הכפול, של אחיה ובתה, בשמחת תורה?
“השנתיים הראשונות היו קשות מנשוא עבורה כי זו כאפה רצינית, שעכשיו אנחנו חווים בעוצמות יותר חזקות, אבל עבורה זה היה נוראי כי זה מזעזע לאבד בת ואח. זה לא קל. היו ממש מאבקי כוח פנימיים על השכול הזה, אבל היא וגם אבא שלי לקחו החלטה מודעת שיש שתי אופציות: או לחיות או למות. אמא שיקמה את עצמה ביחד עם זיויק שמאוד אהב אותה והיא מאוד אהבה אותו.
גם בשיחות שהיו לנו היא סיפרה לי שהיא החליטה להמשיך קדימה והעסיקה את עצמה בהרבה מאוד דברים, כמו אפייה שהיא מאוד אהבה ובעלי חיים. היא קידשה את החיים כי הבינה שיש לא מעט דברים לחיות בשבילם. כשהקמתי משפחה אז היא גם הייתה סבתא מדהימה.
הנצחתי גם את שם אחותי עינת כשבחרתי לקרוא לבת הבכורה שלי מאיה עינת (עינת שם אמצעי) ואמא מאוד התרגשה מזה. כל השנים האחרונות אמא שלי הייתה פעילה. היא וזיויק טיילו בעולם, והיו לא מזמן בפורטוגל ובמרוקו. היא הייתה בהרבה חוגים, וניצלה כל רגע מהחיים, כמו פנסיונרית אמיתית”.
היא לא פחדה לגור בכפר עזה?
“אני חושב שאף אחד מאיתנו לא פחד כי זו המדינה שלנו ועצוב להגיד שהירי הרקטי הפך להיות שגרה שהתרגלנו אליה. אף אחד לא שיער שיהיה טבח אכזרי כזה”.
עוז מציין כי עדיין אינו יודע לעכל או לתפוס את העובדה ששכל גם את דודו, גם את אחותו וגם את אמו באותו תאריך - שמחת תורה. “אני לא יודע מה אני מרגיש, גם כלפי צירוף המקרים וגם בכלל. ככל שהזמן עובר מאז שרצחו את אמי ועד היום – זה יותר קשה וכואב לי”, אומר עוז.
“בימים הראשונים היו דריכות ולחימה, והכל עכשיו בווליום גבוה יותר ועוד לא הצלחתי לעכל את זה. המוח שלי לא מצליח לקלוט ולהבין את כל מה שקרה לנו. יש כל כך הרבה שאלות ללא תשובות. כרגע אנחנו מנסים לשרוד שעה בשעה. אני משתדל למצוא את הנחמות הקטנות שיעזרו לי לעבור את זה, כי אני מבין שהמוח שלי לא מצליח כרגע ליישב, לקלוט או לסדר את כל מה שקרה. גם כשקברנו את אמא – עדיין לא עיכלתי.
אני לא מצליח לסדר את המחשבות, אבל אלה החיים כרגע, כנראה. התחושות קשות כי אנחנו במציאות של פליטות, כמו אלפים נוספים שעקורים מבתיהם. כך שלהתמודדות עם האובדן מתווספת תחושת העקירות. למרות כל זאת, אנחנו ניאחז בחיים, נאסוף את השברים ונמשיך הלאה. אין אופציה אחרת”.