אז שפרצה מלחמת "חרבות ברזל", אשקלון, שהוגדרה כעיר שטווחה הכי הרבה, נמצאת תחת אש כבדה. תושביה נאלצו לברוח עוד בימים הראשונים למלחמה והפכו גם הם לפליטים בארצם. ביום בו נערך יום אבל אזרחי במלאת ה-30 לטבח, הגענו לכפר המכביה ברמת גן, כדי לפגוש את מפוני אשקלון, אשר רבים מהם מתארים כיצד יצאו מבתיהם רק עם הבגדים שעל גופם, פלאפון ושקית עם מעט חפצים. רבים ספגו פגיעות ישירות או נחשפו לממדי האסון במו עיניהם, כולם מתארים חרדה גדולה וחוסר יציבות ומשתפים כי המקום הבטוח ביותר עבורם, כבר אינו בטוח.
מלי וחגי סודמי הגיעו יחד עם שלושת ילדיהם לכפר המכביה לפני כמעט שלושה שבועות. תחילה התפנו לנתניה, לאחר שבית הסבתא באשקלון נפגע ונהרס. וכעבור ימים אחדים הגיעו למרחבים הירוקים ליד רמת גן. "התפנינו בגלל כל המצב", אומרת מלי, "בגלל האזעקות, המטחים, הלחימה. בגלל חדירות המחבלים, שזה משהו שאנחנו בכלל לא רגילים אליו, את שומעת יריות, כל מה שעובר לך בראש זה איך אני בורחת מאשקלון, כי המקום הבטוח כבר לא בטוח".
"לא הייתה אזעקה", מוסיף לתאר חגי, "ואחי שהיה אצל אמא שלי, יצא מהממ"ד כדי לסגור את דלת הכניסה ואת דלת הגינה, כי דיווחו על חדירת מחבלים. המטפלת גם יצאה כי רצתה להוציא מגבת ואחי אמר לה 'לא, אל תצאי, אל תצאי'. איך שהוא אמר את זה, פגע בהם טיל. הם עפו עד הדלת".
כשמעליהם הפגזות לא פוסקות וחגי מקבל הוראות בטלפון כיצד לנסות לסייע למטפלת, הוא ממתין עם משפחתו הפצועה במשך 40 דקות לחילוץ. "המתנו בהבנה כמובן", הוא משחזר, "היו הפגזות, וגם מה שקרה בעוטף. ואז הגיעו אמבולנסים ופינו אותם במהירות, נסעתי עם אמא לבית החולים ורעדתי כולי".
"לא מחנה פליטים"
במתחם הפעילות המשותף אנחנו פוגשים את רואי הסינג, מנכ"ל המכביה, שלא תיאר שכפר המכביה אשר מהווה בית למכבי העולמי ובימים כתיקונם מארח אירועים פרטיים ועסקיים, יהפוך למקום מפלט עבור כ־700 מפונים. אבל הוא מדגיש דבר אחד: "המקום הזה רחוק מלהיות מחנה פליטים".
ואכן, מספיק לראות כיצד כל חדר ישיבות הפך לגן צבעוני ומרחבי הדשא מלאים בילדים שמשחקים בכדור, כאילו לא הייתה מלחמה ברקע, כדי להבין עד כמה הוא צודק. כפר המכביה, כמלונות רבים אחרים, לא חיכה למתווה ממשלתי ומיד פתח את שעריו. "יו"ר התנועה, אמיר פלד, קיבל החלטה יחד עם ההנהלה, שאנחנו פותחים בפניהם את המלון מיד", מספר הסינג. "מאותו רגע כל עובדי כפר המכביה, עובדי המכביה, עובדי מכבי העולמי ומכבי ישראל שאינם נמצאים במילואים, עשו התאמה לתפקידם היומיומי כדי לבנות פה עיר".
ובעיר החדשה שנוצרה בכפר המכביה יש מסגרות חינוך עם מורים מתנדבים, קופות חולים, פעילויות תרבות וספורט. "יש פה צוותים שעובדים כבר חודש סביב השעון", אומר הסינג, "אנחנו מבינים שזה הולך לקחת עוד זמן, ואנחנו הולכים לעשות ארגון מחדש למקום הזה ולהבין אילו אנשי מקצוע הולכים להיות פה וצריכים להיות מתוגמלים".
“זועקת לביטחון”
גם מאיה שמחה רווח, בת 39, אמא לארבעה ילדים, אומרת: "כפר המכביה הוא עיר שלמה. וזה מדהים, יש פה קופות חולים, בתי ספר עם מורים מתנדבים, פעילויות לילדים, שירותים למבוגרים. נהייתה פה משפחה אחת גדולה. ויש פה באמת אהבת חינם, אנשים מרמת גן ומתל אביב עוטפים אותנו באופן שאי אפשר לתאר, הם מציעים לעשות עבורנו כביסות, מביאים לנו אוכל, ממתקים, עוגות לשבת".
אך גם לצד המעטפת החמה, החששות גדולים. "לצערי אני במצב של חוסר אונים", משתפת מאיה, "אני לא יודעת מה יהיה איתי. בשלושת השבועות הראשונים בעלי לא עבד, אבל הוא כבר היה חייב לחזור לעבודה, כי מישהו חייב לפרנס את הבית. אז הוא נוסע לאשקלון וחוזר לפה בסופי השבוע. הוא ישן בבית שלנו באשקלון, למרות שהבית נפגע, נפל לנו טיל בחניה. אחרי שזה קרה, החלטנו לברוח. את מכניסה את כל הבית שלך במזוודה אחת, ויוצאת אל הלא נודע".
קטי חסון, שעובדת בכפר המכביה 25 שנה ורגילה להפיק אירועי שמחה, הפכה לחמ"ל של אישה אחת ומצאה את עצמה לפתע פוגשת בטראומה הכי קשה בפתח המלון ואף מארגנת שבעה. "מי שמגיע לכאן, לא מגיע לנופש", היא אומרת. "הם מגיעים במצב טראומטי, במצב מלחמה. הם ברחו, גם ברחו בלי כלום, עם הבגד שהיה עליהם, אולי עם טלפון ביד, וזהו. לכן מעבר לסיוע החומרי, הדבר הראשון שרצינו להעניק להם היה תחושת שייכות, ביטחון ובית".
שמעון חנן, מנהל מחלקת ירקות בשופרסל, הגיע גם הוא לכפר המכביה בעקבות טיל שנפל צמוד לבלוק מגוריו והטראומה הגדולה שזה הציף בו. "ב־7.10 היו המון הפגזות ובכל פעם עליתי למדרגות לקומה השנייה והשלישית עם אשתי וארבעת הילדים שלנו", הוא נזכר, "אנחנו בית בלי ממ"ד ובלי מקלט, לכן אנחנו יוצאים בכל פעם לחדר המדרגות. אבל בהפגזה הזאת כל הבניין רעד".
התרעות פיקוד העורף