אחרי מלחמת יום הכיפורים חש יגאל זורע, חבר קיבוץ בארי, את הצורך לבטא את תחושותיו באותם הימים במספר איורים שאייר. אחרי השבת השחורה של ה־7 באוקטובר, הוא שוב חש צורך להביע את תחושותיו, והוא חזר לאותם האיורים של יום הכיפורים וחידש אותם באמצעות הכנסת אלמנטים, המבטאים את רגשותיו כעת. "לפני השבת השחורה, היה אצלנו בקיבוץ ערב לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור", הוא משחזר. "זה תאריך מאוד חקוק, מאוד סימבולי עבורי.
מה שקרה החזיר אותי לאיורים האלה של יום הכיפורים שכבר שיתפתי בעבר ושהביעו חוויות שלי ממלחמת יום כיפור. כיום, בהרגשה האישית שלי האפקט של ההלם, האבל, התדהמה הוא אפילו יותר גדול מאשר ביום כיפור. הצורך לחדש את האיורים היה על מנת להביע את התחושות שלי כיום, כמו למשל החור הגדול שנוצר בלב ושגדל, כפי שרואים באחד האיורים".
איוריו המחודשים של זורע הם חלק מתערוכת "קול העם" שתיפתח במוזיאון ינקו דאדא בכפר האמנים עין הוד ב־18 בנובמבר, ובה ישתתפו אמנים נוספים עם יצירות שמגיבות למצב.
זורע, 74, מעצב גרפי, בוגר בצלאל, הגיע לקיבוץ בארי בתור תינוק בן כשנה וחצי. כ־50 שנה הוא היה המעצב הגרפי של דפוס בארי. כיום הוא בפנסיה, ובימים אלה, כדבריו, גייס עצמו לעזור מאחורי הקלעים בכל מיני גרפיקות הקשורות לימי לחימה. בנוסף לכך, בדף פייסבוק שהוא מתחזק בשם "תמונות בארי", שבו נהג בעבר להעלות כל מיני צילומים נוסטלגיים ישנים מימי הקיבוץ ותמונות אקטואליות חיוביות, למשל קציר החיטה או חג העומר, הוא משתף כעת קטעים מראיונות עם חברי הקיבוץ לאחר השבת השחורה וכן מודעות אבל ומועדי אזכרות.
בהתחלה חשבנו שזה סבב רגיל, של קצת קסאמים, דברים שכבר עברנו הרבה פעמים. לאט־לאט הבנו מכל הוואטסאפים שרצו בקיבוץ שזה לא זה, אבל אז עוד לא הבנו את העוצמה. הבנו שיש מחבלים בקיבוץ, שאנשים זועקים לעזרה, לחילוץ, אבל את עוצמת האירוע עוד לא הבנו".
הבת שלנו, שהיא גם חברת בארי, הייתה אז בחו"ל. אנחנו מבינים שיש מחבלים בתוך הקיבוץ, מבינים שחלק גדול מחברי כיתת הכוננות שהגנו שעות לבד על הקיבוץ, נהרגו. הבנו שיש חדירה של מחבלים, לא הבנו את ההיקף של כמה מחבלים וכמה נפגעים מהקיבוץ יש. את זה הבנו רק כמה ימים אחרי. מהממ"ד היינו שומעים יריות ורעשים. הבנו שגם לשכונה שלנו, שהיא הכי מזרחית והכי רחוקה מעזה, נכנסו מחבלים. לדירה שלנו הם לא נכנסו. לדירה של השכן נכנסו כבר הגנבים של הסבב השני".
כאמור, את התוצאות הקשות של חדירת המחבלים הבין זורע רק כמה ימים לאחר האירוע. "ב־1949 חדרו מחבלים לקיבוץ ורצחו חברת קיבוץ בשם שולה, שהייתה אז בהריון", הוא מספר. "על הסיפור הזה אני וחבריי גדלנו כל החיים. על שמה של שולה גם הוקמה 'חורשת שולה' בכניסה לקיבוץ, עם שלט ואנדרטה. כעת בהתחלה חשבנו שחוליית מחבלים חדרה לקיבוץ ושזה אירוע נקודתי. לא חשבנו שהשתלטו על עשרות בתים ורצחו מעל 80 מתושבי הקיבוץ, כולל ילדים ומבוגרים".
בממ"ד ביתו שהה זורע עם בני משפחתו עד השעה 23:00, אז הם פונו על ידי הצבא לבית של שכנים, שם רוכזו תושבים לפני פינוי מהקיבוץ. כ־24 שעות מתחילת האירוע הם חולצו מבארי. "היינו בממ"ד הבית שש נפשות, כל אחד הגיב אחרת", הוא מספר. "הנכדים שלי לא היו בהיסטריה, הבן שלי ניהל את האירוע.
אני עצמי עברתי את מלחמת יום כיפור בתור מ"מ של טנקים במקומות הכי קשים בתעלה ובמצרים. כשהכל התחיל עוד לא חשבתי על ההיקף העצום של האסון. יריות של פגזים לא הפחידו אותי, לא מפני שאני כל כך אמיץ, אלא כי אני רגיל לקולות האלה".
לדברי זורע, עד עכשיו קשה לו לעכל את עוצמת הפגיעה בקיבוץ ואת הסיפורים הנוראיים. "אני מכיר את רוב האנשים שנרצחו", הוא אומר. "בקיבוץ הרי מכירים את כולם. נסעתי לעשרות הלוויות שרובן נערכו בקיבוץ רביבים, וגם במקומות אחרים. זה היה קורע לב. היה יום אחד שבו נסענו לשמונה הלוויות של ילדים, של חברים.
בני כיתה שלי שגדלו איתי נרצחו. אני מתעורר מוקדם בבוקר ואומר שיש לי מציאות בלהות, לא חלום בלהות. המציאות יותר קשה מהחלומות. עבר חודש וחצי מאז, ואני לא מעכל את המציאות הזאת. אני מבין את המספרים, אבל עדיין אי אפשר לעכל את המציאות. אני גם מקווה שהחטופים שלנו בחיים וישוחררו. יש אצלנו עשרות מנותקי קשר שכולנו תקווה שיחזרו בחיים".
"הריבוע השחור הזה מסמל את התחושה של האבל הכבד שהרגשתי אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהבנתי שכמה מבני המחזור שלי ומבני הקורס שלי, כולל חברים הכי טובים שלי, נהרגו במלחמה. הרגשתי את האבל האישי ולא רק הלאומי", מספר זורע. "עכשיו, אחרי השבת השחורה, הגדלתי את הריבוע השחור, כאשר החור גדל וממלא את כל הגוף ולא רק את הלב. זה היה צורך לגמרי אישי לבטא את התחושות שלי כיום".
בתמונה השנייה המקורית שאייר ב־1975 נראים קנים של טנקים, כמה חיילי חי"ר רצים עם נשק לפני הטנק, כאשר אחד מהם מועד ואחר שוכב פגוע. "האיור הזה סימל את התחושה שעכשיו מתחזקת אצלי, של המקריות, של מי נפגע ומי לא נפגע", הוא מספר. "אני למשל מרגיש שבמקרה המחבלים לא נכנסו עכשיו אלינו הביתה והילדים לא נפגעו. גם שאר בני משפחתי שגרים בקיבוץ חולצו. מבחינתי, כאמור, זו מקריות. אחרי השבת השחורה הורדתי את החלק של הטנקים מהאיור המקורי. במקום זה הוספתי חלק מבארי ההרוסה, כאשר התחושה היא אותה תחושה של מקריות הפגיעה".
גם האיור השלישי של זורע, משנת 1974, מסמל את אותה מקריות. רואים בו צריח של טנק עם שני טנקיסטים, ומעין עיגולים שמסמנים סוג של רולטה, כלומר מי נפגע ומי לא נפגע. באיור המחודש הוסיף זורע שני תאריכים: 7 באוקטובר 1973, ו־7 באוקטובר 2023. "הסמליות של התאריכים היא נוראית.
זה לא סתם אותו תאריך אלא גם ציון יובל", הוא אומר. "כשביקרתי בבית שלנו בבארי לאחר השבת השחורה הרגשתי שוב את תחושת הנס שקרה למשפחה שלנו. ראיתי את הבתים ההרוסים והשרופים, ראיתי את הפגיעה הקיבוצית אל מול הנס המשפחתי הפיזי שלנו. מהדירה אספנו את המחשב שלי. הבן שלי אמר לי: 'קח את זה, אולי תצטרך'. המחשב היה אחד הדברים הבודדים שלקחתי מהדירה, מה שאפשר לי בסופו של דבר גם להתבטא ולהביע את תחושותיי בימים אלה, בין היתר באמצעות חידוש האיורים".
התרעות פיקוד העורף