בבוקר 7 באוקטובר, למשך 20 דקות, הייתה שי־לי אינו על הקו בשיחת וידיאו עם בן זוגה, סמל אור מלכה ז"ל. שמעה הכל. ראתה. עד הרגע שבו כבר לא היה מה לשמוע. “בשעה 6:40 קיבלתי הודעה מאור: ‘בוקר טוב מאמי, התחיל בלגן'", היא מספרת. “אחרי שאור הבין שאני ישנה, הוא התקשר אליי ב־7:05 בשיחת וידיאו. ‘יש התרעות, יש טילים, יש חדירה של לפחות עשרה מחבלים לתוך הבסיס שלנו', הוא אמר לי". 

סערת הקבורה של אלינה מחוץ לגדר: ההפרדה בבית העלמין תוסר
בני משפחות הנופלים מספרים על תוכניות יקיריהם שנגדעו באכזריות | פרויקט מיוחד

רגע אחרי שמלכה, חייל במתפ"ש במת"ק עזה, סיפר לה על החדירה, נכנס לחדר אמיל סמוילוב ז"ל, חברו מהש"ג, שהיה כבר פצוע. “שניהם עדיין אמרו לי: ‘אל תדאגי, הכל בסדר'", היא ממשיכה. “שנייה אחרי זה נהיה מסך שחור, צעקות, יריות וקריאות בערבית ‘אללה אכבר'. 20 דקות הייתי על הקו, שמעתי הכל. צעקתי לטלפון, אף אחד לא ענה. הייתי חסרת אונים, לא ידעתי מה לעשות". 

על פי נתוני עמותת “הותיר אחריו חבר.ה", שמעניקה מעטפת שיקומית לבנות ובני זוג של חללי צה"ל, שלא היו נשואים, התווספו לעמותה מאז 7 באוקטובר למעלה מ־150 בנות ובני זוג של חללי צה"ל וכוחות הביטחון. מאז שהוקמה ב־1998, העמותה העלתה למודעות את מורכבות מעמד החברות/חברים השכולים והצורך לתת להם סיוע רגשי והכרה חברתית. ב־25 שנות פעילותה טיפלה העמותה בכ־500 חברות וחברים שכולים. עם תחילת המלחמה הוקם בעמותה חמ"ל (לפניות: 077־7703166) שעוסק באיתור בנות ובני זוג ותיאום צוותי ליווי שיעניקו להם סיוע ראשוני ומענה רגשי בהתאם לצורך. במקביל, התחילו בעמותה קבוצות תמיכה וטיפולים פרטניים לפי הצורך.

“מדובר בצעירות וצעירים שטרם הספיקו להינשא, אבל רקמו יחד חלומות על עתיד משותף", אומרת עדי אלון שיינברג, מנהלת העמותה. “מאז ה־7 באוקטובר אני נרגשת ונפעמת מצוותי המתנדבות והמתנדבים שלנו שעושים לילות כימים כדי להצליח לתת מענה וליווי בהיקפי פעילות שאיננו מכירים, ומתוך מסירות אינסופית. אנחנו מאמינים שהצוואה המוסרית של חללי צה"ל היא שנדאג לאהובות ולאהובים שנותרו מאחור, במטרה שילמדו לחיות בצד האבל ולא בצלו". 

“אל תדאגי"

אינו היא אחת מלמעלה מ־150 בנות ובני זוג לא נשואים שאהוביהם נפלו במלחמה. פגשתי אותה יחד עם תמר אברוסקין, מיה אלבז ודיאנה חנוקייב, שאיבדו את בני זוגן וברגע אחד נקטעו חלומותיהן. אף על פי שהן לא הכירו זו את זו קודם, החיבור ביניהן היה מיידי. היו במפגש בכי, חיבוק ותחושת שותפות גורל. בסוף המפגש הן אף יצרו קבוצת וואטסאפ, כדי לחלוק ולחזק זו את זו. 

“אור ואני הכרנו כשהייתי בת 13", מספרת אינו, בת 19 מאלפי מנשה, שעובדת כמטפלת בגן ילדים ולומדת חינוך ועיצוב פנים. “אבא שלי גר בעכו, וגם אור מעכו. בגיחות שהייתי עושה לאבא שלי, הכרתי חברות ודרכן את אור. במשך שנה זה היה קשר מרחוק. כשהיה לי יום הולדת 14, הזמנו את אבא שלי לחגוג איתנו ואור הגיע איתו. מאז הוא נשאר לגור אצלנו. אור הוא נשמה טובה, פשוט מלאך. עבד איתי ועם אמא שלי בגן. היה לו חיבור לכל בן אדם. בכל מקום שהיה הוא הפיץ את האור שלו. תמיד דאג שלכולם יהיה טוב, שלא יחסר שום דבר בבית או בזוגיות שלנו. תמיד דאג שאהיה בסדר, שלא אדאג. כך גם עשה בדקות האחרונות שלו. ניסה להרגיע ואמר: ‘אל תדאגי, הכל בסדר'".

אברוסקין, בת 24, במקור ממוצא, הכירה את בן זוגה רס"ן שילה הר־אבן ז"ל בצבא. היא הייתה קצינה בחטיבה הדרומית בעזה, והוא היה סמ"פ באגוז. לפני חודשיים השתחררה אחרי שש שנים בצבא. כיום היא עובדת מדינה. “התחלנו לצאת באוגוסט בשנה שעברה, ומיד היה ברור לנו שזה זה", היא מספרת. “עברנו לגור ביחד מאוד מהר. שילה בן אדם ציוני וערכי. היו לנו שיחות רבות על צבא, על פיקוד. הוא נפגש עם המון אנשים כדי לחדד יותר את תפיסת הפיקוד שלו, לפקד יותר טוב, לעשות לחיילים שלו חוויית שירות יותר טובה. הוא היה מפקד אדיר. הוא גם היה מאוד משפחתי, מאוד מחובר לשורשים, למדינה, למסורת". 

ב־7 באוקטובר, הר־אבן, מפקד פלוגה בגדוד 13 בחטיבת גולני, נפל בקרב מול מחבלים בנחל עוז. הר אבן, בן 25 בנופלו, היה הראשון להסתער בקרב מול מאות מחבלים. גם כשנפצע, סירב להתפנות והמשיך להילחם. 

גם סמ"ר דוד רתנר ז"ל היה חלק מגדוד 13 של חטיבת גולני. רתנר, בן 20 במותו, היה לוחם בגדוד ונפל בשבת בקרב בקיבוץ נחל עוז. “באופי שלו דוד הוא הכי קרבי בעולם", מספרת חנוקייב, בת 19 מאשדוד, שמשרתת כחיילת במשטרה. “אנחנו מכירים הרבה זמן, עוד כשהייתי בכיתה ו' והוא בז'. למדנו באותו בית ספר, יש לנו חברים משותפים. לפני כשלוש וחצי שנים הפכנו לזוג. דוד הוא בן אדם שתמיד יבוא ויעזור, תמיד היה עם חיוך מאוזן לאוזן, אחד שתמיד נוכח, שמעלה חיוך גם אצל אחרים". 

אלבז, 25, מראשון לציון, סטודנטית לפסיכולוגיה, שכלה את בן זוגה רס"ר (במיל') דניאל קסטיאל ז"ל ב־11 באוקטובר בהיתקלות עם מחבלים בזיקים. קסטיאל, בן 24 במותו, היה לוחם במילואים ביחידת מגלן שבחטיבת הקומנדו. 

“דניאל ואני הכרנו לפני שנתיים וחצי בטיול הגדול בקוסטה ריקה", מספרת אלבז. “הוא היה עם צוות מגלן, 12 חבר'ה שנסעו לטייל ביחד. הכרנו שם בבנק, כשרצינו למשוך כסף במהלך הטיול. הפכנו לזוג לפני כשנתיים, כשכבר חזרנו ארצה". 

לא מעכלת

כשהן מספרות על הפגישה והשיחה האחרונה עם בני זוגן, עיניהן דומעות. “דניאל בא לקחת אותי משדה התעופה אחרי שבחודש האחרון טיילתי בחו"ל", אומרת אלבז. “הוא הוקפץ למילואים ב־7 באוקטובר, ובאותה שבת לא הייתי איתו. דניאל שומר שבת, וכשראיתי שהוא מחובר בוואטסאפ, ישר הבנתי שזה משהו רציני. נלחצתי, אבל הוא אמר שהכול בסדר, שהם במקומות בטוחים בשטחי כינוס, שרק מדי פעם עושים פעולות וחוזרים. ביום שבו הוא נהרג, ה־11 באוקטובר, רציתי לעשות הפרשת חלה. בסביבות השעה 14:00 שלחתי לדניאל תמונה של הבצק שעשיתי במכונה. הוא ענה לי: ‘עם הידיים, יא עצלנית', זו הייתה ההודעה האחרונה שקיבלתי ממנו. שמתי את כל חומרי הבצק לפי המתכון, אבל הבצק לא תפח בכלל. שלחתי לו הודעה אחר כך: ‘מה איתך? איפה אתם?'. הוא לא נכנס להודעה.

מיה אלבז ודניאל קסטיאל (צילום: צילום פרטי)
מיה אלבז ודניאל קסטיאל (צילום: צילום פרטי)


יותר מאוחר קראתי שהייתה היתקלות בזיקים, שצוות מגלן נטרל מחבלים. צילמתי לו מסך, שאלתי ‘זה אתם?', חשבתי שעוד מעט הוא יספר לי בגאווה איך נטרלו מחבלים, אבל היה וי אחד על ההודעות ששלחתי. דאגתי ולא דאגתי, כי כל הצוות שלו לא היה זמין אז. סביב השעה שבה הוא נהרג, אמרתי לחברה שלי: ‘אני לא יודעת מה קורה, אבל ממש כואב לי בלב'. הרגשתי חולשה נוראית, לקחתי כדור, הלכתי לישון למשך שעתיים. מסתבר שבזמן הזה כבר התחילו להגיע למשפחה שלו כל מיני שמועות שאולי הוא פצוע, שלא יודעים מה קרה. באיזשהו שלב ראיתי את אמא שלי יורדת בסערה להגיד משהו לאבא שלי, ואז התחלתי לחשוד. אמא שלי אמרה לי שמשהו רע קרה לדניאל. אמרתי לה: ‘תגידי מה זה משהו רע'. בסוף היא אמרה: ‘דניאל נהרג'". 

איך הגבת?
“תמיד כשמדמיינים מצבים כאלה, את אומרת לעצמך ‘בטח אתמוטט, בטח אתעלף, בטח אצעק', אבל את לא מעכלת. פשוט אמרתי שזה לא הגיוני, אין סיכוי שזה קרה. זה היה באופי של דניאל להסתער. ידעתי שאם משהו קורה, הוא יהיה הראשון להסתער. לכל מילואים הוא רק חיכה ללכת. היו לו מלא תוכניות, שאיפות. הוא עבד בתאגיד המים בבית שמש, רצה חיי משפחה, רצה ילדים, רצה להתחתן, התנדב בבית תמחוי. כל החלומות שלו, כל השאיפות שלו, פשוט בשנייה אחת כאילו כלום".

חנוקייב מספרת שראתה את דוד, בן זוגה, שבוע לפני שנהרג. “הבאתי לו כמה דברים לבסיס", היא אומרת. “הפעם האחרונה שדיברתי איתו הייתה בלילה בין שישי לשבת השחורה. כשהחלו האזעקות בשבת, בשעה 6:40, הוא כתב לי: ‘אני אוהב אותך, תשמרי על עצמך'. ניסיתי לכתוב לו הודעות במהלך אותו יום, קיוויתי שיענה, אבל הוא לא ענה. חשבתי שאולי לקחו להם את הטלפון, חיפשתי אותו בבתי חולים, עד שביום שני הגיעו קצינים לבית הוריו. הגעתי לבית של ההורים שלו וראיתי שם את הקצינים. שאלתי את הקצינים ‘איך זה יכול להיות? החבר שלי הוא הלוחם הכי חזק'. הם ענו לי שזה נכון, שדוד נהרג. מאז התפרק לי כל העולם. לקחו לי את הדבר שהכי יקר לי בעולם, את הלב שלי שברו לשניים". 

תקווה שהוא פצוע

“שבוע לפני השבת השחורה היינו במעבר דירה", מספרת אינו. “נפלתי, סדקתי את עצם הזנב ושברתי שתי בהונות ברגליים. הייתי מרותקת למיטה. אור, שהיה טבח שיוצא שבוע־שבוע, הרים אותי, קילח אותי, טיפל בי. אמרתי לו שאני לא יכולה שהוא יחזור לבסיס. ‘אף אחד לא יכול לסחוב אותי ולטפל בי בצורה שאתה עושה'. ביום שישי בערב דיברנו בטלפון, ואז בשבת בבוקר הבנתי מה קורה, אבל הייתה לי עוד תקווה". 

מתי הבנת שאור נהרג?
“בשבת התקשרנו לכל בתי החולים, חיפשנו אותו. דיברתי עם המפקד שלו, שאמר לי: ‘אל תהיי אופטימית'. ביום ראשון בצהריים עשינו איכון לטלפון שלו ומצאו אותו במחנה שורה (לשם מגיעים גופות החללים לתהליך הזיהוי - א"ש). לא ידעתי מה זה מחנה שורה. אמא שלי אמרה: ‘קומי, נוסעים לעכו, למשפחה שלו'. כשהגענו לעכו, אחד הקצינים אמר לי שהטלפון בשורה, אבל אור לא שם. זה נתן לי עוד תקווה שאולי הוא פצוע. התקשרתי אין־ספור פעמים לכל בתי החולים, שלושה ימים חיכיתי שמישהו רק יגיד לי משהו. ביום שני הגיעו קצינים למשפחה שלו. ראיתי את כל הקצינים ונפלתי". 

גם אברוסקין והר־אבן עברו דירה בשבוע האחרון לחייו. “גרנו בחצי השנה האחרונה ברחובות ועברנו לאשקלון", היא מספרת. “נכנסנו לדירה חדשה, ריהטנו אותה ביחד. שילה סגר שבת, אז בחמישי בצהריים נסעתי לנחל עוז, ראיתי אותו. ישבנו יחד שעה בחורשה ליד המוצב. תוך כדי שאנחנו יושבים, קיבלתי הודעה מהמג"ד שלו, שבה הוא כתב ששילה נכנס לתפקיד די קשוח, שהוא מתחיל להשפיע ולהוביל את הפלוגה להצלחות רבות. הוא הוסיף שיש נטייה בצבא להתייחס רק לנשים שנשואות למפקדים, ושבעיניו צריך להיות אותו יחס גם לחברות של מפקדים. הוא כתב שהוא רוצה להביע כלפיי הערכה רבה ושארגיש בנוח לפנות אליו כשיש שאלה, קושי או בעיה". 

הופתעת מהתזמון?
“זה היה ממש צירוף מקרים. שאלתי את שילה: ‘תגיד, קרה משהו בגדוד? למה הוא שלח את זה?'. שילה אמר: ‘לא, שום דבר'. נפרדנו ואמרנו שניפגש בשבת, כי בדרך כלל בשבת אני מביאה לו אוכל. נסעתי לדירה, והוא המשיך למוצב. בשישי בערב ראיתי את הסדרה ‘פאודה'. הייתה שם איזו סצינה שאביחי נהרג ואשתו בוכה. תמיד היה לי פחד שיקרה משהו לשילה. בגלל האופי שלו ידעתי שאם יקרה משהו, הוא יהיה הראשון להסתער. אמרתי לעצמי רק שיעבור את השנתיים האלה שהוא מ"פ בתפקיד מבצעי. אחר כך הוא היה אמור לצאת ללימודים. הייתה לי איזו הרגשה שיקרה משהו בשנתיים האלה. אחרי הפרק של ‘פאודה' שלחתי לו הודעה: ‘שמור על עצמך'. הוא ענה לי: ‘הכל יהיה בסדר, אל תדאגי'".
 
באותו שישי, מוסיפה אברוסקין, היא ישנה אצל ההורים שלה: “בשבת בבוקר חברות לא הפסיקו להתקשר אליי, חשבו שאני באשקלון. שאלו: ‘הכל בסדר? מה עם שילה?'. בשעה שמונה קמתי וראיתי מה קורה בחדשות. עוד לפני שקראו לי, נכנסתי עם פיג'מה לרכב ונסעתי על 150 קמ"ש לעוטף למילואים, תוך שאני מנסה להשיג את שילה, והוא לא עונה. אני מנסה להתקשר לאנשים, ואף אחד לא עונה. הייתי שם בחמ"ל, חיפשתי בכל המערכות של הצבא, חיפשתי לראות איפה הרכב שלו, ושום דבר.

תמר אברוסקין ושילה הר אבן (צילום: צילום פרטי)
תמר אברוסקין ושילה הר אבן (צילום: צילום פרטי)


יום למחרת הבנתי מאנשים ששילה כנראה פצוע. זה נתן איזושהי תקווה. אמרתי למח"ט שאני הולכת לחפש אותו בבתי חולים. אני וההורים שלי חיפשנו אותו בסורוקה. דודים שלו חיפשו אותו בתל השומר ובברזילי וגם נסעו לג'וליס. בג'וליס הם פגשו מילואימניק שנלחם עם שילה, והוא אמר לדודה שלו שראה אותו הרוג. בהתחלה הדודה אמרה: ‘תמר, הוא לא פצוע, אבל יש איזשהו סיפור'. אבא שלי אמר: ‘אולי הוא חטוף בעזה?'. ואז התקשרנו אליה שוב והבנו ששילה הרוג. יום או יומיים אחר כך הגיעו להודיע מהצבא. הוקל לי שהוא הרוג ולא חטוף. אמרתי לעצמי, באיזו מציאות לבחורה בת 24 הוקל שבן הזוג שלה הרוג ולא חטוף? איך זה הגיוני?".

הוא לא יחזור
“זה עדיין לא הגיוני, זה לא נקלט, לא נתפס", אומרת אלבז. “איזו שמחת חיים הייתה לדניאל. בכל פעם שאני רואה סרטונים שלו, אני אומרת: ‘הוא חי, בטח אראה אותו עוד שנייה וחצי'. בינתיים אני אומרת שזה לא הגיוני שזה קרה לי, קרה לו, זה לא הגיוני שהוא מת. אני מחכה שמישהו יבוא ויגיד שזו הייתה טעות. כשיש את השניות הבודדות האלה שבהן אני מעכלת את המציאות, זו התחושה הכי נוראית בעולם".

“גם אני לא חושבת שאפשר לעכל את זה", אומרת אינו. “אני מרגישה שאור איתי. לפני כחודשיים אמא שלי הלכה להפרשת חלה. העלו אותה שם לבמה, היא לשה את הבצק, תרמה כסף ונתנו לה לבחור מתנה. היא חזרה הביתה עם טלית וכוס ואמרה לאור: ‘זה בשבילך'. זה היה קרוב. התכנון שלנו היה לחכות שאני אסיים לימודים, והוא יסיים צבא, תכננו לבנות חיים ביחד. אי אפשר לעכל שאור לא פה. מבחינתי הוא בבסיס, חוזר עוד מעט, דופק בדלת, ואומר לי: ‘היי מאמי, חזרתי'. אבל הוא לא יחזור".

“מפני ששנינו היינו בצבא, הייתי רגילה לא לראות את שילה הרבה זמן. היו לנו גם תקופות שלא התראינו חודש", מספרת אברוסקין. “בכל תקופת השבעה אמרתי לעצמי שהוא בצבא, במלחמה, שהוא יחזור, ולא הבנתי למה כולם באים לבקר, מדברים עליו. לאחרונה התחלתי לחזור קצת לעבודה. הרגשתי שאני צריכה לחזור לשגרה, וזה הפיל לי אסימון שאני מתחילה לחזור לחיים שלי, אבל לא באמת. שילה היה גאה בי, במה שאני עושה. בשבועיים האחרונים התחלתי באמת לעכל. כבר עבר הזמן הסביר שאני לא רואה אותו. הרי אם הוא היה בצבא, אז היה אמור כבר לחזור הביתה".

“לא נראה לי שאעכל מתישהו", אומרת חנוקייב. “אני מחכה שדוד ישלח לי הודעה, אני מחכה לו בבית. כולם מחכים לו, כל המשפחה. הוא חסר להרבה אנשים. כולם ממש מרגישים אותו. בכל פעם כשאנחנו חושבים עליו, זה תמיד מעלה חיוך, כי דוד תמיד היה מחייך. הוא הגן עלינו ונפל כמו גיבור, כי כזה הוא היה".

מהיכן אתן שואבות כוחות בימים אלה?
אברוסקין: “אימצתי כלבה מהעוטף שעברה טראומה, כדי שנרפא אחת את השנייה. היא ישנה איתי, הולכת אחריי לכל מקום. אני שואבת כוחות גם מחברים של שילה, מאנשים שהכירו אותו. אני הכי מתגעגעת לכך ששילה מילא לי המון חללים בחיים. הוא לא היה רק בן זוג, אלא גם החברה הכי טובה, החבר הכי טוב. הוא תפס הרבה מקומות אצלי בחיים". 

אינו: “עוד לא התחלתי לשאוב כוחות, לא חזרתי לשגרה עדיין. אני מאוד מפחדת לחזור לשגרה, כי השגרה שלי הייתה עם אור ביחד, אם זה בעבודה, בבית, בכל מקום. הוא היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. הוא היה הדמות הגברית היציבה בחיים שלי, נתן לי את הביטחון, עטף אותי, ידע תמיד מה להגיד ומתי, ובעיקר היה זה שלא בחר ללכת ממני אף פעם, פשוט לקחו אותו. אני לא חושבת שאפשר להתמודד עם הרגשה כזאת. בהלוויה שלו, אחרי ההספד שנשאתי, שרתי שיר של יסמין מועלם ‘יהיה טוב'. כתבתי לו גם מכתב פרידה, ניגבתי את הדמעות בפתק הזה ושמתי בפנים הארון, כדי שהדמעות שלי יהיו איתו". 

“כל השבעה לא הייתי מוכנה לחזור הביתה, הייתי אצל המשפחה של דניאל", אומרת אלבז. “אחרי השבעה התחלתי לחזור הביתה. יש ימים שפשוט לא בא לצאת מהמיטה, וכל היום אני רק רוצה לראות סרטונים ותמונות של דניאל ולהרגיש אותו. מצד שני, יש ימים שאני רוצה להיות כל הזמן בחוץ ולא להיות דקה בבית. אני מנסה להיות חזקה בשבילו, רואה כל יום את הסרטונים שלנו. שמחת החיים שלו פשוט מידבקת. ככה הוא גם היה רוצה שנזכור אותו. החברים שלו מקיפים אותי, המשפחה שלו תומכת, וגם עמותת ‘הותיר אחריו חבר.ה'. בת זוג מרגישה בלי העמותה הזו כלום".

“אני מתגעגעת לדוד, להודעות שלו, לשיחות שהיה מתקשר אליי בווידיאו, מחייך וצוחק ומספר לי כל מיני דברים שעוברים עליו", משתפת חנוקייב. “חברה שלי איתי כל הזמן מאז מה שקרה, אמא שלי הפסיקה לעבוד בגלל זה. לקחתי עכשיו כלבה קטנה שתהיה איתי. יש לי גם פסיכולוג. שתי המשפחות, שלו ושלי, כל היום ביחד. נהיינו משפחה אחת. אני בקשר עם חברים שלו מהצבא. הכי קשה לי להתמודד עם ההבנה שדוד לא יחזור יותר, לא יפתיע אותי עם החיוך שלו מאוזן לאוזן ויגיד לי ‘נסיכה שלי, אני אוהב אותך'". 

מה לדעתכן בני הזוג שלכן היו אומרים לכן כעת? 
אלבז: “דניאל היה רוצה שאהיה חזקה, היה אומר לי להמשיך הלאה, לבחור בחיים, לפזר את מה שהוא האמין בו, את הטוב שלו".
 
חנוקייב: “דוד היה אומר לי להרים את עצמי, שהכל יסתדר וששום דבר לא שווה את הבכי שלי. פעם אחת יצא לנו לדבר על מוות. הוא אמר לי משהו בסגנון של ‘תבטיחי לי שאם קורה לי משהו, את לא עושה עם עצמך כלום', כלומר לא פוגעת בעצמי. הוא היה רוצה שאמשיך ואהיה חזקה".

אינו: “אני עדיין שומעת את אור, בראש שלי הוא עדיין מדבר איתי, עדיין אומר לי מה לעשות. שמעתי אותו למשל אומר לי ללכת לשבעה של אמיל ז"ל, שהיה איתו בבסיס. אמיל רץ פצוע מהש"ג למגורי החיילים כדי להזהיר אותם. אז הלכתי באמצע השבעה של אור לשבעה של אמיל. המשפחה שלו בכלל חשבה שהוא נרצח בש"ג, אבל אני ראיתי אותו בווידיאו. אמיל היה חייל בודד, אמא שלו הגיעה מרוסיה. דיברתי איתה ותרגמו לה לרוסית. היא דיברה ותרגמו לי לעברית. זה היה עוצמתי, היא החזיקה לי את היד, חיבקה אותי. אני מאמינה שאור מסמן לי דברים, שהוא איתי לאורך כל הדרך יד ביד. אני בטוחה שהוא היה רוצה שאמשיך בחיים, אמשיך לעשות מה שאני אוהבת ואחזור לשגרה, אבל זה קשה כשהשגרה שלך הייתה בנויה ממנו. עכשיו אני פשוט מעבירה עוד יום, פשוט שורדת". 

“אני שומעת ורואה את שילה, והוא איתי כל הזמן", אומרת אברוסקין. “תכננו להתארס השנה ולהתחתן בשנה הבאה. בנינו את העתיד שלנו ביחד. שילה היה אומר לי עכשיו שהכל בסדר, והחיים ממשיכים. היה אומר שהוא הגשים את הייעוד שלו, כי הוא באמת ראה את זה ככה. שילה היה רוצה שיהיה פה טוב ושנמשיך לשרת את המדינה, גם אם היא מאוד אכזבה אותנו".

בנות זוגם של הנופלים שלא היו נשואות להם, לא זכאיות להכרה כמשפחה שכולה או לזכויות שמגיעות לאלמנות, אלא אם הן מצליחות להוכיח מעמד של ידועה בציבור. "אני לא שמה את הכאב שלי מול אלמנה שאיבדה את בעלה", אומרת אלבז. "אני פשוט חושבת שהיחס לבנות זוג מהגורמים הצבאיים צריך להיות אחר. קודם כל, שום קצין נפגעים לא מדבר איתך, אף אחד לא דופק לך בדלת. את התמיכה הנפשית אנחנו מקבלות בזכות העמותה, אבל לא משום גורם צבאי".

אברוסקין: "מה שהייתי שמחה לתקן זה בעיקר את עניין ההכרה בנו כחלק ממשפחה שכולה, למשל מבחינת הליווי והטיפול בחברות. אם זה להיות חלק בשיחות עם קצין נפגעים, לקבל את הליווי הפסיכולוגי הצבאי שמקבלת משפחה שכולה. המשפחה של שילה למשל מאוד משתפת אותי בשיחות עם קצין נפגעים. כל פעם שהוא בא הם קוראים לי, אבל זה ביוזמתם. כך גם היה לגבי סידורי הלוויה".

חנוקייב: "גם אם לא הייתי נשואה לדוד, זה לא אומר שאני אמורה לקבל פחות מהזכויות שמקבלות האלמנות. בסופו של דבר, גרתי איתו בבית, התנהגנו כמו זוג נשוי לכל דבר ועניין. אני חושבת שזה אמור להיות יותר שוויוני ממה שזה היום גם מבחינה כספית וגם מבחינת התמיכה הנפשית שמקבלים מהמדינה".

דניאנה חנוקייב ודוד רתנר (צילום: צילום פרטי)
דניאנה חנוקייב ודוד רתנר (צילום: צילום פרטי)


אינו: "כרגע אני בודקת את האופציה להיות מוכרת כאלמנת צה"ל. ממה שהבנתי, לבני זוג שמבחינה משפטית מוכרים כידועים בציבור יש זכויות. אבל למה אני, שחייתי עם אור באותו בית הרבה שנים, בכלל צריכה להילחם על משהו? זה מכעיס שאלה הדברים שאני צריכה לעסוק בהם עכשיו, כאילו אין מספיק צרות אחרות כרגע".

לצד תחושות הכאב והעצב, הן מרגישות גם כעס. “זה לא היה צריך לקרות", אומרת אינו, “היו התרעות, אבל אנשים בחרו להתעלם מכך. זה עצוב שמקריבים חיים של אזרחים וחיילים, כשזה יכול היה להימנע ולהיגמר אחרת".

“שילה, אור, דניאל, דוד, כל אחד והסיפור האישי שלו והם כולם גיבורים, אבל אני מרגישה שבאיזשהו מקום הם היו שעיר לעזאזל של הסיטואציה", אומרת אברוסקין. “באתי להלוויה של שילה על מדים, כתבתי הספד מחזק, רציתי לחזק את המדינה, אבל אסור לנו לשכוח שיש סיבה שזה קרה, וזה מאוד מכעיס אותי. זה היה הרבה מעבר למחדל, זה מאוד מאכזב, ועם התחושות האלה הכי קשה לי להתמודד כרגע. אני כועסת כי אני מרגישה ששילה הופקר. אני ציונית, אוהבת את המדינה, והדבר שהיה הכי בטוח בחיים שלי כבר לא בטוח. למה היה צריך להגיע לסיטואציה ששילה נלחם לבד ומגן על המדינה? אני כועסת ומאוכזבת, אבל חשוב לי להגיד שבאתי לראיון הזה בשביל שילה, ולא בשביל לפרוק מה שאני מרגישה או חושבת". 

איזה מסר חשוב לך להעביר?
“שילה לא רצה קריירה צבאית. הוא רצה לסיים את השנתיים בצבא, להשתחרר, ללמוד משפטים, להיכנס לפוליטיקה. בהתחלה להיות ראש מכינה, להיכנס למשרד החינוך ובהמשך להיות ראש ממשלה. הוא האמין באמת ובתמים שהוא יכול לשנות את פני המדינה, להביא אותה למקום טוב. היה לו חזון. הוא רצה שיהיה פה טוב. אז נכון, היה מחדל, זה מכעיס ואני עם תחושות מאוד קשות, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים להתגבר על זה. עכשיו אנחנו בסיטואציה קשה. אחר כך נעשה את כל החשבונות, נכעס על מי שצריך לכעוס. זו המדינה שלנו, אין שום מקום אחר שאנחנו יכולים לחיות בו. שילה היה רוצה שנפעל כדי שיהיה פה יותר טוב. אז אני מאוד כועסת, אבל לצד זה אני אומרת ששילה לא היה רוצה שאכעס. מאוד עצוב לי שבן זוג שלי ועוד המון גיבורים נהרגו. אבל אנחנו צריכים להבטיח שזה לא יקרה שוב, שלא תשב מישהי כמוני עוד כמה שנים ותעבור דבר כזה. שילה נפל כדי שתושבים יחזרו לגור שם ויראו משם את הים".

“זה פשוט מכעיס, כי את מרגישה שזה יכול היה להימנע", אומרת אלבז. “תמיד פחדתי שדניאל ייכנס לעזה, אבל בסוף הוא נהרג פה, בזיקים, כי הייתה חדירת מחבלים והוא היה הראשון להסתער. איך זה קורה בארץ שלנו? איך זה הגיוני? יעצבן אותי אם אחרי שזה ייגמר העם יחזור להיות מפולג כמו שהיה לפני כן. אני יודעת שזה כל כך יעצבן את דניאל בשמיים. אני יודעת כמה הדבר הזה היה חשוב לו וכמה כאב לו שלא הייתה כאן אחדות. אני ממש מקווה שאחרי המלחמה הזו נהיה יותר מאוחדים". 