תקומה ושחיטה מתחככות בסיפור הזה. בשבת הנוראה ההיא נשרף מכון החלב, הכדורים חוררו את המכלים, המתבן קרס והמכונות הושבתו. אך אחרי ארבעה ימים חזרה הרפת של קיבוץ עלומים לתפקד. אומנם חסרים עובדים, נשענים על מתנדבים, וחולבים פעמיים ביום במקום שלוש, אבל הפרות שוב רובצות בנחת, שוב מעלות בשלווה את גרתן, שוב מתגברות על פגעי הזמן ומייצרות חלב.
כמה מטרים משם מתנוסס גוש אפל שנחצב כאילו ממכרות הפחם ביורקשייר. “וילה תאילנד", כפי שכונו מגורי העובדים הזרים, הייתה לקרמטוריום. 23 נפאלים ותאילנדים נהרגו בה ובסביבתה. באוויר עדיין שאריות עשן. צחנתן מתכתשת עם ניחוח מתקתק שעולה ממכון החליבה. בזה ארומה של נוזל חיים, באחר מוות מלוא הריאות. הקרבה בין השניים מגדירה את ישראל בסתיו 2023. ארץ זבת חלב ודם.
ביום ה־46 למלחמה, השמיים מעל עלומים התעננו והתבהרו חליפות. בחוץ נצמד צה"ל לגדר הקיבוץ, בפנים כבש את חדר האוכל ואת מגרש הכדורסל. במשק נותרו רק אנשי כיתת הכוננות ובעלי תפקידים פה ושם. רוב התושבים תפסו מרחק. ביום השני למלחמה פונו לבית מלון בנתניה. בהיעדרם, עצי הצאלון והמכנף הנאה פרקו עול. צמרותיהם דמו לראשו של מילואימניק שלא ראה מספרה. ענפים מיותרים סוככו על שבילים דוממים. צעדינו רשרשו בשלכת מפוארת שיכלה לפתוח סרט סתיו מלנכולי. אבל טיל עזתי שחלף מעלינו הזכיר שהסערה הייתה כאן מבראשית.
בינואר 1943 הוקם פה קיבוץ דתי ושמו בארות יצחק, אבל חבריו לא ממש הספיקו לחוות את קסמי החולות. כעבור חמש שנים, במלחמת העצמאות, נאלצו לעמוד מול צבא מצרים. בקרב הרואי הדפו את הפולש, אך הקיבוץ חרב עד היסוד. החברים נטשו והקימו מחדש ליד יהוד את בארות יצחק. אבל הקיבוץ הדתי לא ויתר על האדמה הטובה. ב־1966 עלו לכאן עלומים ואורים, גרעיני נח"ל של בוגרי בני עקיבא.
בהם היה צביקי (78), אחיו של חנן פורת המנוח, מהמנהיגים הכריזמטיים של המתנחלים. יעל וצביקי פורת התנחלו 3.9 ק"מ מגבול עזה, הביאו לעולם חמישה ילדים, שהביאו 15 נכדים. בבואם גילו מציאות ביטחונית שמהותית לא תשתנה ב־57 השנים הבאות.
הגדר הייתה “מצ'וקמקת", כהגדרתו של צביקי, חוליות מרצחים מעזה עברו דרכה כפי שעברו דרך יורשתה היומרנית ב־2023. גם הניצחון המזהיר בששת הימים לא שינה בתחילה את פני הדברים. ב־16.10.69 יצא חבר הקיבוץ יהודה קינן לחרוש שדה כשני ק"מ מעזה. לילה קודם הטמינו מסתננים מספר מטענים בדרך העפר המובילה לשדה.
קינן עלה על אחד ונפצע אנושות. בסורוקה עמלו שלושה צוותים להשאירו בחיים, אבל לא היה לו סיכוי. כעבור חמישה ימים הלך יהודה קינן לעולמו. לאחר טבח שמחת תורה יגיע בנו, שמנהל רפת במקום אחר, לסייע בשיקום רפת נעוריו.
את ערב שמחת תורה חגגו ברוב עם. בבית הכנסת פצחו בריקודים של התעלות הנפש. למחרת תכננו אותו הדבר. עם שבע הקפות באמצע התפילה וקידוש על מדשאת חדר האוכל. אבל בן לילה התהפך עולמנו.
פרשת כיתת הכוננות בקיבוץ עלומים, וביישובים אחרים בעוטף, היא שערורייה מופקרת. מטעמי ביטחון, הנחה הצבא שנשקם של רוב הלוחמים יופקד בנשקייה ולא יוחזק בביתם. מה שיאלץ את חברי הכיתה לרוץ באותו בוקר לנשקייה כדי להתחמש. שנים ביקשו מצה"ל כוונות מדויקות לרובי ה־M16 שבידיהם, “אבל התייחסו אלינו כאל נודניקים, כאל סרח עודף שיושב על הצוואר", יספר איש הכיתה איתן סבג. מרחו אותם בתירוצים. הובטח להם שכאשר הצבא הגדול יקבל כוונות חדשות, יזכו בישנות. אפודים קרמיים אומנם סופקו, אך לא נגד 7.62 מ"מ, הקוטר של רוב התחמושת שבידי המחבלים.
ריין הסורק ודאי לא ייחל באותו בוקר למפגש עם מי שכינינו ברוב יהירות “צבא יחפנים". הוא ידע שהיחפנים חמושים במקלעים כבדים, שבאפודיהם שפע רימונים, ושהם מסוגלים לירות אר־פי־ג'י כמו קפצונים. אף שוודאי לא חשב על כך באותם רגעים, נחה בתודעתו מחשבה מטרידה: עקב תחושת הביטחון שהקרינה הגדר, קוצצה כיתתו מ־22 ל־16 אנשים. וגם אימוניהם של אלה התכווצו והלכו. פעם בשנה תרגלו השתלטות מחבלים על בית בקיבוץ ולקיחת בני ערובה. בתסריט הזה כיתתו הייתה אמורה להגיע ראשונה, לכתר את הבית, להקפיא את המצב ולהמתין לצבא. בתוך 15 דקות גג החיילים היו אמורים להתייצב. פעם בשנה ירו אנשי הכיתה במטווח. השנה זה קרה במרץ. בשבעת החודשים שקדמו לעימות אצבעות אנשיו של ריין לא סחטו הדק שייצר אש חיה. ולמרות כל אלה פעלו אנשיו בעוז רוח ובמסירות למופת. יעל שיר לכיתה אלמונית.
אייל ריין לא הספיק כנראה להשלים את סריקותיו. בתוך דקות החטיבה הצפונית של אוגדת עזה הייתה על הנייד שלו. “אנחנו באירוע מורכב", דיווחו לו, “עליך לבודד מרחב", כלומר לסגור צירים ולהקפיץ את כיתת הכוננות. בדקות האלה עדיין אין שומעים ירייה, וריין מתקשה להבין. מה לאירוע של קסאמים ולכיתת כוננות? הוא מתקשר לגדוד נחל עוז. כשרעשי מהומה ברקע הוא מצליח לשמוע שיש אירוע בגזרה. “וזה הקשר האחרון שלי עם גורם צבאי שאמור לתת לי הנחיות או עזרה", סיפר לי. מעכשיו הכיתה שלו היא כוח אורגני של 12 איש ועוד שלושה צעירים שהתנדבו.
באחת המצלמות קולטים ארבעה מחבלים על אופנועים נכנסים דרך השער האחורי. הם דוהרים לשער הקדמי. ריין מורה לכיתתו לפעול לפי גירוי. רצים להיכן שיש ירי, חשים לכל בית שקורא לעזרה. בעת הזאת, בן המשק סגן ניתאי עמר נקרא לפיקוד באוגדה. הוא נקלע לאש ביער רעים, נלחם ונהרג. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן. המחבלים שנכנסו דרך השער האחורי עוברים במגורי התאילנדים ליד הרפת, רוצחים שניים, פוצעים כמה, מתבצרים על השער הראשי ופותחים באש קלצ'ניקובים, רימונים ואר־פי־ג'י אל חוגגים שברחו מהמסיבה ברעים. צוות של גולני מגיע ממוצב קרוב ומנהל איתם קרב, אחד ממפקדי המחבלים נפצע, כולם עולים על אופנועים, חוזרים לשער האחורי ונבלעים במטעי החוחובה והאבוקדו.
השעה היא 7:15 כשגלעד הונוולד, מרכז האבוקדו, מקבל קריאות עזרה מהתאילנדים שנפצעו. גלעד חובש ונהג אמבולנס. הוא אוסף את עמיחי שחם, חובש מכיתת הכוננות, ויחד הם חשים אל התאילנדים והנפאלים. מבינים מיד שהפצועים חייבים פינוי, וגלעד רץ להביא את מכוניתו.
פיצוץ אדיר נשמע אז. עמיחי מזהה שזה מכיוון הבית שלו ואין זה קסאם, “כי לא שמעתי שריקה". הוא רץ אל ביתו, תוך כדי כך יורה אל המחבלים, עוצר אותם מלהגיע למגורי התושבים, מתקרב אל הבית שלו ונפצע בשתי ידיו. הוא מפונה לבית שכנתו מיכאלה קורצקי, מיילדת בסורוקה. גלעד מגיע בינתיים עם האוטו לאזור הנפאלים, מחבלים פותחים עליו באש. הוא מזנק מהמכונית, רץ אחורה, המחבלים נכנסים לאזור מגרשי הספורט, הבריכה וגן הדר.
ממולם, מאחורי הכביש, כשבתי המשפחות בגבם, נפרשים אנשי כיתת הכוננות. מצדי גבעונת סמוכה לשלט לזכר הדר גולדין, מתחוללים חילופי אש. איש הכיתה אייל יונג מול סגן מפקד המחבלים. הם יורים זה על זה, יונג מחסל את התוקף ונפצע באורח קשה בירי ממקור אחר. כדור שחדר מעורפו קורע את ריאותיו ויוצא מהגב. גם הוא מפונה לבית של מיכאלה. האחות מתחילה לטפל ומבינה שמצבו מתדרדר. תחת אש, בעלה צביקי מתניע את מכוניתו, מגיע לפתח הבית מעמיס את יונג ואת עמיחי החובש. כשאשתו איתו הוא פותח בנסיעה קמיקזית לנתיבות. בדרך 11 כיכרות, ולפני כל עקיפה הוא נאלץ להניח רגל כבדה על הברקס. הוא מגיע לאמבולנסים בנתיבות כשבלמיו שרופים וגלגליו בוערים. אנשים עם מטפים מתנפלים לכבות את מכוניתו.
קובי בארי, חובש נוסף מכיתת הכוננות, מוזעק בשעות האלה לבית אחד התושבים. הוא מוצא בסלון פצועה שברחה מהמסיבה ברעים. בגבה כדור והוא ממהר לחבוש אותה. מנסה לטפל אך אין לו די ציוד. הוא מבקש אספקה בדחיפות. גלעד מהאבוקדו מגיע עם מה שצריך. קובי נועץ בה אינפוזיה, אך מעבר לזה אין לו הרבה מה לעשות. הצעירה זקוקה לפינוי דחוף. גלעד מגיע עם רכבו, מעלים את הפצועה וקובי יושב איתה מאחור. בדרכם החוצה הם פוגשים אש תופת ליד השער. החמ"ל הקיבוצי מצווה עליהם לעצור. כעבור חמש דקות החמ"ל מודיע: “רשאים לנוע". הם חוצים את השער, פונים שמאלה אל כביש 232 לכיוון נתיבות ומגיעים לצומת סעד. בפנייה ימינה נשמע צרור חזק. “הבנתי שיורים עלינו", סיפר לי קובי, “ניסינו לנסוע כמה שיותר מהר, אך כמה כדורים פגעו במכונית. הרגשתי מכה חזקה בגוף". הוא רואה את כף ידו מדממת. מבין שזה לא כדור, אולי זרקו עליהם רימון.
קוראים לו קוואי, כבן 30, מאודון תאני שבצפון־מזרח תאילנד. השאיר בבית אישה ובת. נחשב לעובד אחראי, מסור, אינו מרשה לעצמו להחסיר יום. כשבועיים לפני התקפת חמאס הלך אביו לעולמו. הוצע לו לנסוע הביתה, אך קוואי סירב. את ארבעת ימי הטקס של שריפת הגופה העדיף להעביר במגוריו בקיבוץ. “ואחר כך עבודה", הבטיח בג'יבריש שובה לב. קוואי היה בין הבודדים שלמדו קצת עברית. הוא אימץ את הממזריות הישראלית, ייתכן שהצילה את חייו.
כשהתלקחה האש במעון התאילנדים, נס למכון החליבה, שגם בו אחזו הלהבות. הוא עלה על ארונית ברזל בחדר התרופות, טיפס על הקיר, עקר פאנל מהגג הדקורטיבי, חצב לעצמו גומחת מחבוא ודחס את גופו הצנום לתוכה. כשהאש איימה על חרטומי מגפיו, ירד לארון התרופות, הצטייד באינפוזיות שמיועדות לפרות, שב למסתור בגג וצינן בהן את אבריו. תוך כדי כך עשה גוגל טרנסלייט ותקשר עם מרכז הרפת אבי פריימן: “בעל הבית אני אולי עוד מעט מת", “בעל הבית בוא תציל אותנו". פריימן גייס את כל המילים הטובות, את כל הטונים החומלים והסביר שאינו יכול לעשות כלום, גם הוא נצור בביתו. יותר לא שמע מהעובד שלו ולאשתו אמר: “זהו, הרגו אותו". אבל קוואי המשיך להילחם על חייו. הוא התקשר לעומאר מרהט, חברו לעבודה ברפת, ושוחח איתו בלחישות זועקות. 17 שנה שעומאר אל־קרינאווי עובד בעלומים. הוא מכיר את כולם, מנסה להרגיע, מבקש לדעת מי נשאר ומי נקטל, מי אבד ומי שרד:
עשר שעות עברו על קוואי במחבוא הלוהט בגג. הוא ניצל ושב למשפחתו. כמו רבים מחבריו גם הוא חולם לחזור לנגב המערבי. אבל מאהה וצ'יראלונגקון, מלך תאילנד, מעדיף בינתיים את נתיניו בבית.
7 באוקטובר לא חס גם על הנפאלים. אחד נחטף ונראה בסרטון שצילם דובר צה"ל בבית החולים שיפא. השאר התרכזו כבר בשלב הקסאמים במיגונית ליד גן הדר. 16 נטבחו.
במרוצת הבוקר הגיעו לקיבוץ עוד כוחות. יס"מ של המשטרה, יהל"ם של חיל ההנדסה ומצדה של השב"ס. הם טיהרו את אזור הבריכה כשכיתת הכוננות עדיין עומדת בעקשנות מול המחבלים: אנשיה הורגים עשרה מחבלים, כ־20 נמלטים. ב־12:30 מגיעים כ־50 לאזור בתי האריזה, נתקלים בכוח צנחנים של גדוד 890. מסוק קרב מחסל את רובם.
השעה היא 13:00. המצלמה לכיוון מטע האבוקדו מזהה תוקפים מדלגים מעל לשער האחורי. הם מספיקים להגיע לבית הראשון ששוכן ליד ביתו של צביקי פורת. אחד מיושביו יוצא לראות מה קורה ונורה בבטנו. כוח יהל"ם מספיק לחסל שני מחבלים. מפקד הצוות נהרג מכדור בראשו. זה אירוע הירי האחרון בקיבוץ ביום ההוא. נפתחו סריקות שיימשכו כיממה כדי לוודא שהקיבוץ נקי ממחבלים. בדרכם אל הלולים חולפים הסורקים ליד הרפת ומגלים את התופת.
“גופות, גופות שכבו כאן", מסנן איש כיתת הכוננות איתן סבג, “אנשים היו לשלדים מפוחמים". מהדיר שהיה פה פעם עשו הקיבוצניקים וילה. צביקי פורת, שעבד מול האדריכל, זוכר את החדרים המרווחים, את החלונות הקרועים אל הפסטורליה. עכשיו אתה הולך באפר, והאימה מכה בך. צחנת המוות. אנשי זק"א ליקטו שאריות אדם, לא את ריח הרקב.
מישהו מכוון אותי אל מיטות הקומתיים, אל שלדי הברזל הדוממים. אני רואה מיטה סתורה. אדם התעורר ברגע האחרון ולא שב למנוחת הצהריים. כרית הפוכה, סדין כחול שהתקמט, שמיכת פוך שמישהו התכרבל בה. צונן הסתיו בנגב המערבי. והנה המקלחות של הקרמטוריום. סוחפות לאסוציאציה בלתי נמנעת. שבעה תאי מקלחת, שלושה כיורים, שיש מכוסה אבקה פחמית. כוס הפלסטיק שרדה משום מה את הלהט. בתוכה מברשת שיניים מעוכת זיפים וקרם פאנטן “הנוסחה הקלאסית". המטבח היה אמור לתפקד כממ"ד, והאש לא יכלה לקירותיו. טיפות מהתקרה נושרות אל אגמון מי חלודה. כפה פעור בתדהמה פתוחות שתי דלתות תא ההקפאה במקרר. שקי אורז מתאילנד שנערמו בחיפזון למתרס.
לקראת צהריים גן הדר מנסה להתאושש. מהשיחים נאספו כמויות אדירות של תחמושת שהשאירו המחבלים, במגרש הכדורסל אין קולעים שלשות אבל קולות חיילות וחיילים מפיחים בו חיים. הבריכה מחכה לאביב שיירד אל הנגב המערבי, פינת הקומזיץ משחרת למדורה, והמיגונית לבעל מלאכה שיעלים את נקבי ה־7.62. ורק לוח הזיכרון להדר גולדין, כהד עמום להפקרת לוחם, ישמור על צלקות אוקטובר. שלוות הגן והאפרוריות סביב, פותחת את הגברים שאיתי, מאפשרת להם הצצה חטופה אל חייהם שהיו ואלה שיהיו.
קובי בארי כבר הספיק לפתח פרספקטיבה. לשחזר את עצמו ביום ההוא. 30 שנה שהוא חובש אבל מעולם לא נחתה עליו כמות כזאת של הרוגים ופצועים. והוא מתייסר. למען רובם לא הצליח לעשות הרבה. “אלה שלהם לא הצלחתי לעזור היו רבים מאלה שלהם הצלחתי". כל אותה שבת היה מנותק ממשפחתו ולא ממש ידע מה עובר עליה. רק בשובו הבין שהיו נצורים בממ"ד ללא אוכל, ללא שתייה ורוב הזמן גם ללא חשמל. אפילו לעשיית צרכים לא העזו לצאת. ולמרות כל אלה לא שכחו אותו. “מה קורה איתך אבא?", סימסו לו בדאגה, והוא רק ענה בקמצנות ולעניין: “שבו על הארץ והחזיקו חזק את הדלת".
אייל ריין מודה שבהתחלה לא חשב על יקיריו. אבל ככל שהתמשכו הקרבות, ככל שזרמו עוד ועוד מחבלים, הבין שהשאיר אישה וארבעה ילדים מאחור. “ורוב הזמן הם לא יודעים מה קורה איתנו בחוץ, והם לחוצים הרבה יותר מכולנו". איתן סבג הרגיש שעוד רגע יישחטו יקיריו, מה שמעלה שאלה קיומית: האם ימשיכו לחיות כאן? תשובותיהם נבוכות, עטופות בערפל הזמן.
קובי בארי מזכיר שאין חכם כבעל ניסיון. כל כך הרבה סבבים עברו עליו, והכל שב לקדמותו המייאשת. נכון שעתה הכל יותר גדול, יותר גרנדיוזי, יותר מטורף. אולי שנתיים־שלוש באמת לא ייתנו להם להתקרב, אבל אחר כך יחזור הסיפור הידוע מראש.
“לסכם לך במשפט?", שואל סבג, “ברגע שירימו מכאן את המיגוניות, אדע שאפשר לחזור".
הבית של צביקי פורת יושב על הגדר שמול מטע האבוקדו. באותה שבת דילגו מעליה המחבלים, נכנסו לקיבוץ, וכוח יהל"ם יחד עם כיתת הכוננות בלמו אותם. בצהריים הגיעו לחצרו הצנחנים של 890 ופירקו את סוכתו. מאבני המדרגות הקימו עמדות ואבטחו את היישוב אל מול הגדר.
הלכנו בבוסתן הפקאן של יעל וצביקי. העצים מלאו פרי אך לא היה קוטף, אגוזים נשרו אך לא היה אוסף. בימים כתיקונם ילדי המשק היו באים ללקט. עכשיו אינם. צביקי הגיע לכמה שעות מהמלון בנתניה לראות מה העניינים. שמח להיווכח שהגינה שמרה על ירוק עז, שאפילו תחת אש המלחמה פעל הטפטוף האוטומטי. “וזאת נקודת אור קטנה בחשיכה הגדולה".
רגע לפני שיעלה למכונית שתחזיר אותו לנתניה, העיף מבט אחרון אל צמחי הנוי, אל הפקאנים העצובים, אל הדשא שזקוק לליטוף. “הגשם שירד אתמול עזר קצת", אמר בנחת, “כשנחזור נתחיל הכל מחדש".
התרעות פיקוד העורף