דמעות התרגשות הציפו שלשום את עיניה של הג'ודוקא המבטיחה ליאן ביבה בת ה־17 מקיבוץ מפלסים, עת ניצבה על הפודיום בהיכל הספורט "מטרו ווסט" ברעננה בתום אליפות ישראל שבה זכתה במקום השני, וקיבלה את מדליית הכסף ואת תואר סגנית אלופת ישראל בקטגוריית משקל עד 52 קילו. את המדליה הקדישה לזכרו של ראש המועצה האזורית שער הנגב, אופיר ליבשטיין ז"ל, שנהרג בחילופי אש עם מחבלים במהלך הטבח בכפר עזה ב־7 באוקטובר.

"אני שמחה ממה שהשגתי בתחרות, גם אם לא הצלחתי להביא את עצמי במאה אחוז. אחרי כל החודשיים הנוראיים האלה זו נקודת אור", אומרת ביבה. "זו הייתה תקופה לא פשוטה גם כי אנחנו לא בבית עכשיו ואין לי את כל הדברים שהיו יכולים להיות לי עכשיו אם לא הייתה פורצת מלחמה".

לדבריה, לאורך ההכנות לתחרות וגם בתחילתה, היא חשבה על ליבשטיין. "אמרתי לעצמי שאני צריכה לעשות הכל ואת הכי טוב שלי בשביל להקדיש לו את הזכייה", היא משחזרת. "אופיר היה אדם מאוד יקר וקרוב ללבי. אם הייתי צריכה משהו, הייתי הולכת אליו והוא מיד היה עוזר לי לסדר את זה. הוא עזר לי בכל מיני דברים שקשורים ללימודים שלי בווינגייט, וגם בבית, במועצה. הוא גם תמיד היה מצלצל לשאול לשלומי ולעודד אותי. היה לי ברור שאני רוצה להקדיש לו את ההישג שלי".

מה עבר לך בראש כשעמדת על הפודיום?
"דבר ראשון אמרתי לעצמי שאני גאה בעצמי ושאני ממש שמחה שהצלחתי להראות את היכולות שלי ולגרום למאמנים ולמאמנות שלי להתגאות בי. כן, אני מאוכזבת כי זה לא עד הסוף כמו שרציתי ותכננתי, כלומר לא זכיתי במקום הראשון, אבל יש עוד תחרויות ועוד מטרות וצריך להמשיך קדימה".

"הנסיעה הקשה בחיי"

למעשה, ליאן עצמה ומשפחתה ניצלו מהטבח באותה שבת נוראית. "בשעה 6:30 בבוקר קמנו עם אזעקת 'צבע אדום' ורצנו ישר לממ"ד", היא משחזרת. "חשבנו שזה עוד סבב רגיל שאליו אנחנו רגילים, אבל תוך כמה דקות התחלנו לשמוע משהו שלא שמענו עד אז - יריות מרובים ומנשק קל, בומים ורעשים שאנחנו לא מכירים. הסתכלנו מהחלון וראינו הרבה חיילים שרצים עם רובה גלוי, ואחרי שאמרו לנו להסתגר בבתים ולנעול את הבית, הבנו שמחבלים חדרו לקיבוץ".

"בבית לא היה חשמל ולא הייתה קליטה, כל הקיבוץ מסביב היה שרוף והאוויר מלא בעשן אפור וקשה לנשום בתוך הבית. אחרי 12 שעות שהיינו סגורים בממ"ד הגיעו לחלץ אותנו ואמרו לנו שאפשר לברוח. לקחנו את הדברים שלנו, את הכלב ועלינו לאוטו. הנסיעה הזו הייתה הנסיעה הכי קשה בחיים שלי, המראות של הגופות ומכוניות שרופות זה משהו שייקח לי הרבה זמן לשכוח. זה היה כמו סרט אימה, רק שזו הייתה המציאות".

עד כמה המראות והטראומה ממה שראית וחווית מלווים אותך כיום?
"אני לא שכחתי מה שראיתי ואני לא אשכח גם לעולם. זה משהו שתמיד אזכור ויהיה לי בראש ובלב. העובדה שאני מתמקדת באימונים ונמצאת עם חברות שלי עוזרת לי לא לחשוב על זה במשך היום ולא לשקוע בתוך המחשבות האלה, אבל אף פעם לא אשכח את מה שראיתי בדרך. זה ילווה אותי כל החיים".

איך נראו החיים שלך בעוטף עזה לפני ה־7 באוקטובר?
"נולדתי וגדלתי בעוטף עזה ואני ממש־ממש אוהבת את המקום הזה. זה באמת כמו גן עדן. הבית שלי והחברים שלי נמצאים שם. הכל שקט, רגוע ונוח. גם בחוץ וגם בתוך הבית. לעתים קרובות יש אזעקות אבל זה משהו שהוא בשגרה ואנחנו רגילים אליו. זה לא משהו שאנחנו מתרגשים ממנו. גן עדן. מצד שני, עברתי כבר את כל המבצעים, הסבבים והמלחמות שהיו, המון פינויים מהבית, את כל האזעקות שאנו חווים כל הזמן ועוד הרבה דברים. אני לא מכירה מציאות אחרת. מבחינתי ומבחינת שאר הילדים בעוטף זו מציאות רגילה. ועם כל זה שעברתי הכל, בשבת השחורה עברתי את כל הדברים הכי נוראיים שיכולתי לדמיין, ביום אחד, תוך כמה שעות בודדות".

ביבה ומשפחתה פונו למכון וינגייט שבו הם מתגוררים בחודשיים האחרונים, ומחכים לחזור. "אמרתי להורים שלי ולכל מי ששואל שאני ממש רוצה לחזור הביתה, אבל רק אם יבטיחו לי במאה אחוזים שזה מקום בטוח, ושמה שקרה ב־7 באוקטובר לא יקרה שוב או שלא יקרה משהו יותר גרוע. כן, יהיה קשה להאמין לזה גם אם יבטיחו לי, אבל אני כן ממש רוצה לחזור הביתה", היא אומרת.

חולמת אולימפיאדה

הרומן של ביבה עם ג'ודו התחיל לפני 11 שנה בקיבוץ. "כשהייתי בת 6 השתתפתי בחוג ג'ודו שהיה בקיבוץ, וגם כשהוא הופסק, החלטתי להמשיך את האימונים במקום אחר כי מאוד אהבתי את התחום", היא אומרת. "עד עכשיו אני מתאמנת באינטנסיביות ועובדת קשה".

לאורך הקריירה היא קצרה עוד ועוד הישגים, השתתפה ומשתתפת גם בתחרויות בינלאומיות ובאפריל האחרון אף זכתה במדליית ארד בתחרות הסבב האירופי עד גיל 18 בגיאורגיה. "החלום הכי גדול שלי הוא כמובן לזכות במדליה במשחקים האולימפיים", היא אומרת.

איך הצלחת להתרכז באימונים כשפונית מהבית ומהקיבוץ ואחרי המראות שראית?
"הצלחתי להתכונן כי פוניתי לווינגייט וכל האימונים שלי הם פה ובמודיעין, אבל זה קטע זר לי שאני מתאמנת כאן כל יום וגם גרה פה כרגע, ככה שאני יכולה ללכת בקלות לאימונים במרחק של כמה דקות מאיפה שאני ישנה. אני חושבת שהמקום הזה עזר לי להתכונן טוב לתחרות. כמובן שהייתי מעדיפה להתאמן גם בבית, להרגיש יותר נוח ולהיות בסביבה שאני אוהבת, בטוחה בה ורגילה אליה, אבל אין מה לעשות. זה המצב. אנחנו לא יכולים להיות עכשיו בבית, אז עדיף להיות פה, בווינגייט".

איך נראית השגרה החדשה שלך עכשיו, אחרי ה־7 באוקטובר?
"לא קל אבל התרגלתי. זה לעשות אימוני בוקר, ללכת לבית ספר (ליאן היא תלמידת כיתה י"ב - ד"פ), אימון אחרי בית ספר, להיות קצת עם חברות בערב, ללכת לישון ולמחרת שוב אותו דבר".

הספורט עוזר לך להתמודד עם הקושי?
"בטח. המון. אם לא הייתי עושה ג'ודו ואם לא הייתי פה בווינגייט בסביבת החברות, אז זה היה הרבה יותר קשה לי".

בסיום הראיון ביקשה ביבה להעביר מסר: "כולם צריכים לחשוב שגם אם קשה וזה נראה כאילו אי אפשר לצאת מזה ושזה סוף העולם - תמיד זה אפשרי והכל בראש".