יצאנו באוטובוס, יותר מ־50 איש, להתנדב בקטיף תותים בנתניה. עליתי מאתיופיה בגיל 8, אני אומנם לא הספקתי לעבוד שם בחקלאות, אבל הייתי מביאה אוכל למי שעבד. לכן מגיל קטן חקלאות וגידולים זה משהו שהיה מול העיניים שלי. להתנדב בחקלאות היה עבורי כאילו לחזור לנוף ילדותי, לזיכרונות ילדות, כשהייתי רואה את בני משפחתי עובדים בשדות", מספרת אנייה סמואל, 41, עובדת עירייה מעפולה, שהתנדבה במיזם "החמ"ל להצלת התוצרת החקלאית הישראלית", שקורא לבני העדה האתיופית להתנדב בימים אלה בחקלאות ולסייע לחקלאים שסובלים מחוסר ידיים עובדות בשל המצב.

גדי יברקן (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)
גדי יברקן (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

"כשנסעתי להתנדבות הזאת, לא דמיינתי שזה מה שיהיה", היא מספרת. "יצאו איתי באוטובוס נשים וגברים מכל הגילים, גם בני 70 פלוס. זה היה כמו החוויה באתיופיה שאנשים היו יוצאים מוקדם בבוקר עם האוכל שלהם, עובדים בחקלאות בצוות, בשמחה. הם היו שרים שירים, הגברים היו מעודדים בשירי גבורה. זר לא יבין זאת. את התחושות האלה חווינו גם בהתנדבות. זו הייתה חוויה פשוט מטורפת. התרגשתי במיוחד לראות את הזקנים שאמרו: 'סוף־סוף הגענו למקום הנכון'. ראיתי את הברק בעיניים שלהם, את האושר, הם הרגישו שייכות. שמעתי את המבוגרים אומרים: 'הילדים שלנו נלחמים, ואנחנו פה תורמים'. זה משהו שמחזק אותם. זה גם הביטחון העצמי שחזר להם. רבים מהם מרגישים רגשי נחיתות בארץ, וסוף־סוף הם הגיעו למקום שבו הם מרגישים שהוא המקום שלהם. נהניתי גם לראות את העזרה ההדדית שלהם, את הגיבוש, איך שהם מכירים את העבודה. הם הרגישו שהם שולטים במשהו".

"קהילה ציונית"

את החמ"ל להצלת התוצרת החקלאית הישראלית יזם גדי יברקן, ראש אגף אפריקה במכון המחקר JCPA, ומי שכיהן בעבר כחבר כנסת וסגן השר לביטחון פנים. "אירועי ה־7 באוקטובר תפסו אותי בחו"ל, ניסיתי לעשות הכל כדי לחזור מהר ארצה, ואמרתי לעצמי, 'איפה אני יכול לתרום הכי הרבה?'", הוא מספר. "ראיתי שהחקלאות סובלת מחוסר ידיים עובדות והלכתי להתנדב במושב נבטים בנגב הצפוני. ראיתי שם את החוסר בכוח אדם, והחלטתי לצאת בקריאה לאנשים שיעזרו. בהתחלה פרסמתי בפייסבוק, ראיתי שמאות אנשים מכלל הציבור פונים. ואז אמרתי שאנצל למען המטרה הזו את הכוח שיש לי בקהילה האתיופית. הבנתי שיש בקהילה המון אנשים שמבינים בחקלאות, שהיו חקלאים באתיופיה. 90% מהעולים התפרנסו בעברם מחקלאות, מבינים בנושא הזה, וביקשתי מהם שיצאו להתנדב".

איך רתמת אותם למיזם?
"ראיתי שהפרסומים שהמדינה עשתה פחות נגעו לקהילה, לא גרמו לציבור מהקהילה האתיופית לצאת. ואז עשיתי סרטון באמהרית מהשטח וביקשתי מהקהילה לקום ולהתנדב. הפעלתי את האנשים שלי בכל מיני ערים וביקשתי שירכזו זאת. בכל קבוצות הוואטסאפ שהיו לי עוד מימי הפוליטיקה, השתמשתי לטובת הקמת החמ"ל הייעודי לקהילה. הרמתי גם טלפון למנכ"ל משרד החקלאות, אורן לביא, וביקשתי ממנו שיעזור לי בלוגיסטיקה, בהסעת מתנדבים. חיברו אותי לארגון השומר החדש. חלק מהאוטובוסים הוצאתי דרכם, וחלק דרך ארגון עובדי הפלחה".

המיזם, מספר יברקן, יצא לדרך ב־27 באוקטובר. "מכל עיר התחילו לצאת אוטובוסים, אלפים מבני הקהילה הגיעו להתנדב בחקלאות ועדיין ממשיכים להתנדב. היה מחמם לשמוע מה שהחקלאים אומרים. שזו לא רק ההתגייסות ההמונית, אלא גם היכולת המקצועית של האנשים הללו", הוא אומר ומציין שלמיזם שתי מטרות. "גם לעזור לחקלאים להציל את התוצרת, וגם מאחר שזו תקופה היסטורית לטוב ולרע, היה לי חשוב שהקהילה האתיופית תיכנס לקונצנזוס בתקופה הזו כתורמת במשהו שהיא טובה בו. זו קהילה ציונית, והחיבור שלה לציונות, לאדמה, לארץ ישראל הוא אך טבעי. חשוב לי שידעו את זה, על התרומה הזאת של הקהילה. אחת מטעויות הקליטה שהמדינה עשתה היא שלא יישבה את בני הקהילה ביישובים חקלאיים, שם הם היו יכולים למצוא את עצמם מהר מאוד. במקום לשבת עכשיו באולפנים ולפרשן, בחרתי להרים את המיזם הזה. בימים אלה אני גם שותף יחד עם יענקל'ה מוסקוביץ', נשיא ועידת ישראל לחקלאות, בגיבוש תוכנית פעולה לשילוב בני העדה האתיופית בעבודה בענף החקלאות כהמשך להירתמות שלהם להצלת החקלאות".

ספר על תחושות המתנדבים.
"אין לך מושג מה זה עושה להם, איזו שמחה, איזה אושר. באתיופיה, כשחקלאי היה צריך עזרה ביבול שלו, הוא היה קורא לכל הכפר לעזור לו. יש מנגינה, יש שירה כשהם קוטפים, וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. זה גורם להם שמחה אדירה, זה סוג של זיכרונות, וזו גם התחושה של חיוניות, שהם עושים היום משהו חיוני, שהמדינה צריכה אותם. את רואה אנשים בני 70־60 שמגיעים להתנדב, היו גם בני 80 עם מקל הליכה. עבורם זה ציונות. למרות הפוליטיקאים, העם הזה הצליח לקום מהתהום של ה־7 באוקטובר ולהראות רוח שמאפיינת רק את העם הזה. אני מקווה שמהרוח הזאת הפוליטיקאים ילמדו ולא ימשיכו לפצל את העם הזה, אלא ילכדו אותו".

"ככה גדלתי"

"כבר כמה פעמים נסעתי להתנדב בקיבוץ גבולות בנגב המערבי. קטפנו אשכוליות ותפוזים", מספר אבבה קאסה, 60, מאשדוד, שעלה בגיל 30 מאתיופיה, ועבד בארץ בדואר וגם סייע לאשתו בייבוא תבלינים מאתיופיה וקמח טף. "קודם כל, חקלאות היא לא דבר חדש בשבילי", הוא אומר. "באתיופיה עסקתי בהדרכה של חקלאים. הייתי אחראי על 4,000 עובדים שעסקו בחקלאות. אני וכל המתנדבים ממש נהנינו בהתנדבות. הרגשתי מאוד טוב, קודם כל כי אני עוזר למדינה שלנו. הילדים שלנו במלחמה, ואנחנו עוזרים במה שאנחנו יכולים. כמו כן, ההתנדבות גם עושה לנו תחושה טובה, שאנחנו עושים דברים שאנחנו כל כך אוהבים. גם החקלאי שהגענו אליו היה ממש מבסוט, אמר שאין כמו המתנדבים שלנו. ביום אחד מילאנו 92 ארגזים, כולם היו בהלם. בעל הבית בא, ראה את זה והיה מאוד שמח".

"אפשר להגיד שמגיל אפס הייתי מחובר לחקלאות", אומר יהודה ברקה, 58, אב בית בבית ספר, שעלה מאתיופיה בגיל 18. "גדלתי בחקלאות, גידלנו באתיופיה המון דברים, את כל הדברים לצרכים שלנו גידלנו. לכן גם לעדה האתיופית היה קל להתנדב בחקלאות, כי היא מכירה את זה. הם לא הלכו כדי לעשות סלפי, אלא כדי באמת לעשות את העבודה. מעל 10 אלף איש מהעדה כבר התנדבו. יצא לי לקטוף תות שדה בחדרה ואני מתכוון לצאת להתנדב עוד".

מה הרגשת במהלך ההתנדבות?
"כשיצאתי להתנדב, מיד נזכרתי איך הייתי עובד באתיופיה. ככה הרי גדלתי. עשיתי זאת מאהבה. יחד איתי יצאו השכנים והחברים מקריית ביאליק וקריית מוצקין. יש לנו קבוצת וואטסאפ, וקבענו בינינו. יצאנו אוטובוס מלא, מעל 60 איש, גברים ונשים, וכולם עשו עבודה נהדרת. החקלאי היה מבסוט. עד היום הוא בקשר איתי ומברך אותי על איך שעזרנו לו. בעזרת השם, אני מקווה שאחרי המלחמה איכשהו יעזרו לבני העדה למצוא עבודה בחקלאות. זה יעשה אותם מאושרים".

לפני כשבועיים התקיימה ועידת ישראל לחקלאות. "המתנדבים שלנו קיבלו, כאמור, פידבקים נהדרים מהחקלאים, מהשטח, מפני שהם ממש אנשי מקצוע", מספר יברקן. "בוועידה הזמינו אותי כאורח כבוד, והגיעו גם נציגים מהמתנדבים. אחד החקלאים אמר שהוא כולו צמרמורת מאיך שהם מצילים אותו. מישהי אחרת אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא מבינה מה זה עם ישראל חי".

"הגיעו אלינו עדויות מכל הארץ על הספקים גבוהים ועל מוטיבציה יוצאת מגדר הרגיל שגילו אחינו האתיופים כמתנדבים בחקלאות בכל רחבי הארץ", מציין מוסקוביץ'. "מסתבר שמדינת ישראל פספסה את הכישורים החקלאיים ואת היכולות המיוחדות של בני העדה בזמן קליטתם בישראל. בזמן שחקלאים זועקים לסיוע, הם נאלצים לעבוד עם מעט מתנדבים, שאינם בעלי הכשרה מקצועית ולכן עבודתם אטית יותר. אנו מבינים שהפתרון נמצא ממש כאן. זה הזמן לעודד עבודה עברית ולצמצם את התלות שלנו בעובדים זרים. לאחר הוועידה נפגשנו עם גדי יברקן, שארגן אלפי מתנדבים בכל הארץ, וגיבשנו תוכנית פעולה כהמשך הירתמות בני העדה האתיופית להצלת החקלאות ושילובם בענף".