לדברי אייבי מוזס, ב־34 שנותיו בארגון נפגעי פעולות האיבה, מתוכן שש שנים כיו”ר הארגון, לא הרשה לעצמו לפרוץ בבכי בפני המשפחות השכולות אותן ביקר. עד החודש האחרון, כשביקר שני ילדים קטנים שהוריהם נרצחו מול עיניהם בשבת השחורה של ה־7 באוקטובר. “בחיים שלי, כבר 34 שנים אני פוגש את המשפחות השכולות, וכשאני שומע את הסיפורים אני לא בוכה", הוא אומר. "אני נכנס לאוטו או בדרך חזרה ואז מרשה לעצמי לבכות. הפעם היה לי מקרה אחד שהתפרצתי בו בבכי וזה לא מתאים לי כי אני בא לתת למשפחות חוזק. התפרקתי עם הילדים. היו שתי ילדות, ילדה בת 4 וילדה בת 7, ששני הוריהן נרצחו. קראתי לסבא ושאלתי מי יגדל את הילדות, והוא אמר שהדודה שלהן, אחות של זו שנרצחה, תטפל בילדים. שאלתי אותה אם היא מסוגלת, והיא ענתה: ‘כן. יש לי ארבעה ילדים ויהיו לי עוד שניים. הם בני דודים, הם מכירים אחד את השני’. דיברתי עם הבנות ואמרתי להן: ‘עד עכשיו קראתן לה דודה וממחר תקראו לה אמא’. שאלתי את הבנות אם הן זוכרות מה קרה, והן אמרו: ‘כן. אמא ואבא שמעו יריות של המחבלים ואמרו לנו להוריד את הראש מיד. הורדנו את הראש במושב האחורי. אחרי חצי שעה הגיעו החיילים לחלץ אותנו, ואבא ואמא לא הרימו את הראש’. זה גמר אותי. ילדה בת 7, איך היא תחיה עם המצב שאבא ואמא לא הרימו את הראש? איך? זה ריסק אותי”.
מה אתה אומר למשפחות השכולות החדשות שאתה פוגש, אלו שהצטרפו בחודשיים הללו למעגל השכול?
“רוב המשפחות כבר מכירות אותי ושואלות: ‘אתה, אחרי מה שעברת, אתה בא לחזק אותנו?’. אני אומר לבני המשפחה השכולה: ‘לא, אתם מחזקים אותי’. קח למשל את משפחת די ששכלה את האמא ושתי האחיות. ליאו די, אב המשפחה, חיכה לי, וכשהוא ראה אותי, הוא שאל אותי: ‘אייבי, איך אעבור את זה?’. חיבקתי אותו ואמרתי לו: ‘אדוני, עכשיו אתה מקבל כוח מהאנשים בשבעה. הם יעזבו בעוד כמה ימים, ומי שיעזור לך אלו הילדים שלך והמשפחה שלך. אתה תחזק אותם והם יחזקו אותך’”.
“ניסיתי להדחיק”
מוזס (73), שנולד בהודו, עלה לישראל בגיל 17 ושירת בחיל האוויר. עם שחרורו פנה לעבוד כמנהל מבצעים ופקח טיסה בחברות תעופה והקים משפחה לתפארת. ב־11 באפריל 1987, מוצאי שבת של לפני חג הפסח, נסעה משפחת מוזס מאלפי מנשה לכיוון תל אביב כדי לקנות מתנות לחג. באוטו היו אשתו של אייבי, עפרה, אז בהריון מתקדם, וכן ילדיו: עדי (אז בת 8), ניר (אז בן 13 וחצי), החבר שלו יוסי והבן הקטן טל (אז בן 5). בדרך, ליד הכפר חבלה, הושלך בקבוק תבערה עם נפט ודלק לעבר החלון, והאוטו החל לבעור. “כשהאוטו החל לבעור כמו לפיד, אינסטינקטיבית ניסיתי להוציא את מי שהצלחתי מהאוטו”, הוא משחזר. “אחרי שהוצאתי את הילדים, מיהרתי להוציא את עפרה, אבל מהחום לא הצלחתי לפתוח את הדלת. הילדים ואני עמדנו בחוץ וראינו אותה נשרפת למוות מול עינינו. גם טל לא הצליח לשרוד ונפטר מפצעיו לאחר כשלושה חודשים”.
שאר הילדים נפצעו באורח קשה וסבלו מכוויות, וגם מוזס, שנשרף בפעולת החילוץ, הובהל לבית החולים במצב אנוש. כיום הוא מוגדר כנכה קשה. “כמו שאמרתי לרב ליאו די, מי שהרים אותי באמת היו הילדים שלי”, הוא מספר. “אחרי שבכינו החלטנו שצריכים להמשיך הלאה. ניסינו לחזור לחיים נורמליים עד כמה שאפשר. לא הפסקתי לעבוד לרגע, וזה מה שעוזר לי לשרוד”.
שנה לאחר מכן, ב־1988, הצטרף מוזס לארגון נפגעי פעולות האיבה, המאגד אלפי משפחות שכולות, אלמנות, יתומים ונכים, שהוכרו על ידי מדינת ישראל כנפגעי פעולות איבה, ועד מהרה הפך להיות אחד הפרצופים המוכרים שלו. ב־7 באוקטובר היה מוזס אצל בתו עדי בכפר סבא, כדי לעזור לה עם הילדים. “התעוררתי בשבת בבוקר, בשעה 6:30 שתיתי קפה והתכוננתי לצאת לעזור לעדי שהיא נכה קשה ואם יחידנית עם תאומים בני 4", הוא משחזר. "בכל יום אני אצלה כדי לעזור לה. איך שלגמתי את הקפה, שמעתי אזעקה. פתחתי מיד את הטלוויזיה וראיתי מסך שחור־צהוב, לא הבנתי מה הולך פה. ואז שמעתי את היירוטים והבנתי שזה אמיתי. עזבתי את הכל, רצתי מיד לבת שלי, שגם התעוררה מהפיצוצים, והטלפונים התחילו לרוץ אליי. שמעתי בחדשות על נפגעים והרוגים, חשד לכניסת מחבלים ואף אחד לא באמת ידע מה קורה פה. לאט־לאט התחילה להתבהר התמונה הקשה. שיערתי שאם מחבלים יורים בלי הכרה הם יהרגו ויפגעו באנשים, אבל לא שיערתי שיהיו 380 הרוגים במסיבות ברעים ובנירים, וזה לא נגמר. אלו דברים בלתי נתפסים”.
עד כמה זה העיר בך את הטראומה של מה שקרה לך ולמשפחתך ב־87’?
“תראה, ניסיתי להדחיק את זה. אני טופלתי מהיום הראשון בטיפול פסיכולוגי, והגעתי למצב של (PTG (Post Trauma Grows ולא PTSD. כלומר לא יצאתי מהטראומה, רק עליתי. הדבר הכי חמור היה לראות בטלגרם וברשתות את כל הסרטונים. זה החזיר אותי אחורה. אני לא מאחל לאף אחד לראות את הסרטונים האלה. הייתי שם. הרחתי את ריחות המוות וראיתי את הזוועות. אלו לא דברים ששוכחים, ואני בטוח שהילדים שלי מרגישים בדיוק אותו הדבר. לא מאחל את זה לאף אחד. אני יודע בדיוק מה עובר על הילדים ועל המשפחות שראו את האהובים שלהם נרצחים להם מול העיניים ב־7 באוקטובר. ביקרתי את המשפחות האלה וחיבקתי אותן”.
“לא אסון רגיל”
ב־8 באוקטובר כבר יזם הארגון הקמת חמ”ל לסיוע למשפחות נפגעות הטבח. “מיד הרמתי טלפון למנכ”ל שלי ולמחרת, ביום ראשון, החלטנו להקים חמ”ל”, אומר מוזס. “ביקשנו דרך הרשתות החברתיות מתנדבים כי לא ידענו מה ממדי ההרס, ההרג, הפציעות והחללים. התחילו לטפטף מספרים שלא האמנתי להם. עד ה־7 באוקטובר, מקום המדינה ולפני, היו לנו 30 אלף נפגעים, וכ־5,000 חללים, מתוכם 120 ילדים יתומים משני הורים ו־3,190 ילדים יתומים מהורה אחד. מה־7 באוקטובר ועד היום, שאלו לא מספרים סופיים עוד, 60 אלף אנשים הגישו תביעות לביטוח לאומי, מתוכם 25 ילדים יתומים משני ההורים ו־650 ילדים יתומים מהורה אחד. אלו מספרים שלא נקלטים. ביטוח לאומי שאחראי עלינו יצא מגדרו כדי לעזור לנו, וביקשתי מהמנכ”לית לספק לנו בזריזות את התקציב שמגיע לנו, לקבל עוד עובדים, לקבל עורכי דין ומומחים שיטפלו באנשים האלה כי השאלות בלתי נגמרות”.
מה בעצם אתם עושים בחמ”ל?
“דבר ראשון פתחנו קווי חירום אלינו לחמ”ל, קיבלנו מאות טלפונים בכל יום כי אנשים לא יודעים איך לאכול את מה שקרה להם ולא יודעים מה מגיע להם. דבר ראשון ביקשתי מביטוח לאומי שכל המשפחות של פצועי ונרצחי נובה וגם משפחות החטופים יהיו אצלנו בארגון, כי הם נפגעי פעולות איבה, ושיעניקו להם טיפול נפשי מיידי. אפילו מי שיצא מהנובה חי ויגיד שהוא מרגיש מצוין זקוק לטיפול, ולכן כל אחד מקבל בתור התחלה 12 טיפולים נפשיים וההמשך יבוא אחר כך. הבת שלי עדי כתבה לא מזמן בפייסבוק פוסט שכל מה שקרה ב־7 באוקטובר, עם כל הסיפורים, החזיר אותה לרכב השרוף שבו היא ראתה את אמה נשרפת לה למוות מול עיניה ב־1987. זה הקפיץ לאנשים את הטראומה בחזרה. יום אחרי שהקמנו את החמ”ל הגיע אלינו זוג משדרות שפחד מהצבע האדום, ואמר לי: ‘אייבי, אין לנו כלום’. ארגנתי להם אוכל, ציוד, בגדים וחדר ליד המשרד שלנו. זה מתחיל מהדברים הקטנים האלה”.
איך אתם מתמודדים בארגון עם העומסים הרבים?
“עדיין מטפלים באנשים ומשתדלים מאוד להגיע לכל המשפחות אבל קשה לנו. אין לי כוח אדם לזה. יש לי פגישה עם שר הרווחה יעקב מרגי ואני מתכוון לשפוך בפניו את כל הבעיות. יש בארגון שלנו שישה אנשים שמקבלים משכורת, עוד שישה אנשים שהם חברים בוועד בהתנדבות ואני מתנדב באופן מלא בארגון מאז שנת 88’. כלומר בסך הכל אנחנו 12 אנשים. יש לנו עוד קבוצות של מתנדבים שמגיעים לעזור לנו בחמ”ל במענה הטלפוני”.
כיצד לדעתך הממשלה צריכה לטפל בנושא הזה?
“להערכתי מעל חצי מדינה בפוסט־טראומה ועדיין לא קולטים את זה. אנשים שומעים דלת נטרקת וקופצים. אני לא יודע איך הממשלה תטפל בזה ואיך המדינה תצא מהאסון הזה. אף פעם לא היו כל כך הרבה אזרחים חטופים. לא יודעים איך לאכול את הסיפור. דרשתי בממשלה שכל הורי ומשפחות החטופים יקבלו את הטיפול והמענה. 80 יום הם לא עובדים כי הם באי־ודאות. אני לא מאחל זאת לאף אחד, אבל הורה שדפקו לו בדלת ואמרו לו שהבן שלו נהרג או נפצע קיבל תשובה, אבל ההורים של החטופים לא יודעים כלום. אותם הורים צריכים לקבל טיפול יומיומי ולקבל את המחיה שלהם, כי הרי הם לא עובדים. דאגנו לכל הדברים האלה מול ביטוח לאומי שבאמת יוצאים מגדרם כדי לעזור, וביקשתי מהמנכ”לית לגייס בצו 8 עובדים שלהם שיצאו לפנסיה או לחל”ת. יש פה בעיה, הם רוצים כרגע לגייס עובדים חדשים אבל ייקח להם זמן ללמוד את התחום ואין לנו זמן".
"יש עוד נושא שמאוד כואב לי: אני מבקר בבתי חולים, ויש פצועים חיילים ופצועים אזרחים. יש את בני הזוג בן בנימין וגלי סגל שאיבדו בטבח את רגל ימין ושכבו בבית החולים. אנחנו, האזרחים, הגענו לבקר אותם. אצל חיילים, שיהיו בריאים ומגיע להם הכל, יש חיילת ויש קצינת נפגעים ליד המשפחה 24/7 כי לצה”ל יש כוח אדם והם מטפלים בהם. לנו אין את זה כי אין את כוח האדם לטפל בזה. למרות שבשנת 98' העליתי את החוק שקובע שכל מה שקורה לחייל ולאזרח – זה היינו הך. אלמנת צה”ל ואלמנה שלנו זכאיות לאותם תנאים. הגעתי למצב שהכל יהיה שווה בשווה, חוץ מהתקציב. לצה”ל יש תקציב ולי, יו”ר ארגון נפגעי פעולות האיבה היציג בישראל, אין תקציב. נתנו לי לפני שנתיים להשיא את המשואה ומזמינים אותי לאירועים הכי בולטים במדינה, אבל אני מוותר על הכבוד אם לא עוזרים למשפחות. המשפחות השכולות זקוקות לעזרה הקריטית ועדיין הן לא מקבלות את הטיפול הראוי. יש המון דברים שהמדינה צריכה לשפר ואני נלחם על זה בכנסת כי כל הנכים שאיבדו חלק מגופם צריכים לקבל את הטיפול הכי טוב. במה נכה מפיגוע שונה מחייל שנפצע? לא ייתכן שחייל וילדה יושבים באוטובוס, האוטובוס מתפוצץ ושניהם נהרגים, ומשפחת החייל תקבל תנאים יותר טובים ממשפחת הילדה”.
מה עמדתך בנושא החטופים?
“זו מסה כזו בלתי נתפסת ולבי עם המשפחות ועם החטופים עצמם. כשאתה שומע מה שהחטופים עוברים שם, אפילו כלב לא עובר את זה. נאמתי בכיכר החטופים ואמרתי שאני מוכן לשחרר את הנבלה, המחבל שאחראי לרצח של אשתי והבן שלי, אם זה אומר שאראה ילד משוחרר מהשבי ורץ לאבא שלו. לי אין כבר את מי לחבק, אין לי את עפרה ואין לי את טל, ואני אשמח מאוד שהמנוול שאחראי לרציחתם ישתחרר בשביל שעוד מישהו ישוחרר מהשבי ויחבק את היקיר שלו”.
איך לדעתך הממשלה מטפלת בנושא?
“איזה מזל שאני לא בכנסת ושאני לא צריך להחליט. אני לא מקנא בחברי הקבינט והממשלה. זה יותר גרוע ממשפט שלמה”.
לסיום, מסר שתרצה להעביר?
“אחרי כל המכות שקיבלנו ב־7 באוקטובר, ראינו איך אנשים מכל המגזרים והשכבות החברתיות נתנו כתף, ואני מקווה שנמשיך להיות מאוחדים ככה לא רק במלחמה, אלא גם בשגרה כי אנחנו עם חזק גם מחוץ למלחמה. ככה ננצח. אני נולדתי בהודו ואבא שלי היה בריטי ואמא שלי עיראקית. לא אשכח את העסקים שאבא שלי היה עושה עם אנשי האמירויות. פעם הם היו אצלנו בבית, ובתור נער אני זוכר שאחד השייח’ים אמר לאבא שלי: ‘ישראל מדינה כל כך קטנה, אנחנו, מדינות ערב, יכולים לרסק אתכם’. אבא שלי, הנבון באדם, אמר לו: ‘זו הטעות שלכם, כי אתם עשויים מזכוכית וישראל עשויה מיהלום, ואתה לא יכול לרסק יהלום’. ואכן זה קורה. אתה רואה את זה היום”.