רב סרן (במיל') יאיר טיקטין, מפקד מחלקת הפת"ן, גדוד 79 חטיבה 14
באיזה שלב הבנת שאתה רוצה לתעד את חוויותיך מהמלחמה ביומן?
"אחרי שיצאנו מצאלים על זחלים והגענו לאזור צומת סעד, מצד אחד ראינו את מראות ההרס והמוות ביישובי העוטף, ומצד שני קיבלנו חיבוק ענק מאזרחים שהסתכנו והגיעו עד אלינו. באותו הרגע הבנתי שאנחנו נמצאים ברגע היסטורי.
את הכתיבה עשיתי בעיקר בשביל עצמי כחלק מתהליך תרפויטי שנועד לעזור לי לעבד את החוויה. חשוב לציין שלצד הקושי וחרדת המוות היה בתקופת המילואים תחושה של 'רוממות רוח' וגם אותה היה לי חשוב לתעד על מנת לסייע לי לנצור אותה להמשך חיי השגרה".
אילו תגובות אתה מקבל על היומן?
"קיבלתי כמה תגובות מחיילים שכתבו לי שעזרתי להם לנסח את החוויות שלהם מהמלחמה (שטחי הכינוס, הכניסה הראשונה ועוד) לצד מגיבים שכתבו לי שהם מאוד התרגשו לקרוא את הדברים ודרכם הם הצליחו להרגיש כאילו גם הם בתוך המלחמה עצמה, אם כי, באמת, בכל מקרה כולנו בתוך המלחמה, בחזית או בעורף".
מתוך היומן
יום שני 9.10, כ"ד תשרי
ביום השני יצאנו
על זחלים
נוסעים על הכביש הראשי
מתלבטים אם ליסוע במעגל תנועה על פי חוק
מראה סוריאליסטי
טרלול מוחלט
לא ייאמן.
בלילה המשכנו לכיוון בארי
ארבעה אנשי צוות ישנים
ונהג שכמעט נרדם
חתכנו דרך הפרדס
ולפתע נפלו עלינו תפוזים חמצמצים
בין חלום לערות
משיבי נפש
חקל תפוחין קדישין
יום ראשון 31.12
היום האחרון של השנה
היום האחרון ללחימה
יוצאים מעזה
עכשיו רק צריך שגם עזה תצא מאיתנו
התחלנו ב"בראשית"
וסיימנו ב"ויחי"
שהחיינו וקיימנו לשלום.
שירה (סטופל) פנסטרהיים, סופרת, שחקנית ויוצרת, אשתו של המילואימניק יהודה פנסטרהיים (חיל התותחנים)
באיזה שלב הבנת שאת רוצה לתעד את חוויותייך מהמלחמה ביומן?
“הצורך לתעד את החוויה שלי ברשת נובע משני דברים: מההבנה שכתיבה יכולה לשמש כדרך עיבוד למה שאני (ואנחנו כעם) חווה, ומהידיעה שביכולת הכתיבה שלי אני יכולה לשמש פה להרבה מאוד נשים שלא בהכרח מעלות את החוויה שלהן על הכתב, ולתת להן שיקוף ותיקוף למה שהן חוות".
אילו תגובות את מקבלת על היומן?
“גם על הכתיבה שלי וגם בהופעות שלי אני מקבלת אלפי תגובות, בכתב ופנים אל פנים, של נשים שכותבות ואומרות לי שהן ממש בהלם איך כתבתי בדיוק עליהן, שמודות לי שנתתי מילים לרגשות שלהן ומשתפות אותי שהצריכה של התכנים שלי מאפשרת להן להרגיש הכל: לבכות ולצחוק ולהבין שבמציאות כזאת לא נורמלית כל רגש הוא נורמלי".
מתוך היומן
15 באוקטובר 2023
מה עזר לי לשרוד את השבוע?
3 נקודות חשובות.
כותבת אותן כאן כדי שאולי יעזרו גם לכן:
1. לעבור יום יום.
לא לחשוב על זה ש"המלחמה הזאת תיקח עוד מלא זמן", ולא על זה ש"עבר שבוע ואני ממש עייפה ומתגעגעת ודואגת לאיש שלי, איך אני אתמודד עם עוד שבוע?".
לחשוב על היום. על עכשיו.
מה אני עושה עם הילדים בשעה הקרובה?
מה אני מכינה לארוחת צהריים?
איך אני מארגנת את הבית שיהיה יותר נעים לכולנו?
10 בינואר 2024
אולי זה לא יפה,
כי זה נותן להם נחמה,
אבל כשהוא זמין לפני השינה,
והם מבקשים בקולות מתוקים
“אבא, שים את הלחי שלך על המסך",
ומנשקים
“אני אוהבת אותך!",
“אני אוהב אותך!",
ואחרי זה מניחים על הטלפון את הלחי הרכה,
ואומרים:
“אני מוכן, תיתן לי נשיקה!!!",
והוא מנשק אי שם בגבול והקול שלו נחנק,
והם צוחקים כאילו זה נורמלי,
כאילו זה משחק...
אז אולי זה לא יפה,
כי זה נותן להם לנשום
אבל לי זה הרגע הכי קשה ביום.
ליאורה בן צור, בתה של מרסל טליה ז״ל שנורתה למוות בידי המחבלים בקיבוץ עין השלושה ב–7 באוקטובר 2023 יממה אחרי שליאורה ילדה את בתה אסיף
באיזה שלב הבנת שאת רוצה לתעד את חוויותייך מהמלחמה ביומן?
“אי שם בשנת 2021, במבצע ‘שומר החומות’ הבנתי שאני צריכה לתעד את המבצעים שעוברים עלינו, תושבי העוטף. ילדתי שבועיים וחצי קודם לכן, יצאנו מהבית לשבועיים שלמים. זה היה סבב קשה. כבר שם הבטחתי לעצמי שבכל פעם שיש מבצע בעוטף, אני מספרת את הסיפור שלנו בכל דרך שאוכל".
אילו תגובות את מקבלת על היומן?
“אנשים מודים לי על השיתוף האישי, על הרצון לצאת ולספר את האמת. בתגובות אני רואה אנשים שמגיבים לי מכל קצוות הארץ והעולם".
מתוך היומן
16 באוקטובר 2023
יומן מלחמה: חרבות ברזל - יום עשירי
אתמול קמנו מהשבעה של אמא הי"ד. חזרנו לקבר. קראתי בפעם השנייה את האותיות שהופיעו בשלט הקטן “פה נטמנה מרסל הי"ד". אמא שלי הלכה בלי לשוב, זה כתוב שחור על גבי לבן והלב מסרב להאמין. ירדנו לאילת עם הילדים, עכשיו יש לנו שלושה מהם. אבישי בן ה־4, מטר בת השנתיים וחצי ואסיף בת השבוע וקצת.
הגוף שלי עדיין כואב מהלידה והספקתי כבר ללדת בת, לקבור אמא, לשבת שבעה ולהגיע לאילת. הקהילה קיבלה אותנו בכניסה ללובי של המלון בחיבוקים ואהבה, כולם רוצים לעזור.
אני רק רציתי לעלות לחדר ולנוח. אז זה מה שעשיתי, הכנתי קפה שחור חזק ולקחתי חטיף בריאות שאמא קנתה עבורי ללידה לפני שהיא נרצחה. החיים הם דבר משונה.
מטר שאלה אותי כמה פעמים היום על סבתא: “מתי סבתא חוזרת אמא?", ואני אומרת לה, “סבתא לא חוזרת בובה, היא בשמיים עכשיו". מטרי לא מוותרת “אבל אני רוצה את סבתא". אני מתבוננת בה ולוחשת בשקט “גם אני רוצה את סבתא, מאוד מאוד".
המלחמה ממשיכה, החיים ממשיכים. רציתי להתקשר לאמא ולהודיע לה שהכל בסדר, הגענו לאילת ואין צורך לדאוג.
אבל הקו כבר נותק.
22 באוקטובר 2023
יומן מלחמה: חרבות ברזל - יום 15 ו־16
אתמול הרגשתי כמה אמא חסרה.
הדיונים הקבועים בינינו, למה אני לא מסכימה שהיא תשטוף כלים והעקשנות שלה לשטוף. הגענו למצב שהיא הייתה שוטפת כלים בהיחבא ואני הייתי מגיעה כשהיא צוחקת שתפסתי אותה בשעת מעשה.
אמא לא הייתה שוטפת כלים מוצלחת במיוחד, כל אחיי יכולים להעיד על זה. אבל הרצון שלה לעזור היה כל כך חזק שפשוט לא יכולנו לסרב. אז היא המשיכה בעקשנות המתוקה שלה.
בכל שישי אני מקפידה להתקשר לכל אחד ואחת מבני משפחתי, לפעמים אני לא מספיקה. אני מתקשרת לאמא, חמותי, בצלאל, ידידיה ושירה.
בשישי לפני שהיא נרצחה זכיתי לביקור אחרון שלה במחלקת יולדות עם מיץ קר וממתקים, היא אמרה לי שאין צורך שאתקשר אז שלחתי לה הודעה אחרי שהיא הגיעה לקיבוץ. “תודה על כל ההפתעות אמא, תודה שבאת לעזור לדור". והיא בדרכה שלה שולחת לי הודעה קולית: “מקווה שזו תהיה עזרה. אוקיי ליאורה, שבת שלום וחג שמח. נשיקות לקטני".
עמוס ברט, חבר קיבוץ סעד, שפונה מביתו, שהה במלון בים המלח במשך שלושה חודשים והשבוע חזר לביתו בקיבוץ
באיזה שלב הבנת שאתה רוצה לתעד את חוויותיך מהמלחמה ביומן?
“כשהייתי בן 11 בזמן מבצע קדש כתבתי במחברת יומן על החוויות שלי מהמלחמה, ואני זוכר שהראיתי אותו למורה האהובה עליי והיא אהבה את זה. מאז החלטתי לתעד ביומן כל חוויה קיצונית וחוץ־גופית שחוויתי, ממלחמות ישראל הקודמות, מבצעים וגם דברים אישיים. כשפרצה מלחמת 'חרבות ברזל' וראינו לצערנו מקרוב את כל התופת הזו בצורה קיצונית, היה ברור לי שאכתוב זאת, ואצרף לכל פוסט בפייסבוק תמונה רלוונטית.
בהתחלה קראתי ליומן ‘יומן מלחמה’, אבל בשלב מסוים הבנתי שכדי שהמלחמה תיגמר עליי למצוא שם אחר, אז בשלב מסוים שיניתי את שמו ל’פתיתים / או פטפוטים!’, והחל מהשבוע הוא נקרא ‘חוזרים בתשובה’ כי הוא עוסק בחזרה לקיבוץ אחרי שלושה חודשים. עד כה התפרסמו 80 פרקים, זאת על שום שאני יהודי מאמין, ואינני כותב בשבת".
אילו תגובות אתה מקבל על היומן?
“תגובות מאוד אוהדות ומחממות לב".
מתוך היומן
24 בנובמבר 2023
עד כה, נזהרתי שלא לחטט
בפצע המדמם שנפער באותה
“שבת - שחורה".
אך אני מבקש להרהר ב־
“אין מילים" - האלה…
כי מאז שאמרנו בפעם הראשונה
“אין - מילים", אנחנו
תחת מבול של מילים.
כמו: נשמיד, נחסל, נמוטט,
נפרק, נחזיר אותם לתקופת האבן.
קו אדום, עליית מדרגה, רצועת בטחון.
ביחד ננצח, עם ישראל חי,
ו - “תהיו חזקים"…
שכמו שאני שומע אותן,
אני נהיה חלש…
אז זהו זה, כשחלשים, וכשאין מילים, משתמשים במילים
“חזקות".
או אנחנו - או הם, בני מוות,
נרדוף אותם בכל מקום על פני הגלובוס… וכולי, וכולי…
2 בינואר 2024
“חוזרים - בתשובה"
אז כפי שהבטחנו
אחרי חיבוטי נפש
לא קלים, חצינו את
הרוביקון, ועלינו הביתה
לסעד שלנו, האהובה.
הרי אתם יודעים שהלב
שלי, פועם עם סעד,
וסעד כרגע,
בים המלח.
על משאת הנפש שלי,
לשוב לסעד, שבערה
בי, מן היום הראשון,
סיפרתי לכם מזמן.
אלא שהנתק ממרכז
החיים של סעד היום,
אינו פשוט כלל וכלל
עבורי.
צריך לזכור שאנו
חוזרים לאזור מלחמה
רק בשבוע שעבר
ניפצה רקטה לרסיסים
בית כנסת אצלנו.
התותחים עדיין
רועמים
כאן ללא הרף…
אין כאן יותר משירותים
בסיסיים ביותר…
ואנחנו כאן, לא
בשביל להתפנק.