כרמית פלטי קציר, שאמה חנה קציר שוחררה משבי חמאס ואחיה אלעד עדיין חטוף, נאמה היום (ראשון) במסגרת עצרת 24 השעות בכיכר החטופים בתל אביב, לציון היום ה-100 למלחמה.

"אני נמצאת כאן היום בלב כבד וכואב. מתקשה להאמין, אך נאלצת לקום לעוד יום של סיוט בו אחי ועוד 135 אנשים, קשישים, ילדים של מישהו, אבות, אמהות, נשים צעירות - כולם בשר מבשרנו - נמצאים בתופת כבר 100 ימים. אגם גולדשטיין אלמוג מספרת: "את חיה את המוות. לא יודעת מתי זה יתפוס אותך, איך זה ייראה... כל הזמן חושבת איך המוות הולך לקרות". בסרטון מעזה קורא אלינו אחי, אלעד קציר: "כבר הייתי קרוב למות, יותר מפעם אחת". אני לא יכולה להתחיל לתאר לעצמי באילו דרכים היה אחי קרוב למצוא את מותו. כבר 100 ימים, כל יום מחדש, הם עוברים את תופת השבעה באוקטובר", פתחה פלטי קציר את דבריה. 

"ההבדל בינינו - אנחנו כאן, מוגנים מפני גשם, מפני רעב, מפני אלימות והתעללות, חופשיים. והם? הם - שם. בתהומות פיזיים ונפשיים. נתונים בידיהם של מפלצות, חיים וחווים אימה שאינה נגמרת. אלו גם 100 ימים קשים לכלל הציבור הישראלי. הטראומה, הכאב והעצב מלווים את כולנו. אלו 100 ימים בהם כל אחד ואחת מאיתנו נדרשים לתת דין וחשבון לעצמנו ולשאול - מה עשיתי היום בשביל להחזיר את החטופים הביתה בחיים? האם זעקתי את זעקתם?", המשיכה.

"לפני 50 ימים חזרו אלינו מעזה ילדים ונשים, חזרה אליי אמי, חנה קציר. חזרתם מספרת לנו 2 עובדות שאינן ניתנות להכחשה: האחת, אפשר לבצע עסקה בה יחזרו אלינו חטופים בחיים! זה כבר קרה! השנייה, כעת אנחנו יודעים איך נראים ומרגישים החיים בשבי. החוזרים מספרים לנו על הרעבה, אלימות פיזית ונפשית, הזנחה רפואית קיצונית שכבר גרמה למוות, התעללות מינית, וסכנה מיידית להיהרג מהשובים או מהפצצות. הם מספרים לנו באיזה מצב נפרדו מהחטופים בעזה לפני חמישים ימים, ואנחנו רק יכולים לשער בנפשנו באיזה מצב הם נמצאים לאחר חמישים ימים נוספים. חשוב שנשמע אותם. שלא נאטום את עצמנו. חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא חטוף בעזה. הם זקוקים לנו שנזעק את זעקתם! לכל יום בשבי יש מחיר עצום שמשמעותו - חיים או מוות!", הוסיפה.

"זוהי שעת חירום, בה אנו נמדדים כחברה וכמדינה, בינינו לבין עצמנו קודם כל, וחובתנו המוסרית היא לדאוג לחזרתם היום. חובתנו, לדרוש השכם והערב מאלו ששמנו את מבטחנו בידם - החזירו את יקירינו, החזירו את כל החטופים היום. זוהי חובתה הבסיסית של המדינה: להגן על אזרחיה ולפעול בחכמה ובנחישות להחזרתם בחיים! אסור לנו להתרגל למציאות בה הם שם, פצועים בשטח אויב, ואנחנו כאן. המאבק לשחרור החטופים לא יכול להיות מצב "רגיל" – שחרורם חייב להתרחש עכשיו. אני קוראת מכאן לכל אחד ואחת בציבור הישראלי: דרשו את המובן מאליו, אמרו בקול חזק וברור - אנו דורשים עסקה לשחרור החטופים עכשיו! 

"המחירים ידועים והם כבדים אבל יש מחיר כבד יותר - המחיר שנשלם כחברה אם לא נחזיר את החטופים. אובדנם לא ייתן מנוח לחברה הישראלית דורות קדימה, ואין לנו זכות קיום כאן בלעדיהם. כותבת יובל ארד, בתו של רון ארד, ששמו הפך להיות פצע פתוח בחברה הישראלית: "צריך לשאת ולתת עם ארגון טרור רצחני, ובעיקר לתת" וממשיכה: "אנחנו עם ישראל ואנחנו צריכים ויכולים לשאת בכאב הויתור כדי שכולנו נוכל להתחיל להחלים". ואני אומרת: לא יהיו ריפוי והחלמה לחברה הישראלית עד שהם ישובו אלינו. אני קוראת מעל במה זו לממשלת ישראל, לקבינט הביטחוני ולראש הממשלה - בצעו עסקה עכשיו. אין דרך אחרת להחזרת החטופים בחיים - זוהי חובתכם המוסרית וזהו החוזה הבסיסי בינינו.

"אני רוצה לסיים במילותיו קורעות הלב של אחי מהסרטון האחרון שנשלח: "ממשלת ישראל, אל תגידו למשפחה שלי שעשיתם הכל כדי להציל אותי - כי זה לא נכון". ואני רוצה לומר, אתה צודק אלעד - אם המדינה היתה עושה ה-כ-ל, כבר היית כאן איתנו. אבל עוד לא מאוחר מדי! אתה חי ותחזור אלינו חי! אני לא אפסיק לרגע להזכיר למדינה שלי ולעומדים בראשה את מחויבותם לאחי ולכלל האזרחים שביטחונם הופקר בשבעה באוקטובר ומאז מופקר 100 ימים נוספים. בואו נגרום למקבלי ההחלטות לומר "אזרחי ישראל, קיבלנו החלטה אמיצה היום! נעשה כ-ל מה שיידרש עד שנחזיר את אחרון החטופים!". תודה לכם, אנשים יקרים שעצרתם היום ובאתם להיות כאן. אני צריכה אתכם, את כולכם, איתי במאבק הזה. תודה", סיימה פלטי קציר את דבריה.