פגישה הראשונה שלי עם ח"כ לשעבר יהודה חשאי הייתה ב־5 באוקטובר, יומיים לפני שהעולם התהפך. שוחחנו ארוכות על פוליטיקה, על מה יהיה המצב הביטחוני והפוליטי במדינה אם השסע שמלווה את השנה החולפת יימשך.

“הבט, אנחנו עם אחד והמצב במדינה והשסע הזה מאד כואב”, אמר לי אז חשאי. “מה יקרה לילדים שלי? לנכדים שלי? מה יהיה פה. הנתונים לא מראים שיהיה טוב: זו ממשלה שהעומד בראשה מואשם בפלילים, אריה דרעי, הסגן שלו, שהיה בכלא  – הואשם. יעקב ליצמן – הואשם. איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ’ קיצוניים. איך אפשר להיות מבסוט מממשלה כזו? אני רוצה להיות אופטימי אבל קשה מאוד. לא יכולה להיות מלחמת אחים פה והשנאה והפילוג יביאו את האויבים שלנו לתקוף אותנו וזה יגבה מחיר כבד בחיי אדם”.

יהודה חשאי  (צילום:  יוהנס פלטן)
יהודה חשאי (צילום: יוהנס פלטן)

יומיים אחרי אותה פגישה, ב־7 באוקטובר, נבואתו של חשאי התקיימה. השיחה שלנו, שלושה חודשים אחרי, נשמעה פחות אופטימית. “בכל 90 שנותיי לא חוויתי או ראיתי אירוע בסדר גודל נוראי שכזה, גם לא במלחמת השחרור”, הוא אומר. “האויב שלנו הרגיש שיש פה מבוכה וקרע, מאות אלפי ישראלים יצאו לרחובות, לא עשו פוטש על השלטון כיוון שאנחנו במשטר דמוקרטי, וזה היה איתות ברור שזה משבר קשה מאוד, בייחוד אחרי שטייסים אמרו שהמדינה הפרה חוזה איתם. זה חלחל גם לצבא וגם לילדים שמגיעים היום להילחם. היינו ב־7 באוקטובר בסכנת ביטולה של מדינת ישראל כיוון שמטרת החמאסניקים הייתה להגיע לגדה המערבית ולא להסתפק בעוטף. לא היה דבר כזה מאז קום המדינה”.

בשנת 92’ הוצאת את הספר “שיקום למופת”, ובו עסקת בין היתר בשבויי מלחמה. איך אתה רואה את הסיטואציה הנוכחית, שבה גם אזרחים יושבים בשבי. “שמעתי את סיפורי החיילים שעוברים גיהינום בשבי האויב, חשמל באשכים וברגליים, רגליים שנרקבו. במקרה הזה מדובר גם באזרחים, ואם מדובר באויב שעורף ראשי ילדים, אני לא רוצה לדמיין אפילו מה עובר על החטופים בשבי. הממשלה הפקירה את הביטחון וזרקה סיסמאות של הרתעה בלי כיסוי לאוויר”.

מה חשבת על ההתעשתות שלנו בימים הראשונים למלחמה?

“אנחנו עם מיוחד. הייתה התגייסות המונית של אזרחים, גם אלה שלא נקראו בצו 8, וזה המזל ומה שהציל את המדינה, אבל אתה לא יכול לנהל מדינה על מזל. הצבא התעשת כי הבין שזה מצב של או לחיות או למות ואז המדינה תלך פייפן. יש שני דברים שאסור לגעת בהם – ביטחון חברתי וביטחון צבאי, ופה הממשלה נגעה בשני הדברים”.

מה דעתך בנוגע לקולות הקוראים להפסקת המלחמה תמורת החזרת כל החטופים?

“עכשיו זה מאוחר מדי. בתחילת המלחמה היינו צריכים לסלק את כל המחבלים מישראל ולהחזיר את כל החטופים. אחר כך היינו צריכים למצוא סיבה שתהיה מלחמה. עכשיו זה קשה מאוד ומורכב. כל זמן שעובר רק מקשה על המצב”.

חשאי, פוליטיקאי, פילוסוף וצלם, מוותיקי חברי המערך שהיה נוכח בצמתים חשובים בהיסטוריה הפוליטית של המדינה, מעיד כי במשך כל שנותיו בפוליטיקה לא חש חוסר ביטחון ולא לקח את האופטימיות בעירבון מוגבל כמו בתקופה זו: “אני רואה את השנים ההן, עם כל המשברים הכבדים והמלחמות, כאור במובן מסוים, כי ידעתי שכל קושי נעבור, אבל עכשיו אנחנו בתחושה של חושך. אם הציבור שלנו יירדם ולא ילך לקלפיות ביום הבחירות, אז שלא יבואו בטענות לאף אחד, מפני שביבי, לזכותו ייאמר, אמר שהוא הולך על ‘ימין מלא־מלא’ ואף אחד לא הקשיב ולא פחד מזה. כשיש ימין כזה אז הגוש הליברלי־דמוקרטי גם צריך להגיד שהוא יהיה מלא על מלא ואז יש איזון. כאן אין איזון”.

יהודה חשאי  (צילום: דודי פטימר)
יהודה חשאי (צילום: דודי פטימר)

עד כמה אתה מאמין שהמפה הפוליטית תשתנה אחרי המלחמה?

“היא תשתנה רק אם במקום ללכת להפגנות אנשים ילכו לקלפי, ואני אומר לך זאת בתור מי שהיה מ־1977 ועד שנות ה־90 בוועדת הבחירות המרכזית”.

בשלב זה של השיחה חשאי נזכר בפגישה שקיים עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. “הסכם אוסלו היה ניסיון חשוב לקרב בינינו לבין הפלסטינים, אבל היום אין אפילו ניסיונות, וחבל", הוא אומר.

"כל מיני משיחיים ימנים מנצלים את המצב הזה כדי לחרחר ריב. אני חבר ב’פרלמנט השלום’ ונפגשתי עם אבו מאזן בלשכתו, ואני זוכר שאמרתי לו בפרצוף: ‘איזה מן הסכם עשיתם בתוך המחנות שלכם שזרקו אתכם מהחלונות, שעה שיש ביניכם את הג’יהאד שלא מקבל לא את מה שאתם אומרים ולא את מה שאחרים אומרים?’. הוא גמגם לי תשובה מתרצת ולא חד־משמעית. אבו מאזן לא טלית שכולה תכלת, אבל הוא יותר טוב מקודמו, יאסר ערפאת, למרות כל מה שהוא כתב ואמר נגדנו. הוא לפחות החזיק את הגדה עם הכוחות שלו בתיאום עם השב”כ כדי ליצור שקט. היום לצערי זה לא המצב. אני מעדיף שיהיה שקט בתיאום איתנו מאשר מלחמה נגדנו”.

חשאי נולד בתימן ועם עליית הוריו לישראל השתכנה המשפחה בפתח תקווה. בהמשך עברה לשכונת נווה שלום בנתניה. כנער צעיר נמשך לאומנות והתאהב בצילום, תחביב שהפך משמעותי בחייו, בייחוד כשלימים הציג את צילומיו ביותר מ־100 תערוכות צילום בארץ ובחו”ל, זכה בפרס ארגון הצלמים הבינלאומי FIAP וכיהן כיו”ר העמותה לאומנות הצילום תל אביב וכיו”ר העמותה הארצית לאומני הצילום בישראל.

בשנות ה־90, מעיד חשאי, הוא ביקר במסגרת שירות המילואים שלו בעזה. “אני זוכר שבהתחלה התושבים פחדו מאיתנו, אולי למדו אותנו, והיה מורא גדול מצד האזרחים שם כלפי חיילינו”, הוא נזכר. “עם השנים זה נמוג והם למדו לא לפחד מאיתנו. היינו מסתובבים שם בלי חשש, והאוכלוסייה גם לא הייתה כל כך להוטה להילחם איתנו, הם היו די בהלם. אגלה לך עוד משהו: לא היו גם כמעט מנהרות שם בשנים ההן. עזה הייתה אחרת לגמרי”.

בשנת 1961, עם שחרורו מהצבא, קיבל הצעה מהמחלקה לקשרי חוץ של מפא”י לצאת כחבר במשלחת של נוער סוציאליסטי ליוגוסלביה למטרת סלילת “כביש השלום”. “בשובי לארץ הבנתי שהתחום הפוליטי יכול לסייע לי לקדם את רעיונותיי לתרום למען האזרח והסביבה”, הוא אומר.

משם התגלגל לשרשרת תפקידים במפא”י ברשויות המקומיות, עד שבשנת 1977 קיבל טלפון מפתיע משמעון פרס, אז יו”ר מפלגת העבודה, להגיש מועמדות למפלגה לקראת הבחירות הקרובות: “פרס אמר לי שהמפלגה צריכה ריענון ושמחתי על ההצעה הזו. בבחירות הפנימיות הגעתי למקום ה־36 ברשימת המערך, מקום שהיה ריאלי כי עד אז בכל הבחירות לכנסת לא ירדה הסיעה מרף 40 המנדטים. אבל באפריל 1977 קרה המהפך, התמונה השתנתה כשבגין עלה לשלטון ולמערך היו 32 מנדטים”.

בשנת 1980 נכנס חשאי לכנסת התשיעית במקומו של יגאל אלון שנפטר במפתיע. כהונתו נמשכה לאורך הכנסת העשירית (עד 1984) ובשנות חברותו בכנסת הוא היה חבר ועדת הכספים, ועדת הכנסת וועדת הפנים ואיכות הסביבה. כמו כן שימש סגן יו”ר ועדת הבחירות המרכזית.

לחשאי גם סיפור על ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר: “בשנת 1972 פנתה אליי גולדה וביקשה שאנהל את מערכת הבחירות לרבנות הראשית. זו לא הייתה משימה קלה. ‘יהודה, אני בבעיה, אתה צריך לדאוג לכך שהרב שלמה גורן ייבחר לרב הראשי לישראל (על תקן הרב האשכנזי). לא משנה לי איך תעשה זאת, אבל תדאג לכך’, אמרה לי. בכל יום הייתי מגיע לביתו של הרב גורן ועובד קשה מאוד כדי שהוא ייבחר.

ההסכם היה שהוא ייבחר יחד עם הרב יצחק ניסים (על תקן הרב הראשי הספרדי). עשינו לשניהם תעמולה כדת וכדין על פי הסכם שנחתם בין סיעת המערך לבין המפד”ל, שלפיו על שניהם להיבחר. המתחרה של הרב ניסים היה הרב עובדיה יוסף, שנתפס בעיניי אז כקיצוני בשל דעותיו, אבל יגאל אלון, שהיה אז שר החינוך וסגן ראש הממשלה, לחץ על גולדה לקדם את בחירת הרב עובדיה, לאחר ששמע בעבר נאום שלו בעד החזרת שטחים.

גולדה נשארה נחרצת בעמדתה ובהתחייבותה למפד”ל. אלון לחץ עליה והניא אותה מלהגיע לישיבה של חברי מערך בפני ‘הגוף הבוחר’ את הרבנים ואני נשלחתי במקומה. בדיעבד התברר שזה היה מהלך להעביר כמה ממצביעי המערך לתמוך ברב עובדיה יוסף בניגוד להסכם, וכך קרה שהוא נבחר כרב הראשי לישראל במקום הרב ניסים. אני מצטער על בחירה זו עד היום”.

אלו רק קומץ קטן מיני עשרות סיפורים שחושף חשאי בספרו החדש “אפשר גם אחרת” (הוצאת אוריון) שיצא בימים אלה לחנויות ויושק במתחם סוזן דלל בתל אביב ב־21 במרץ. הספר מגולל את סיפור חייו החל מהולדתו בתימן, עליית משפחתו לישראל, הקריירה הפוליטית שלו בשלטון המקומי ומאוחר יותר כחבר כנסת, פרישתו מהחיים הציבוריים ועבודתו ההתנדבותית כמנכ”ל תיאטרון המחול ענבל ועד תחביב הצילום שהפך למקצוע נוסף עבורו ולווה בתערוכות שהוצגו בעולם.

הספר של יהודה חשאי - “אפשר גם אחרת” (צילום: יחצ)
הספר של יהודה חשאי - “אפשר גם אחרת” (צילום: יחצ)

“הרעיון לכתיבת הספר עלה במוחי לפני עשר שנים, כשחשבתי על כל החוויות שחוויתי וכל התפקידים שמילאתי והבנתי שיש מורשת שאני רוצה להעביר הלאה, לילדיי ולנכדיי, לבני משפחתי, לחבריי ולמעוניינים”, הוא מסביר. “במסגרת תפקידיי הייתי בלא מעט תחנות חשובות בתולדות המדינה ולא רציתי שהסיפורים ייעלמו בחלוף השנים”.

“מקווה שיקום מנהיג"

הוא נזכר במקרה שאליו נחשף בתקופת כהונתו כחבר כנסת, כששימש כיו”ר ועדת המשנה לתקציב (כספים) של ועדת הבחירות המרכזית: “יום אחד הוזמנתי במפתיע על ידי שופט מכובד מהוועדה לפגישה בארבע עיניים.

הוא פתח את השיחה ואמר: ‘יהודה, אשתי עושה לי צרות. היא אומרת שאני עובד קשה מדי ולא מביא מספיק כסף הביתה. אני מבקש שתעביר החלטה בוועדת המשנה לכספים להשלים 30% לפנסיה שלי’. תגובתי המיידית הייתה: ‘כבוד השופט, אני מציע לכבודו שלא להעלות נושא זה בשום פורום, זה לא יאה לכבודו, ואני לא רואה אפשרות למלא את מבוקשך’. מסתבר שכבוד השופט היה מיודד עם ח”כ חיים הרצוג, שכיהן אז כיו”ר מטה ההסברה של המערך בבחירות הכלליות, והתלונן עליי בטענה שבגלל אופיי והתנהלותי המפלגה תפסיד בבחירות. הרצוג פנה לשמעון פרס, יו”ר המפלגה, וזומנתי לשימוע. מיד הבהרתי להם את מה שבאמת קרה ואת בקשתו הבזויה של אותו שופט והם היו במבוכה גדולה ופיזרו את השימוע. התלוננתי על אותו שופט גם לנשיא בית המשפט העליון, וכעבור כמה חודשים אותו שופט לא המשיך בתפקידו”.

מסקרן אותי לדעת מה אתה חושב על מפלגת העבודה כיום.

“המפלגה נמצאת במצב קשה מאוד. אני לוקח כדור בחילה לפני שאני מצביע לה. כואב לי לראות איך מפלגה כל כך משפיעה ופורצת דרך שהייתה למען הציבור – הפכה למה שהיא. זה לא קרה ביום וזו הבעיה. אנחנו היינו מוציאים אנשים מהבתים ולוקחים אותם באוטובוסים לקלפיות והמפלגה לא עושה זאת כבר המון שנים. אם חצי מכל אלה שהולכים היום להפגנות היו הולכים לקלפי – המדינה הייתה אחרת. אני עדיין מקווה שיקום מנהיג שיתפוס את המושכות ויוביל את המדינה למקום טוב. בני גנץ היה יכול להיות מנהיג כזה ובאחת ממערכות הבחירות האחרונות הניצחון היה בידיו, אבל מה הוא עשה? במקום ליצור גוש חזק של מרכז־שמאל הוא הפשיל את המכנסיים והלך לביבי נתניהו השקרן שעשה לו בית ספר. מנהיגים כמו גנץ ראוי שיישארו בבית. זה לא מנהיג. ביבי הוא אומן התחמנות והרמאות. אלה אנשים מאוד מסוכנים”.

עם פרישתו מהחיים הפוליטיים בתחילת שנות ה־90 פנה חשאי לפעילות ציבורית בהתנדבות, התמקד בתחום אומנות הצילום וכן שימש כמנכ”ל תיאטרון המחול ענבל לפרק זמן של שלוש שנים. מאז עוסק בעיקר בצילום. “בימים אלה אני עובד על ספר צילום חדש ועד היום זו האהבה הגדולה שלי, זה החלק האומנותי בחיי”, הוא מציין.