"אנחנו נמצאים במיקום אסטרטגי, נוח מאוד לכוחות לצאת מהאזור שלנו דרומה או צפונה, ולכן מתחילת המלחמה פנו אלינו המון פלוגות של חיילים בבקשה להתארח בחלק מהמתחמים ביישובים", מספרת קרן חמיאל, תושבת קיבוץ חפץ חיים ועובדת מועצה אזורית נחל שורק. "מתחילת המלחמה המועצה גויסה לחלוטין לטובת העניין ואישרה שימוש בכל המבנים הציבוריים לצורך אכלוס חיילים. שישה מתוך שבעת היישובים שלנו גויסו למטרה הזאת, כאשר החיילים מתארחים ולנים במועדוני נוער, באולמות בבתי ספר, באולמות ספורט, ואפילו בתוך ישיבות חרדיות".
מאז תחילת המלחמה יישובים רבים ברחבי הארץ הפכו לסוג של "בסיסים" המסייעים לצבא. "הדוגמה הבולטת ביותר אצלנו היא מושב בני ראם שמארח מתחילת המלחמה 500 חיילים. כל המושב התגייס למשימה, כי מדובר בכמות גדולה מאוד של חיילים", אומרת חמיאל. "יש מטבח פעיל 24/7, שמופעל על ידי נשות המושב שמכינות בהתנדבות מלאה את כל הארוחות. גם אם חייל מגיע ב־3 לפנות בוקר, הוא יודע שמחכה לו מרק חם על הפלטה. בקיבוץ שלי למשל, חפץ חיים, מתארחות שתי פלוגות של חיילים במתחם האולפנה שבהתחלה היה ריק בגלל ההנחיות, אבל עכשיו זה תוך כדי שהבנות נמצאות ולומדות".
לדברי חמיאל, התושבים מגויסים לחלוטין לטובת העניין. "אמא שלי, חוה זליגר, אישה כמעט בת 80, עושה כל יום לפחות שש־שבע נגלות של כביסה עבור החיילים. החיילים שמים את השקית עם השם שלהם, הנשים פה מכבסות ומחזירות להם מסודר. יש כאן גם נשים שהבעלים שלהן מגויסים, ולמרות שהן נמצאות בקושי המשפחתי שלהן, הן עדיין מכבסות".
מלבד הסיוע ההתנדבותי שמספקים תושבי המועצה, אומרת חמיאל, העובדה שכל כך הרבה חיילים נמצאים ביישובים מצריכה היערכות מבחינת המועצה עצמה.
"בשישה מתוך שבעת היישובים שלנו מתארחים כל יום מתחילת המלחמה כ־3,000־1,000 חיילים. לפעמים זו תוספת של שליש לכמות האוכלוסייה שלנו. זה אומר שמבחינת תשתיות לא היינו ערוכים לדבר כזה. זה למשל ביוב שלא מותאם לכמות כזו של אנשים, מקלחות. צריך כל הזמן לטפל בתשתיות האלה, בניקוזים, בהגדלת פינוי האשפה", מציינת חמיאל ובאותה נשימה אומרת שעל אף קשיים מסוימים האירוח טומן בחובו בעיקר דברים חיוביים: "קודם כל, כולם דיברו על איך הנוער הלך לאיבוד במלחמה. אצלנו הוא מתגייס, עוזר, יש התנדבות מדהימה. כמו כן, רבים מהתושבים שלנו עדיין בצו 8, אבל במקומם קיבלנו חיילים. זה נותן תחושה מאוד טובה, מחזק את תחושת הביטחון, ואנחנו כמובן מאוד שמחים על כך שאנחנו יכולים לסייע לחיילים בעת הזו".
"שותפות והזדהות"
"מתחילת המלחמה כ־500 חיילים מחטיבות כאלה ואחרות מתארחים באופן קבוע ביסוד המעלה. יש פה שלושה מתחמים שמארחים מילואימניקים, שישנים בהם, ואנחנו התושבים דואגים לתנאי הלינה וכל מה שכרוך בכך", אומר איתי כהן, בעלים של "המטבח" - סטודיו לסדנאות בישול חווייתיות ביסוד המעלה. "כל ההזמנות העתידיות בסטודיו שלי כמובן בוטלו עם פרוץ המלחמה. במקום זאת נערכנו להוציא אוכל לחיילים עד שהצבא יתעשת. עד לפני שבועיים הוצאנו בעזרת צוות מתנדבים 1,500 מנות ביום. עכשיו אנחנו יוצאים לפרישות שטח, כמעט על בסיס יומי, ומאכילים את החיילים בשטח, בשטחי הכינוס, בתרגילים ברמת הגולן. כמו כן, בימי שישי אנחנו מוציאים קרוב ל־2,000 מנות החוצה. גדי אליאס, שותף שלי להרבה דברים שקורים בסטודיו, מוביל מבחינה אסטרטגית את הקשר עם המילואימניקים, מה הם צריכים, איפה צריכים. הוא גם עושה בפועל את הפרישות בשטח, אם זה להביא גרילים וצ'יפסרים לשטח, ועוד".
איך ההימצאות הקבועה של החיילים השפיעה על חיי התושבים?
"החבר'ה קיבלו זאת ממש באהבה ובכיף, זה נתן איזושהי תחושה מדהימה של שותפות והזדהות, של להיות חלק. זה בעצם צו השעה של כולנו. יש פה אמהות שמכבסות ומקפלות את הבגדים של החיילים. גם הנוער הצטרף לכל המערך, אורז מנות, מחלק. יומיים בשבוע אני מפעיל מחוץ לסטודיו מסעדה איטלקית. מגיעים גם חבר'ה שלנו וגם מילואימניקים, ויוצא סמול־טוק. המילואימניקים אומרים שהם מרגישים הרבה יותר טוב שיש מאחוריהם עורף תומך שאכפת לו, ושהם מרגישים אצלנו כמו בבית".
בימי שגרה חיה בן שימול, תושבת היישוב פסגות במועצה אזורית מטה בנימין, אחראית בהתנדבות על המיזם היישובי "פינה חמה" - מבנה שהוא מעין בית קטן שחיילים מגיעים אליו בזמן ההפסקות בפעילות, שם הם זוכים להתרעננות, שתייה, עוגיות, מרק, ועוד מיני פינוקים. מאז פרוץ המלחמה, היא אומרת, "מגיעים אלינו באופן קבוע מלא חיילים, והיישוב בעצם הפך להיות יישוב מארח. זה אומר לתת להם דירות לאירוח שהם יכולים לשהות בהן עד שתיגמר המלחמה, וגם לארח אותם בתוך המשפחות שלנו בשבתות. יש אצלנו גם דירה מיוחדת שמוקצית למשפחות, שאם למשל חייל לא פגש הרבה זמן את המשפחה שלו, אז המשפחה יכולה לבוא ולהתארח. אם פעם חיילים היו מגיעים אלינו להתרעננות, אז עכשיו זה כבר קבוע. בגלל המלחמה יש פה תגבור של חיילים. לפחות עשרות חיילים ישנים כל לילה אצלנו".
מה זה אומר בפועל מבחינת תושבי היישוב?
"כל היישוב נרתם. פתחנו קבוצות וואטסאפ, אנחנו כותבים את הצרכים של החיילים בתוך הקבוצות, למשל 'צריך ארוחת ערב, מרק, שמיכות, בגדים, רדיאטור, צריך לארח בשבת'. זה ממש מערך לוגיסטי. החיילים מרגישים כל כך נוח להתקשר אלינו ואפילו להגיד: 'חסרים לי מכנסיים' או 'אני צריך שתתקנו לי את המכנסיים'. תושבי היישוב נרתמים לכל בקשה שלהם. כל אחד מאיתנו שנותן יד מרגיש חלק מהנתינה למלחמה, לאנשים. זו ערבות הדדית, והעשייה גם מורידה מאיתנו סטרס".
"תורמים ונתרמים"
"כל תקופת הלחימה אירחנו את החיילים ללינה אצלנו במושב בבית העם. עשינו רשימות מסודרות, כל ארבעה חיילים אומצו על ידי משפחה, הם התקלחו אצלנו, היינו מבשלים להם במהלך השבוע ומביאים להם אוכל, ובשישי־שבת הם אכלו איתנו. זה היה ברמה כזאת שאני יצאתי לעבודה והם ידעו איפה המפתח", אומרת אורית אהרון, יו"ר ועד מושב בטחה שבמועצה אזורית מרחבים.
במועצה 15 אלף תושבים, ומאז תחילת המלחמה מתארחים ב־16 יישוביה אלפי חיילים בכל רגע נתון, שישנים במועדונים ובמבני ציבור, כאשר התושבים דואגים לכל צורכיהם. "עד ממש לאחרונה התארחו במושב בטחה שבעה גדודים. הגדודים כבר יצאו, אבל עד היום יש אצלנו במושב דירות ריקות שישנים בהן חיילים שנכנסים ויוצאים מעזה", מציינת אהרון. "היה מאוד מרגש לארח את החיילים, אנשים נקשרו אליהם. הרבה אמהות של חיילים התקשרו אלינו להגיד תודה. חיילים שיצאו הביתה בשבת, חזרו אלינו בראשון עם מיני מתנות שהמשפחות שלחו לנו כתודה על האירוח שלהם. מאוד נקשרנו. אני ועוד משפחות עדיין בקשר עם חלק מהחיילים שהתארחו אצלנו. הם ממש היו כמו הילדים שלנו".
"עם תחילת המלחמה המועצה נכנסה למצב של כוננות לקראת כל תרחיש. אנחנו 'העוטף של העוטף', היינו בדריכות מאוד גבוהה", מספרת דנה שמח, תושבת קיבוץ בית קמה ודוברת מועצה אזורית בני שמעון. "קודם כל, התחילו להגיע אלינו מפונים ואחר כך התחילו להגיע צרכים מהשטח לגבי לינה של חיילים. כל היישובים שלנו, 13 במספר, פתחו את השערים ואת הלב לחיילים, דאגו להם לאוכל, לציוד, לכביסות, פינקו אותם ב'על האש'. כל יישוב אירח איזושהי יחידה. יש יחידות שמתחילות עכשיו לסיים את הפעילות שלהן ולהתפנות. כרגע אנחנו עדיין מארחים מאות חיילים".
איך זה בעצם מתנהל?
"במקרה של יחידות קטנות אנשים פתחו את הבתים שלהם והם לנים ואוכלים שם. אם יש קבוצה מאוד גדולה, גדוד למשל, אז הם ישנים במבני ציבור וחינוך, כשכל התושבים נרתמים לטובת צורכיהם. יש קבוצות וואטסאפ עצמאיות שנפתחו ביישובים לטובת העניין. בקיבוץ שלי למשל עשינו איתם קבלת שבת, המון ארוחות, פתחנו קבוצת וואטסאפ יישובית לטובת כביסות. כל מי שפנה ליישוב, קיבל מענה".
בנוסף לכך, מציינת שמח, מבחינת היערכות המועצה, "מכיוון שחלק מהחיילים תפסו מבני ציבור, היינו צריכים למצוא חלופה לתושבים. אם למשל חיילים לנו במבני חינוך, היינו צריכים לערוך את הפעילות החינוכית במקום אלטרנטיבי. גם מבחינת פינוי אשפה היינו צריכים להתארגן. שולש הצורך בפינוי אשפה, כך גם לגבי כל מה שנוגע לביוב. חשוב לנו כעורף לתמוך בחיילים ולסייע להם בכל מה שאפשר. כמו כן, כוח צבאי משמעותי שנמצא ביישוב בזמן מלחמה תורם בצורה מאוד משמעותית לתחושת הביטחון של התושבים, בטח בשעה שהביטחון של כל אזרחי המדינה נפגע. זה מצב שאנחנו תורמים להם, אבל גם נתרמים".
"המטבח הפתוח בשמעה כבר הפך מפורסם בכל האזור", אומר יוחאי סביון פסטרנק, פנסיונר, ממקימי היישוב שמעה שבמועצה אזורית הר חברון. היישוב, הוא מספר, קיבל עם תחילת המלחמה תגבור של 30 חיילים שמאז ישנים במקום, "ואז תושב בשם אבנר חדד הציע שבפאב שפונה אצלנו, נכין אוכל לאותם חיילים. היינו מפנקים אותם במנות טעימות, קוסקוס ועוד, ואז מה שקרה הוא שהשם של שמעה יצא למרחוק, והתחילו להגיע אלינו חיילים מכל האזור. כבר יותר מ־100 ימים אנחנו מארחים כל יום לארוחת ערב כ־150־100 חיילים מכל מיני יחידות, זאת בנוסף על ה־30 הקבועים שיש בשמעה".
איך מתארגנים כל יום לכזו אופרציה?
"כל היישוב נרתם למאמץ המלחמתי הזה. בהתחלה המשפחות בישלו על חשבונן את האוכל, אבל ברגע שהפכנו למערך הסעדה ענקי, הצבא התחיל להביא לנו מצרכים. ככה נהיה לאנשים יותר קל לבשל. כל ערב יש פה ארוחות מגוונות ועשירות, כל יום שישי יש קידוש, יש מפות לבנות. כל יום יש תפריט מתחלף, אחד עושה שניצלים, השני עופות, יש סבתא בשם מרים, בת 88, שמתעקשת להכין שמונה קילו קוסקוס בימי שלישי. גם אני מבשל, וגם מגיש לחיילים, מסייע לאבנר ולרעייתו רינה שמנהלים את כל הפרויקט הזה. זה ממלא את הלב, אנשים מבינים את גודל השעה. יש כאן תושבים עם ילדים קטנים, יש גם נשות מילואימניקים שמגויסים, וכולם נותנים כל מה שהם יכולים. יש הרגשה של אחדות והעצמה, הרגשה של חוסן".