"התחילו לעלות בקבוצה המון פוסטים בנושא של קשיי זוגיות. נשים רבות משתפות שהן מרגישות ש'זה לא מה שהיה פעם', חושבות מחדש על הזוגיות הזאת. נוצר פער בשלושת החודשים שבהם בני הזוג שלהן לא היו בבית, ובעקבות זאת גם צירפנו יועצת זוגית לקבוצה", מספרת הדר שחר, מנהלת קבוצת הפייסבוק "נשות המילואימניקים והקבע - נשים, אחיות, אמהות וחברות של המגויסים", שהוקמה עם פרוץ המלחמה.
ללא מעורבות ישראל: התוכנית השערורייתית של האיחוד האירופי לסיום המלחמה בעזה
"בתי חולים מחוץ לתחום": ארה"ב במסר על הלחימה בישראל
"הפניות האלה התחילו כשחיילים החלו לצאת לאפטרים, וזה התגבר כשמילואימניקים החלו לחזור הביתה", מוסיפה ניצן שכטר, מייסדת הקבוצה.
"גם במשפחות של אנשי קבע זה קורה, כי היציאות שלהם הביתה בזמן מלחמה הן לא אותן יציאות כמו שהיו קודם", מציינת שחר. קבוצת הפייסבוק "נשות המילואימניקים והקבע - נשים, אחיות, אמהות וחברות של המגויסים", המונה כיום מעל 8,000 משתתפות, נולדה מתוך תחושה אישית של שכטר, 37, אמא לילד בן שנה ושמונה חודשים, מחדרה, שהרגישה שהיא חייבת לעשות משהו.
"המשפחה המורחבת שלי גרה בשדרות. מה שקרה ב־7 באוקטובר היה מאוד טראומטי עבורי והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו", מספרת שכטר, מנהלת שיווק בחברת נייס, שנשואה לסרן ד"ר קובי שכטר, וטרינר בקבע, שעם פרוץ המלחמה התנדב להיות תומך לחימה בעזה.
"פתחתי בהתחלה קבוצת וואטסאפ כדי לחבר בין נשות מילואימניקים בשכונה שלי בחדרה ובין מתנדבות בתחומים של אוכל, בייביסיטינג וכדומה, כי היה לי ברור שזה הולך להיות מורכב. אבל בפועל ראיתי שזה לא היה הפוקוס של הקבוצה, אלא המהות האמיתית הפכה די מהר למרחב שבו נשים החלו לשתף אחת את השנייה ומצאו נחמה בכך שהן לא לבד בסיטואציה המורכבת הזאת.
ככה, מקבוצת וואטסאפ שכללה 100 איש הבנתי שהמהות האמיתית היא לא החיבור הלוגיסטי, אלא החיבור הרגשי, מרחב השיתוף, ואמרתי שאין סיבה שזה יישאר רק לחדרה. ואז פתחתי קבוצת פייסבוק וביקשתי מכולם שישתפו ויצטרפו".
"חיפשתי איפה לתרום וראיתי פוסט של ניצן שהיא מחפשת מישהי שתנהל את הקבוצה, וככה נוצר הקליק", מספרת שחר, 32, מגבעת שמואל, אמא לילד בן 4 וילדה בת שנתיים וחצי, שעובדת בסטודיו העיצוב של רשת אורבניקה, ונשואה לאיש קבע.
"מקום לפרוק"
בשבועות האחרונים עלה לכותרות פורום נשות המילואימניקים, המייצג אלפי נשים שבני זוגן גויסו מאז פרוץ המלחמה, ונאבק למען זכויות לנשות משרתי המילואים. במסגרת פעילותן, נפגשו נציגות הפורום עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ועם השר בני גנץ.
שכטר ושחר מסבירות כי הקבוצה שלהן לא פועלת בטריטוריה הזו. "פורום נשות המילואימניקים מתמקד בלשנות מדיניות, במתווה, במענקים, בעזרה כלכלית, ואילו אנחנו יותר נותנות מקום לפרוק", מסבירה שכטר. "המקום שלנו הוא קהילה שנשים מוצאות בה גם נחמה, גם מקום לפרוק, גם להתייעץ, ואנחנו משתדלות לתת מענה לכל מה שעולה בקבוצה.
צירפנו מומחיות שונות לקבוצה, כגון רואת חשבון אם יש שאלות על שכר, עורכת דין לענייני עבודה, וכמובן מומחיות בנושאים רגשיים: מדריכת הורים, מטפלת זוגית, מטפלת רגשית, פסיכולוגית שיקומית ועוד. פעמים רבות עולים פוסטים שאנחנו מרגישות שצריכים לקבל מענה מקצועי, ואז אנחנו מתייגות את המומחים".
בנוסף לקבוצת הפייסבוק, הן מנהלות 30 קבוצות וואטסאפ תחת שם זהה, שנבדלות זו מזו רק באזורים השונים בארץ. "יש גם נשים שאנחנו מגיעות איתן לשיחות בפרטי", מספרת שחר. "לאחרונה למשל הייתה מישהי שדיברה על קושי נפשי והרגשנו שהשיח שלה דורש יותר תשומת לב. שלחתי לה הודעה בפרטי ודיברנו".
"מישהי פנתה אליי בפרטי וסיפרה שבעלה עבר חוויה טראומטית במהלך הלחימה", משתפת שכטר. "הוא התקשר אליה ובאיזשהו שלב הקול שלו נשבר והוא בכה - מה שאף פעם לא קרה, והם נשואים המון שנים.
פניתי למטפל שמתמחה בטראומה ובפוסט־טראומה, סיפרתי לו את כל הסיפור. הוא התכתב עם האישה הזאת ישירות, ובכמה התכתבויות הוריד את הלחץ. הוא הסביר לה שפוסט־טראומה קורית לאחוז קטן, ושזו תגובה מאוד נורמלית לחוויה טראומטית שבעלה עבר".
מה המכנה המשותף לרוב הפוסטים בקבוצה?
שכטר: "עיקר הדברים שעולים הם לגבי קושי רגשי מאוד גדול, ההתמודדות כשהבעל במילואים או בקבע ולא נמצא בבית. הילדים מתחרפנים מזה, הבית פתאום מתחרפן מזה, ואז הוא חוזר והשגרה שוב מתהפכת.
פעמים רבות נשים מוצאות עצמן בודדות, מרגישות שלא מבינים אותן, שאין להן שום תמיכה, והרבה פעמים הן צריכות לתמוך גם בבעל. גם כשהוא מגיע הביתה והן כביכול יכולות לנשום קצת אוויר, הן צריכות לטפל בכל וגם בו. כמו כן, כשהבעל במילואים יש ציפייה לעזרה מהסביבה, ציפייה שהרבה פעמים מביאה לאכזבה".
תני דוגמה.
"למשל הצורך שבבניין שבו גרה אישה שבעלה לא נמצא, יהיה שכן שאחראי להוריד לה את הזבל, דבר שהופך לפרויקט כשיש לך ילדים קטנים. זה קורה, אבל לא כולן מקבלות עזרה או תמיכה. יש נשים שהן ממש לבד. יש גם נשים גרושות שפתאום אין אף אחד שייקח את הילדים כל שבת שנייה".
"אחד הסיפורים שהכי ריגשו אותי הוא מפגש בין שתי נשים שנוצר דרך הקהילה", מספרת שחר. "הן לא הכירו לפני כן, אחת העלתה פוסט שמאוד קשה לה, השנייה הגיבה לה, ויום למחרת כבר התייצבה אצלה בבית, הביאה אוכל וככה נוצר חיבור ביניהן. זה ריגש אותי כי הבנתי שמה שאנחנו עושות פה הוא מעבר לרק להעלות פוסטים".
"מה שטוב בקבוצה זה שהיא כבר מנהלת את עצמה", מוסיפה שכטר. "פעמים רבות, אם מישהי כותבת שהיא בקריסה והכל עליה והיא לא מסתדרת, ואין לה זמן לאכול והיא ירדה המון במשקל, אז אנחנו אפילו לא צריכות להתערב. ישר נשים כותבות לה שהן נמצאות באותה סיטואציה, שהיא יכולה להיעזר בכל מיני חמ"לים, בכל מיני ארגונים שעוזרים".
"הבית לא אותו דבר"
בשבועות האחרונים עולה בקבוצה באופן תדיר הנושא של חזרתם של מילואימניקים הביתה. "ישנה ציפייה שהם יחזרו, אבל הם לא באמת חזרו, כי הם לא באמת הם, והבית לא חזר להיות אותו הדבר", אומרת שכטר. "המילואימניקים חווים קשיי הסתגלות, הבית חווה קשיי הסתגלות.
לפעמים נשים לא יודעות מתי ההתנהגות שלהם נורמלית ומתי לא. למשל יש גברים שבאים והם פשוט מנותקים ואין עם מי לדבר, לעומת גברים שפתאום עושים מלא דברים בבית, תיקונים, פרויקטים של הרכבות - מה שלא אופייני להם ביומיום. בשני המקרים הללו נשים לא יודעות מתי זה כבר מוגזם, אם זה תקין, אם ככה זה נורמלי בשלב הראשון של ההסתגלות או שצריך לפנות לטיפול".
שתיכן נשואות לאנשי קבע. מה אתן חוויתן במהלך החודשים האחרונים?
שחר: "מתחילת המלחמה ועד היום בעלי היה שתי שבתות בבית. הוא מגיע אחת לשבועיים ל־48 שעות. בעלי לא זמין בכלל, מנתק את הטלפון בבוקר, ובלילה מדליק שוב. כשהוא מגיע, הוא פעיל בטירוף עם הילדים, אבל רוב הזמן הוא לא נמצא. מבחינתי, הקושי הלוגיסטי - ברגע שמוצאים את האיזון הנכון - עוד יכול להיות פתיר. אצלי הקושי הגדול הוא הנפשי. זה לשבת בערב אחרי שהילדים הלכו לישון ופתאום את לבד.
זה לקבל החלטות לבד. ערב אחד למשל הבן שלי התלונן על כאבי אוזניים. לוגיסטית פתרתי את זה, קראתי לבייביסיטר שתהיה עם הילדה, ולקחתי את הבן למוקד. בקטע הנפשי היה לי קשה לקבל את ההחלטה ללכת למוקד, כי תמיד אני ובעלי מתדיינים ביחד מה נכון לעשות במקרה כזה. היה לי מאוד קשה להיות שם לבד, לחשוב אם לתת לו את התרופה הזו או לא לתת".
שכטר: "ב־31 בדצמבר בעלי סיים את התפקיד בעזה כתומך לחימה, והיום הוא חוזר כל יום הביתה. הקושי שלי הוא יותר הטראומה עצמה של מה שקרה ב־7 באוקטובר. לכן מבחינתי הקבוצה היא ההצלה של עצמי. בלי הקבוצה הייתי לגמרי מתפרקת".
"בראש ובראשונה הקבוצה הצילה אותי מתחושת חוסר האונים שהייתה לי, נתנה לי משמעות בכל התקופה הזו, שאני עושה משהו חיוני, שאני לא רואה חדשות בערב, אלא מתעסקת בעשייה חיובית ומסייעת לאחרים", מוסיפה שחר.
"אני לומדת המון מהתוכן בקבוצה על איך לראות את הדברים במבט כולל ורחב יותר ולא רק מהמבט שלי. אני לומדת מהנשים המדהימות שכותבות פוסטים, שמשתפות, שמסייעות".
גם אתן נוהגות לשתף בקבוצה בתחושותיכן?
שכטר: "שיתפתי מלא דברים, שמתי ממש את כל החיים האישיים שלי על השולחן. חשבתי שזה חשוב, להראות שזה מקום שאפשר לשתף בו. סיפרתי על הקשיים שלי אחרי הטראומה של ה־7 באוקטובר, על תחושת הביטחון האישי שנלקחה מאיתנו ברגע".
שחר: "אני פחות משתפת בקבוצה, כי אני מתעסקת יותר בקושי של האחר. אבל גם לי הקבוצה נותנת מענים נפשיים, אפילו בלי שאכתוב".
מה יעלה בגורל הקבוצה כשהמלחמה תסתיים?
שכטר: "כנראה שהיא תמשיך להתקיים כי מילואים יהיו תמיד. אבל הלוואי שלא יהיו יותר מילואים לעולם ונוכל לסגור את הקבוצה".
שחר: "אני בטוחה שהקבוצה תישאר. מה שקרה לנו במלחמה הזו ילך איתנו עוד הרבה. נשים יצטרכו את מרחב התמיכה הזה עוד הרבה זמן אחרי שהמלחמה הזו תיגמר, ואנחנו נשתדל לסייע להן כמה שנוכל".