מאז ה־7 באוקטובר איבדו מעל 1,200 ישראלים (חיילים ואזרחים) את חייהם במלחמת "חרבות ברזל", בין שבמתקפת הפתע של חמאס ובין שבלחימה ברצועת עזה. מדובר במספר ההרוגים והנרצחים הגדול בתולדות המדינה בפרק זמן קצר שכזה, וכן במספר המשפחות השכולות הגדול ביותר אי פעם שהצטרפו למעגל השכול בו זמנית.
בארה"ב מזהירים: האויבים שמחכים להכאיב לישראל, אם תפעל ברפיח
עמוס גלעד מאשים: "נתניהו מוכן לחשוף סודות, ולפגוע בביטחון המדינה"
לצד הטיפול של גופים ממשלתיים, עירוניים וצבאיים במשפחות, קמו החל מהימים הראשונים למלחמה גם חמ"לים אזרחיים התנדבותיים לסיוע למשפחות השכולות, ששמו לעצמם למטרה ללוות אותן בהתמודדות עם האובדן, לא רק בטווח הקצר - אלא גם אחרי כן.
החמ"ל הראשון שהוקם, כבר ב־7 באוקטובר, היה “חמ"ל אזרחי למשפחות שכולות" שיזמה היוצרת ובמאית הסרטים איילת ברגור. “כל חברי הקבוצה שהקמתי הם שכולים בעצמם. גם אני שכלתי את אחי, סרן זיו ברגור ז"ל (23) בשנת 1996, והחלטנו ב־7 באוקטובר שאנחנו צריכים לתמוך במשפחות השכולות ה’חדשות’ שמצטרפות למעגל ולהיות שם בשבילן", מספרת ברגור. “הבנו שמספר המשפחות השכולות לא נגמר, ובחוויה שלנו כשכולים ידענו שהמפגש של שכול ‘ותיק’ עם שכול ‘חדש’ הוא משמעותי, ושמה שאנחנו יכולים לתת שונה מאנשים שלא חוו את השכול ורוצים לסייע".
לדברי ברגור, בשבוע הראשון הוקם החמ"ל במתחם "אקספו" בתל אביב, כשהשלב הראשון היה לבקר משפחות שכולות בשבעה. “היו אינספור שבעות אז הלכנו לעזור למשפחות בשבעה וב־30, ליצור קשר ראשוני איתן ולייצר קשר תמיכה רגשי שהוא לא רק הקשר הלוגיסטי. בחודשיים הראשונים התעסקנו בעיקר בתמיכה הלוגיסטית כי המדינה הייתה בכאוס וכי הרגשנו שאף אחד לא נתן תמיכה לאף אחד".
איך הגיבו המשפחות השכולות לסיוע?
“כשמשפחה שכולה ותיקה נכנסת לשבעה, אומרת ‘שלום, באתי כדי לתמוך ולחבק’, זה נורא מרגש. יש איזה משהו במפגש כזה שאתה רואה בן אדם שעבר מה שאתה עובר בתחילת הדרך, והוא היה שם והוא יכול להגיד לך שמותר ליפול וזה בסדר לבכות, אבל אחרי כמה שנים יש אור בקצה המנהרה, ושזה נורא קשה אבל אפשר לקום מזה, ושאנחנו פה כדי לתמוך בהם ולעזור להם. עובדה שהחמ"ל שלנו לא נסגר".
אחרי החודשיים הראשונים למלחמה שבהם התמקד החמ"ל כאמור בעיקר בביקורים בשבעות, הוא שינה את אופי פעילותו: “יש משפחות שכולות שמבקשות ליווי של משפחה שכולה ותיקה, מבקשות שיחות איתנו, רוצות קשר, ואנחנו כאן כדי לתת להן את זה. הפעילות שלנו כרגע מתמקדת בתמיכה רגשית, כלומר אנחנו מציעים למשפחות קבוצות תמיכה וטיפולים רגשיים פרטניים בלי בירוקרטיה מפרכת ובלי טופסיאדה, ואנחנו בעיקר מכירים במצוקה של המעגלים שאינם מקרבה ראשונה, כמו סבים וסבתות, דודים ודודות וכו’. כל מי שחווה שכול מרגיש שהבית אחר, שהבית לא נשאר אותו הדבר. כל המעגלים, גם אלו שנופלים מול הבירוקרטיה בין הכיסאות, זקוקים לתמיכה הזו כי גם הם במצוקה".
"מגרד את הכאב הפרטי"
החמ"ל מונה כיום כ־100 פעילים שתומכים במשפחות, כשלדברי ברגור, בתחילת המלחמה מספר הפעילים היה רב יותר. “היום קיבלתי הודעה ממשפחה שכולה שקיבלה צו הוצאה לפועל ומבקשת עזרה כי בני המשפחה לא מצליחים לקום או לעבוד", היא אומרת. “אחד המתנדבים מטפל למשל באבא של חלל צה"ל שלא הצליח לקום מהאובדן וסולק מדירתו כי לא עבד ולא היה יכול לשלם את דמי השכירות, אז יחד עם משרד הביטחון הרמנו אותו, שכרנו לו דירה ודאגנו לו. אנשים צריכים שמישהו יעזור להם לקום מהאובדן הזה וזה מה שאנחנו עושים. למשל, עכשיו אנחנו מארגנים משלוח ספרים לילדים יתומים מהמלחמה. אנחנו יודעים שכרגע זקוקים לנו ואנחנו צריכים להיות שם בשביל לעזור בטווח הארוך".
לדברי ברגור, “כולנו מרגישים שערך החיים יותר חשוב מערך המוות, צריך לקדש את החיים, ולכן אנחנו עושים מה שאנחנו עושים, הכל בהתנדבות וללא תרומות. כל מפגש עם משפחה שכולה מגרד לנו את הכאב הפרטי שלנו, מעורר בנו דברים שהצלחנו להדחיק כדי להמשיך לחיות, אבל עדיין כשפונים אלינו – אנו מבינים את החשיבות של לעזור למשפחות. ערך החיים, החברות והערבות ההדדית עושים אותנו לחברה יותר טובה, ואנחנו חייבים לשמר את זה ולהחזיר את החטופים".
חמ"ל נוסף לתמיכה במשפחות שכולות שהוקם בשבוע הראשון למלחמה הוא של פורום “120 מנהיגות מחברות", אשר נועד להציע מערך תמיכה נפשי למשפחות שכולות וגם איסוף משאבים ומזון למי מהן שנדרשות לכך. “בשבת השחורה, כמו שכולנו חווינו, היינו בהלם גדול וכבר באותו הבוקר התחלתי לקבל כל מיני תמונות מהחזית והבנתי שמדובר באירוע עם הרבה מאוד הרוגים, ולאור היכרותי עם הצבא החכם והקטן שלנו, ידעתי שיהיה מאוד קשה להכיל את זה, וגם אני יודעת כמה משמעותי החיבוק הזה למשפחות השכולות דווקא בימים הראשונים, התחושה שאתה הולך לאיבוד מול מערכת דווקא כשאתה נמצא בשבר הכי גדול, זו תחושה שקשה מאוד להתמודד איתה", מסבירה יוזמת ומנהלת החמ"ל, טלי דביר לבנת, אקטיביסטית ומייסדת “120 מנהיגות מחברות", שבשירותה הצבאי שימשה קצינת ת"ש של חיל רפואה ולדבריה למדה להכיר מקרוב את החשיבות של מתן מענה ראשוני למשפחות השכולות.
“שוחחתי עם חברתי והשותפה שלי למסע, ד"ר עליזה לביא, ויחד פתחנו את החמ"ל למשפחות השכולות של חיילים, אזרחים ושוטרים כדי לתת להן את התחושה של ביחד, של ערבות הדדית ושל אהבה, מתוך הנחה שכמעט בטוח שהמדינה לא תצליח לתת את המענה הראשוני הזה לאלף משפחות בבת אחת".
לדברי דביר לבנת, החל מיום ראשון, ה־8 באוקטובר, התחיל החמ"ל לקבל פניות רבות. “בהתחלה, בתוך הכאוס, הגיעו אלינו פניות שלא קשורות לשכול אלא אנשים שביקשו עזרה לאתר את בני משפחתם, אבל כעבור שבוע זה דייק את עצמו יותר מבחינת הפניות, ושלחנו זוגות שנכנסו לבית משפחות שכולות במהלך השבעה. להיכנס לבית של משפחה שכולה זה לא קל ומאוד מורכב כי לא כל משפחה מקבלת את זה באותו אופן. הרגשתי שחייבים לתת איזושהי הדרכה לקראת הכניסה לבית משפחה שכולה, ולכן כל יומיים קיימנו זום בהדרכת נציג או נציגה של משפחה שכולה ‘ותיקה’ כדי לתת את הכלים לעשות זאת בצורה זהירה ומחושבת. קראנו למבצע הזה ‘צו 7’".
"היום השמיני"
החמ"ל שם דגש נרחב גם על התמיכה החל מהיום השמיני. “ביום השמיני, מיד כשקמים מהשבעה, מקבלים לרוב את המכה הקשה מבחינת ההתמודדות, כי פתאום אתה לבד ואתה צריך להתמודד, ולכן אנחנו דואגים לעטוף את המשפחות גם ברגעים האלה. קיבלנו הרבה פניות ממשפחות שכולות שביקרנו שרצו את התמיכה ואת הסיוע שלנו. יש משפחות שחיברנו למשרד הרווחה, ויש משפחות שדאגנו לסייע להן להבין את זכויות המענקים וכל הזכויות שמגיעות להן".
ספרי על פעילות החמ"ל בתקופה הנוכחית.
“קמנו כארגון חירום ואנחנו עדיין עונים לפניות ומבקרים בשבעות, אבל בנושאים של בירוקרטיה מול הממסד, הבנו שעכשיו, כשהמדינה כבר נכנסה לתוך האירוע, אנחנו צריכים לשחרר ולהתמקד בלהיות שם עבור המשפחות. בכל פעם שאנחנו נתקלים ב’הותר לפרסום’ הידוע לשמצה אנחנו הולכים למשפחות לשבעה כדי לתמוך בהן, לדבר איתן גם אחרי שהן קמות מהשבעה ולתת את החיבוק".
“צריך להבין שאנחנו ארגון אזרחי ואין לנו את ההכשרה המקסימלית לטפל. לכן אנחנו חמ"ל חירום, ואת המידע החשוב העברנו לארגונים. אבל לתמוך נפשית ולחזק את המשפחות, לדבר איתן ולא לתת להן את התחושה שהן נשכחות – זה משהו שאנחנו עושים ומתכוונים לעשות. ככל שחולף הזמן, הצרכים של המשפחות השכולות משתנים ולכן אנחנו מתאימים את עצמנו לצרכים, ומשתדלים ככל האפשר לעזור באופן פרטני לכל מי שזקוק או זקוקה לנו".
עד כה ביקרו מתנדבי ומתנדבות החמ"ל למעלה מ־600 משפחות שכולות, ודביר לבנת מבקשת לחלוק חוויה מהביקור שלה באופקים: “אופקים זה סיפור מעניין כי בתחילת המלחמה התושבים שם, שחוו אובדן נוראי, כיכבו בכותרות ועכשיו כבר לא סופרים אותם ולא מדברים עליהם. ביקרנו שם כדי להגיד להם שעדיין אנחנו כאן בשבילם ושהם לא לבד. נוצרו קשרים עמוקים בין מתנדבים ובין משפחות שכולות, וגם לי אישית יש קשר עם כמה משפחות שכולות שביקרתי ונוצרה חברות אמת עמוקה שתישאר לתמיד".
לסיום, יש מסר שחשוב לך להעביר?
“חשוב לשים דגש על היום השמיני של האבל. אומנם השבעה הוא מנהג משמעותי וחשוב, אבל ביום השמיני מתחילים הצרכים האמיתיים וצריך להיות שם, אם זה עבור שכנים ששכלו את שכניהם, אם זה עבור המשפחות ואם זה עבור אנשים שהצטרפו למעגל השכול ואנחנו לא מכירים אותם אבל אנחנו בוחרים להכיר אותם. צריך לתמוך בהם כי כולנו עם אחד, ורק ביחד נוכל להיות חזקים".