"צריך ללכת למיון, עכשיו!" זו הפקודה שקיבלה ליאור לזרי לפני שלוש שנים. לזרי הייתה אז בדיוק לפני תחילת סמסטר א, בתחילת תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב. באותו יום, ליאור איבדה את הראייה שלה בפתאומיות. מלווה באימא שלה ובחשש גדול היא הגיע לרופא עיניים, שתוך דקות ספורות נתן להן הפנייה למיון ואת אותה הפקודה - "עכשיו!". כששאלו אותו מה קרה? הוא רק אמר שזה לא תחום ההתמחות שלו.
הן המתינו שעות ארוכות בחדר המיון במתח רב, מאוחר, בסביבות השעה 2 אחר חצות, הגיעה הבשורה, האבחנה - גידול מוחי בקוטר 7 ס''מ. כיום, ליאור כבר על מדים, היא משרתת במילואים, וגם הצליחה לשלב את לימודיה בשנה האחרונה לתואר ולהתארגן על מעבר דירה עם בן זוגה. כל זה לא מובן מאליו, למען האמת, היו רגעים בהם ליאור התקשתה להאמין שעוד תלבש מדים שוב, ובכלל שעוד תתחיל את חייה הבוגרים כמו כל אישה בתחילת דרכה.
האבחנה ניתנה ב-2021, בתקופת הקורונה, גם אז ליאור הייתה בשירות מילואים, בפיקוד העורף במשימות שהקורונה דרשה. "כבר אז במילואים הרגשתי נורא, כאבי ראש. ראייה מטושטשת, הקאות, וגם ירדתי המון במשקל. אז לא קישרתי את כל התסמינים. אחרי חודש מילואים הייתי אמורה לחזור שוב בתאריך 17/02/2021, בתאריך הזה כבר הייתי בטיפול נמרץ, אחרי הניתוח הראשון באיכילוב".
אחרי הניתוח הראשון ואחרי שהוסבר לה שמצפה לה תהליך שיקום ארוך, היא החליטה שלא לוותר ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה למרות הכול. "לא רציתי להרגיש מאחור, כל החברות שלי מתחילות להתקדם בחיים, סטודנטיות, עובדות, הרגשתי שאם אני לא אתחיל עכשיו אני אפתח פער על כולם, וגם ככה יש לי סרטן, זה פעם בפני עצמו".
תהליך השיקום היה ארוך, טיפולים אינטנסיביים בפיזיותרפיה ובריפוי בעיסוק וביקורים תכופים בבית החולים, ביקורות, בדיקות, ביטוח לאומי וכו. במשך שנה ליאור הרגישה עומס גדול שנבע מהמרדף בין ההחלמה מסרטן לבין בניית קריירה, הצלחה בלימודים, כדי בעצם להרגיש כמו כולם. רוב הזמן היא מתארת ש"הרגישה שמשהו לא בסדר".
"באוניברסיטה יש אווירה מאוד תחרותית, וגם ככה התואר מאתגר בפני עצמו". למרות שנכחה בהרצאות , הגישה עבודות והכירה חברים חדשים, התחושה מבחינתה הייתה שהכול גדול עלייה. "הרגשתי שאני לא מצליחה לעשות דברים כמו שהייתי עושה מלפני הסרטן. זה היה סוג של אבסורד, בבוקר אני לומדת עם הסטודנטים הכי חזקים במתמטיקה ובצהריים אני עם המרפאה בעיסוק, לומדת איך להחזיק עט מחדש. בעקבות הגידול סבלתי מאובדן תחושה בצד שמאל של הגוף, ככה שהייתי צריכה לתרגל המון דברים בסיסיים כמו ילדה קטנה."
כשחיפשה פתרון שיעזור לה להתמודד ולהכיל את הכול, היא נתקלה באתר של עמותת חלאסרטן. בירור קצר שלה עוד על הקהילה הביא מידע על כך שמתקיימים מפגשי ספורט למחלימים צעירים. "הצטרפתי לקבוצה ברשתות החברתיות שלהם בהתחלה וכל שבוע אמרתי שאני אלך, בסוף תמיד מצאתי תירוץ אחר ללמה לא ללכת... עד שיום אחד החלטתי שאני הולכת, לפחות לנסות פעם אחת. מאז אותו יום אני נמצאת בעמותה קרוב לשנתיים. בהתחלה הגעתי לאימונים והייתי הולכת, לאט לאט הצלחתי לרוץ ולבסוף אפילו להשתתף במירוצים. במרתון תל אביב האחרון השתתפתי במקצה של ה-10 ק''מ עם עוד חברים מקבוצת התנועה של חלאסרטן וסיימתי עם תוצאה די מכובדת".
"הקבוצה הזאת היוותה עבורה סוג של ריפוי אישי", כך היא מספרת, "לא רק חזרה לכושר ותנועה. לראות אנשים בגילי, סטודנטים, עובדים, שעברו וחוו את כל מה שאני חוויתי, הרגשתי שסוף סוף אני לא לבד בסיטואציה הזאת, שיש עוד שמבינים אותי ומתמודדים עם מה שאני מתמודדת, זה חיזק אותי מאוד."
כיום ליאור היא חלק מצוות של חלאסרטן, היא מלווה בעצמה צעירים דרך העמותה ועוזרת בקידום קבוצת התנועה ופעילויות לקהילת הצעירים בעמותה.
ואז מגיע השביעי לאוקטובר. "אני כבר מתחילה לראות התכתבויות בקבוצות של המילואים, חברים טובים מהסדיר שכבר מגוייסים למלחמה, עד שאני מקבלת טלפון מהמ''פ שלי. הוא מכיר את העבר הרפואי שלי ושאר האם אני מסוגלת להצטרף. אמרתי לו שברור, אין סיכוי שלא אגיע".
למרות החששות, ליאור ארגנה תיק לתקופת זמן לא מוגבלת של מילואים ויצאה מהבית. "תהיתי בהתחלה איך אוכל לעזור ולהשתלב בחזרה במילואים, בגלל חלק מהמגבלות הרפואיות שלי? אבל תמיד כשצצו מחשבות כאלה, ישר אמרתי לעצמי שאני כבר אמצא את הדרך לעשות ולתרום, כמה שאני יכולה. והאמת, ברגע שעליתי חזרה על מדים, הרגשתי סוג של סגירת מעגל, בתהליך שלי עם עצמי".