חדירתם של אלפי מחבלי חמאס לדרום הארץ וליישובי עוטף עזה הובילה לתחושות קשות בקרב כל אזרחי ישראל, ובין היתר השפיעה משמעותית על חיי תושבי גבול הצפון. חלק מהתושבים סברו שהם הבאים בתור לעבור טבח מצד מחבלי חיזבאללה שיושבים על הגבול הצפוני - והיו בטוחים שזה רק עניין של זמן עד שתתרחש מתקפה גם בחזית הצפונית. לאחר הפינוי המסיבי של תושבי גבול הצפון מבתיהם תוך צפייה בזוועות שהתרחשו ביישובי עוטף עזה - חלקם החליטו שהם לא חוזרים יותר לגור בצפון, גם לאחר שתסתיים המלחמה. חלק מאותם ערים ויישובים בגבול הצפון בין כה וכה סבלו מהגירה שלילית של אזרחים - שרק התעצמה מאז פרוץ המלחמה.
"להיערך לדבר הזה": לקראת פינוי יישובים נוסף בצפון הארץ?
לידור אדרי, בת ה-24, נולדה, גדלה והתגוררה בעיר קריית שמונה במשך כל ימי חייה. ב-7 באוקטובר, היא קמה בשבת בבוקר לדיווחי החדשות הפתאומיים, וכבר ביום שלאחר מכן, היא ומשפחתה החליטו שהם אורזים את דבריהם, עוזבים את הבית ועוברים לגור לעת-עתה בדירה של אחותה שמתגוררת בראשון לציון. ״ביציאה מביתי, לקחתי מעט בגדים ליומיים כי הייתי בטוחה שנשוב בקרוב הביתה - אך עם הזמן המצב רק הדרדר ונהיה בלתי אפשרי לחזור. במשך חודש וחצי, אני וההורים שלי נאלצנו לחיות בדירת הסטודיו של אחותי בראשל״צ - ארבעה אנשים בחדר אחד קטן״.
בחודש השני למלחמה, לאחר שנעקרו מביתם בקרית שמונה, לידור ומשפחתה החליטו להעתיק את מקום מגוריהם לאזור השרון - ולעזוב לצמיתות את העיר בה הם נולדו וגדלו: ״כחודש וחצי לאחר פרוץ המלחמה, אני והוריי החלטנו לעבור ולשכור דירה בהוד השרון ולחתום על חוזה שכירות של שנה וחצי - עם כוונה להארכה. הם הבינו שלחזור בזמן הקרוב לעיר - זו כלל לא אופציה. הם עד היום חושבים שזה רק עניין של זמן עד שתתפתח מלחמה רחבה וכואבת עוד יותר מול חיזבאללה, והם לא מוכנים לקחת את הסיכון ולחיות בפחד. לאחר הטבח שראינו שהתרחש ביישובים צמודי הגדר בעוטף עזה, הם פחדו מאוד - והחליטו לא לחזור לעולם לקריית שמונה ולמכור את הבית שם״, מספרת אדרי.
על אף שאביה של לידור בן ה-58 ואמה בת ה-48 נולדו בקריית שמונה, ושורשיהם נטועים עמוק בעיר, לא היה להם צל של ספק שהם צריכים לעזוב לצמיתות את העיר: ״עצוב לכולנו לעזוב את הבית שלנו, אבל ההחלטה היא נטו מפחד, עניין של חיי אדם. שומעים בעיר בומים באופן קבוע, לעיתים יש נפילות ורק אחר כך אזעקה - כך שאין אפילו זמן להתגונן. לחיות שם כרגע אי אפשר - ואנחנו גם לא רואים פתרון למצב בשנים הקרובות. ההורים שלי התמקמו בהוד השרון, אמא שלי מצאה עבודה טובה בעיר - ולאבא שלי המעבר מסתדר מעולה עם העבודה. אין ספק שמאז שעברנו לכאן, אנו מרגישים שיש יותר הזדמנויות ואפשרויות תעסוקה. אמא שלי מצאה כאן עבודה תוך שבוע וחצי - דבר שלא היה קורה בקריית שמונה. גם אני התחלתי להסתגל ולהיקשר לעיר החדשה. התחלתי לעבוד כמדריכה בצהרונים ובקניון - בשילוב עם לימודי התואר שלי. כשאני מגיעה לאזור של הדירה בהוד השרון אני נרגעת - כי הוא כבר מרגיש עבורי כמו בית. הבית החדש מקנה עבורנו ביטחון - שאותו כבר איבדנו בקריית שמונה״.
על אף ההסתגלות לדירה החדשה ולאזור הבטוח רווי ההזדמנויות, החלום של לידור להקים משפחה ובית בקריית שמונה - עדיין נותר בעינו: ״החלום שלי וגם של כל החברים שלי שפונו הוא לבנות את הבית שלנו בקריית שמונה. אני מאוד אוהבת את הצפון, ותמיד מחפשת את הפינות באזור השרון שמזכירות לי את הבית. אין דבר שמשתווה לשקט כמו שיש בקריית שמונה, ואם התנאים יאפשרו - הייתי רוצה לחזור בעתיד לעיר״.
מלבד משפחת אדרי, משפחות נוספות וצעירים רבים שהתגוררו באזור הגליל העליון - בחרו לעזוב. מיה, לשעבר תושבת קיבוץ כפר סאלד - לא הייתה יכולה לשאת את המתיחות הביטחונית באזור - ובחרה גם היא לנטוש את הקיבוץ: ״בשבועות הראשונים של המלחמה היה יחסית שקט בצפון, אך אפפה אותנו התחושה שעוד שנייה תיפתח החזית הצפונית. לא ידעתי מה לעשות והתלבטתי האם להישאר עם החברים שלי בצפון - או לברוח למקום אחר. מצד אחד, השתייכתי לקהילה חזקה ומגובשת של הקיבוץ, שהייתה נוהגת להכין ארוחות משותפות ולבלות יחד, להיות שם זה עבור זה, לעזור לכל מי שחסר לו משהו, לקיים יחד אירועי תרבות״.
״מצד שני, הבנתי שהמצב הנוכחי לא הולך להיפתר בזמן הקרוב, שזה לא עניין של חודש, חודשיים או אפילו חצי שנה - ושיש 2 תרחישים שיכולים להתקיים בעתיד - והם לא אופטימיים במיוחד: התרחיש הראשון הוא שתהיה מלחמה כוללת וקשה מול חיזבאללה שתיגבה מאיתנו מחיר - או שלא תהיה מלחמה, ושבוקר אחד תושבי גבול הצפון ל-7 באוקטובר משלהם. כשהבנתי את זה, החלטתי לעזוב וארזתי את הדברים הבסיסיים ביותר שלי - בגדים, כלי רחצה וגרזן ששימש עבורי ככלי עבודה שלקחתי איתי באוטו. ארזתי את כל החיים שלי בתוך רכב - ועברתי לגור במצפה רמון״.
מלבד ביתה, מיה נאלצה גם לפרק את העסק שהקימה: ״הייתה לי קליניקה משלי לטיפולי פיזיותרפיה שטופלו בה לקוחות רבים - אך המלחמה פירקה לנו הכול. זה עצוב לעזוב, הלב נשאר במובן מסוים בצפון, אך עם זאת חלחלה אצלי ההבנה שהצפון כמו שהכרתי אותו כבר לא קיים - ועכשיו הכול אחר שם. אין לדעת האם האזור יחזור להיות כפי שהיה בעבר״.
רז מלכה, בן 24, תושב העיר קריית שמונה, ממובילי פעילות תנועת ׳לובי 1701׳ של תושבי הצפון אמר בנושא ההגירה השלילית באזור: ״הורים של לא מעט חברים שגדלו איתי החליטו למכור את בתיהם בקריית שמונה. הם מצאו עבודה אחרת ולא מתכוונים לחזור לעיר. לא מדברים על זה הרבה, אך צריך לזכור שדווקא עיר כמו קריית שמונה, שסובלת בין כה וכה מהגירה שלילית - תיקלע למשבר רציני אחרי המלחמה. העיר תחזור להיות כפי שהייתה בשנות ה-60, לא יבואו צעירים לגור בעיר, ולא יהיה מי שיפתח את הכלכלה באזור. לאחר הפינוי, רבים מצעירי העיר שלא תכננו מעולם לצאת ממנה, השתקעו במרכז, מצאו עבודה חדשה - והתפתחו בה״.