ב־1 באוקטובר, בתום 35 שנה שבהן שימשה כעובדת סוציאלית, כשבתפקידה האחרון שימשה סגנית ראש מנהל הרווחה בעיריית חיפה, יצאה יעל שפירא לגמלאות. "החלטתי לפרוש בגיל 60. התפקיד האחרון שעשיתי בשבע השנים האחרונות היה מאוד אינטנסיבי והרגשתי שאני זקוקה לשינוי. התוכנית שלי הייתה לנוח חצי שנה, להקדיש את הזמן לעצמי, ואחרי כן לראות מה אני רוצה לעשות", היא מספרת.

תוכניות לחוד ומציאות לחוד. כעבור שבעה ימים פרצה מלחמת חרבות ברזל, ושפירא הבינה שגם היא צריכה כדבריה "להתגייס למילואים", והחלה להתנדב כעובדת סוציאלית במלון Bay View בחיפה, שאליו הגיעו המפונים מהמועצה המקומית שלומי.

להתנדבות הזו, במסגרת השירות להתנדבות של משרד הרווחה והביטחון החברתי בחיפה, המופעל יחד עם מחלקת ההתנדבות של מנהל הרווחה בעיריית חיפה, הצטרפה גם חברתה ועמיתתה לעבודה דורית בר־דוד, שעבדה כעובדת סוציאלית במשך 32 שנה ויצאה לאחרונה לגמלאות. בתפקידה האחרון ניהלה בר־דוד את מחלקת פרט, ילד ומשפחה בעיריית חיפה.

גם לה היו תוכניות משלה לאחרי הפרישה, וגם היא מצאה עצמה מיד עם פרוץ המלחמה חוזרת לעסוק בתחומה, הפעם בהתנדבות. לרגל יום העובד הסוציאלי שמצוין היום ברחבי העולם מספרות שפירא ובר־דוד על ההחלטה להצטרף למעגל ההתנדבות בתחום שהן מיומנות בו, ועל סיטואציות שלמרות הוותק שלהן, הן נתקלו בהן לראשונה.

היום שטרף את הקלפים

במהלך עבודתה בעיריית חיפה עבדה שפירא בין היתר מול משפחות צעירות שבהן ילדים עד גיל 18, רובן חיות בעוני וילדיהן נמצאים בסיכון. בשנים האחרונות לעבודתה עסקה בהדרכה של ראשי צוותים ומנהלות במערך הסוציאלי. "התוכנית שלי ליהנות מהזמן שלי בפנסיה השתבשה כמו שהשתבשו התוכניות לכל אזרח במדינת ישראל באותה שבת נוראית", היא אומרת. "פתאום העולם התהפך. היה ברור שקורה משהו שונה מכל מה שידענו. היה לי ברור שהניסיון והידע שלי והצורך להיות חלק מהמערך הפועל בימים הנוראיים האלה, מחייבים אותי להתגייס. שבוע לאחר תחילת המלחמה הגיעו למלון בחיפה המפונים משלומי, ומאז אנחנו מלוות אותם בהתנדבות".

בר־דוד, 61 מחיפה, עסקה במהלך עבודתה בטיפול ישיר ובחוק הנוער, וניהלה שנים רבות מרכז למניעת אלימות במשפחה. "יצאתי לפנסיה מוקדמת ב־1 במאי 2023", היא מספרת. "הרגשתי שאני רוצה לקחת את הניסיון שלי לנתיבים נוספים שאינם ניהוליים, למצוא לעצמי קונספט אחר של עבודה סוציאלית שיותר קשור להדרכה וטיפול. התחלתי לעשות כמה דברים, ואז בא היום הארור הזה שטרף את הקלפים. קרה אסון לעם ישראל, אסון שצריך לעכל אותו, להתבונן בו. מיד כולנו גם התחלנו לחשוב מה עושים למען. אי אפשר היה לעמוד מנגד".

במה אתן מסייעות למפונים?
שפירא: "גם בטיפול ישיר במצוקות של האנשים וגם בתכלול העבודה של הצוות הרב־מקצועי שנמצא שם ומטפל בסוגיות רוחביות. לעבודה סוציאלית יש יכולת לעטוף ולתת חמלה ובמקביל גם לעסוק באופן אקטיבי בשיקום ובשינוי. זה מה שאנחנו עושות במלון. אני מגיעה לשם בין פעמיים לשלוש בשבוע וגם נמצאת בקשר טלפוני רציף עם נציגי הקהילה בכל פעם שצריכים אותי".

לדברי שפירא, תחומי הסיוע הם מגוונים. "תושבי שלומי חיים כמעט חמישה חודשים ב'כלוב של זכוכית': כל אחד רואה את כולם, יש מצוקות שמחריפות, יש מצוקות חדשות שצצות", היא מסבירה. "אנחנו מטפלות במקרים של אלימות במשפחה, התמכרויות, בבעיות של סמכות הורית. למשל, בני נוער שהיו רגילים לחיות באזור גיאוגרפי מאוד מצומצם עם שירותי פנאי מצומצמים כמו בשלומי, פתאום הגיעו לעיר גדולה. ההורים לא תמיד יכולים, מתוך המצוקה שלהם, לפקח ולהבין את הסכנה".

"היה הרבה עניין בנושא של תעסוקה, אם זה לעזור להם לייצר תעסוקה, למצוא מקומות עבודה חלופיים, או לנצל את הזמן הזה לקורסים וללימודים. יש אין־ספור סוגיות. זה גם אובדן של בית, אובדן של שכונה, אובדן של ירוק בעיניים, אובדן של ביטחון. יש קשישים מרותקים, שפתאום מצאו את עצמם לא בסביבתם ולא עם גורמי הטיפול שלהם. יש ילדים שהחליפו פעמיים־שלוש מסגרת חינוך במהלך התקופה הזו ולא מוצאים את עצמם. יש בעיות חברתיות, יש בעיות של ביטחון אישי", הוסיפה.

"קהילת שלומי היא קהילה מקסימה, עם חוסן וסולידריות גבוהה", מציינת בר־דוד. "מבחינת האירוע זה אירוע יוצא דופן, לא היה עוד אירוע כזה מתמשך. היו אירועים בחיפה שהיו אקוטיים, אבל לא היו משפחות שנעקרו מבתיהן כתוצאה מטראומה לאומית. כשדיברנו איתם למשל, הם אמרו 'ידענו שיש רקטות, אנחנו יודעים להתמודד עם זה, אבל לא יודעים להתמודד עם מחבלים שנכנסים הביתה, כמו שקרה בדרום'. יש הרבה פחדים. זה כאמור מקרה יוצא דופן שלא קרה בישראל. עולם התוכן הוא חדש לגמרי".

לומדים תוך כדי תנועה

לדברי שפירא, הניסיון הרב שצברו לאורך שנים והוותק שלהן בעבודה סוציאלית היו קריטיים על מנת להצליח להכיל את הסיטואציה שנתקלו בה. "בזכות הניסיון, יש לי ידע על סוגי הטראומות השונות, ידע על דרכי ההתמודדות, ידע בניהול ותכלול צוותים ובטיפול בסוגיות מערכתיות ופרטניות", היא אומרת. "לעובדת סוציאלית מתחילה אולי היה קשה להכיל את כל הדברים האלה. עיריית חיפה בהתגייסות שלה למען המפונים שלחה רק עובדים ותיקים, כדי שיוכלו להתמודד עם כלל הסוגיות".

"מה שאני יודעת מניסיוני זה לדבר עם אנשים, ליצור קשר גם עם אנשים שלא מטופלים שלי בשגרה", מוסיפה בר־דוד. "את נכנסת לקהילה שלהם, מתחילה לחשוב איך לנהל את זה, איך להכיר אותם, מה זה בשבילם עובד סוציאלי, כשבשגרה רובם בכלל לא מטופלים בשירותי הרווחה. אנחנו גם עובדות מאוד צמוד עם הרווחה של שלומי, עם עובדת סוציאלית שלהם שנמצאת במלון".

האתגרים, מציינת בר־דוד, הם רבים: "זה אפילו למצוא מקום שקט בלובי שאפשר לשבת בו, כי אין מקום מוסדר, ולנהל שיחה עם אחד המפונים. זה להתחיל מהטראומה שבה הם נמצאים ומשם להכיר את הבעיות. מפני שאנחנו מגיעות כל שבוע נוצר קשר הדדי ואז הם כבר פונים אלינו. מאוד נקשרנו אליהם, אני מאוד אוהבת אותם, הם עוברים מסע לא פשוט".

על אף הניסיון הרב, יש דברים שבכל זאת הפתיעו אתכן?
שפירא: "אין לנו ניסיון עם 'פליטים בארצנו', שנמצאים במצב של פליטות כל כך הרבה זמן. בחיפה יש לנו ניסיון עם משפחות שפונו באסון הכרמל ואחר כך בשריפה הגדולה שהייתה. אבל זה לא נמשך חודשים ארוכים, אלה לא היו משפחות שנתלשו ממערכות החיים שלהן. באירוע הנוכחי, מפני שאין לנו ניסיון קודם עם אירוע דומה לו, למדנו תוך כדי תנועה מה צריך לעשות ומה לא צריך לעשות".

לדברי בר־דוד, ההימצאות במלון יכולה לפעמים גם להעלות בקרב המפונים סוגיות שאולי לא היו מטפלים בהן קודם. "למשל, הייתה אישה שדווקא מתוך התבוננות בזוגות אחרים הציפו אותה כל מיני שאלות ותהיות לגבי הזוגיות שלה, והיו לה גם מחשבות אולי להיפרד", היא מספרת.

"היא ובן זוגה הגיעו לשיחה והתחלנו איתם איזשהו תהליך. יכול להיות שאם הם היו עכשיו בקהילה, אז בכלל לא היו מגיעים לטיפול וייתכן שזה היה מתפרק. דוגמה נוספת היא אישה שראיתי יורדת בבוקר לחדר האוכל עם פיג'מה. מצד אחד, זה הבית שלהם. מצד שני, היה משהו שלא הרגיש לי טוב. ניגשתי אליה, אמרתי לה ברגישות 'את עם פיג'מה, מה קורה?', ואז היא סיפרה שאין לה חשק להתלבש, שנמאס לה כבר, שאין לה כוח לצאת מהמיטה. ראינו שיש חוסר תפקוד וחוסר מוטיבציה. אלה דברים שאת יכולה לראות רק בבית מלון, כי בקהילה הרי לא הייתי רואה איך היא יורדת לארוחת בוקר ולא הייתי יכולה לשאול אם זה קשור לפן הרגשי".

לדברי שפירא, הן עוטפות את המפונים בהרבה חום, הרבה סבלנות והרבה הכלה, "ונותנות לזמן לעשות את שלו. עובדות איתם בקצב שלהם ומשתדלות לתת מענה גם במצבים שאנחנו חושבות שהם אולי יכלו להתגבר עליהם בעצמם. למשל, בשלבים הראשונים עשינו בשבילם אפילו דברים כמו קביעת תור לביטוח לאומי. בחודשים הראשונים, בגלל המשבר שהיו בו, הם אפילו לא היו מסוגלים לעשות פעולה פשוטה כזו. היום, תודה לאל, הם כבר במצב יותר טוב ומתמודדים עם דברים אחרים. כל חודש אומרים להם שדוחים את חזרתם הביתה בעוד חודש. הם לא יודעים מה צופן העתיד, אין להם צפי, וזה ונורא קשה".

דרך חיים

מבחינת שתיהן, עבודה סוציאלית היא שליחות ודרך חיים. הן גם מתכוונות להמשיך להתנדב עד שתסתיים המלחמה. "אי אפשר לעזוב אותם, כל עוד הם יהיו שם - אנחנו גם נהיה שם", אומרת בר־דוד. "אני מאוד שמחה לראות אנשים שמצליחים לעשות שינוי. נורא משמח אותי שהם מפתחים חוסן, סולידריות. הקשר עם האנשים הוא התגמול הכי גדול בשבילי. אנחנו באות עם החזון והרצון לסייע להם ולקדם אותם, וכאמור אנחנו גם לומדות תוך כדי תנועה. עוד מעט למשל פסח, שהוא חג מאוד משפחתי. אנחנו גם מתכוננות אליו. העובדים הסוציאליים נמצאים כדי לתת מענה תמיד ולאורך זמן במציאות הישראלית".

"עבודה סוציאלית היא מקצוע שעד היום בכל אסון ובכל אירוע היה הראשון שהתגייס והופעל והוא גם האחרון שנשאר. עבודה סוציאלית נמצאת בזמן משבר, בזמן החזרה לשגרה ובזמן השיקום. נדרתי לעצמי שכל עוד המפונים פה, אני איתם", אומרת גם שפירא. "בזכות ההתנדבות אני מרגישה חלק מהמאבק, חלק ממה שקורה בעם, זו הדרך שלי לסייע. אני לא יכולה לעשות מילואים, אבל אני יודעת לתת את מה שטוב בי, למקסם את היכולות שלי בתחום העבודה הסוציאלית לטובת התושבים. זו גם הדרך היחידה שאני יכולה להתמודד מבחינה אישית ונפשית עם מה שקורה לנו. העובדה שאני מסייעת לאחר, מסייעת גם לי. כמו כן, גיליתי מתוך הפעילות הזו קהילה מדהימה של שלומי, קהילה מלוכדת, קהילה חזקה שעוזרת זה לזה. זה עוד משהו שהרווחתי, להכיר כאלה אנשים".

ומה עם התוכניות האישיות שהיו לכן לפני המלחמה?
בר־דוד: "אני עושה אותן, אבל פחות. מתמקדת בכך אחרת ממה שתכננתי, אבל זה בסדר לי".
שפירא: "זה כמו שתשאלי כל מילואימניק מה עם התוכניות האישיות שלו. תודה לאל שיש לי הכנסה קבועה מהפנסיה, מה שמאפשר לי להתנדב ולתרום לטובת האחר".