בשבועות האחרונים עלו לא מעט תהיות ודיונים כיצד יש לציין את חג הפורים, לנוכח העובדה שהוא מתקיים השנה בצל המלחמה. לא מעט חנויות החליטו השנה לוותר על מכירת פיקות, נפצים וכלי נשק מצועצעים מכל סוג שהוא כדי להפחית את מפלס הטראומה; חנויות תחפושות הורידו תחפושות מפחידות ומבהילות מהמדפים כדי לא ליצור בהלה מיותרת ומשרד החינוך הוציא הנחיה חריגה לבתי הספר וגני הילדים שלא לאפשר לתלמידים להגיע בתחפושת שעלולה לעורר בהלה; העדלאידע המסורתית בחולון ובעוד ערים (למעט ירושלים) לא מתקיימת, וערים נוספות החליטו לצמצם את החגיגות ולקיים אותן בצורה סולידית.
מאות אירועים ברחבי הארץ: כך יציינו את חג הפורים
עלעול בדפי ההיסטוריה מלמד כי זו הפעם השנייה בהיסטוריה של מדינת ישראל שחג פורים נופל בזמן מלחמה (מלבד מלחמת ההתשה שנמשכה כשלוש שנים). הפעם הראשונה הייתה בשנת 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. המלחמה פרצה ב־30 בנובמבר 1947 בבוקר היום שלאחר קבלת תוכנית החלוקה בעצרת האו”ם וסיום המנדט הבריטי, כאשר ערביי ארץ ישראל פתחו בהתקפות על היישוב היהודי בארץ כדי למנוע את יישום התוכנית.
בלי זיקוקים ובלי מסיכות
בעיצומה של המלחמה החלו לדון ראשי היישוב היהודי בשאלה כיצד לציין את חג הפורים כאשר אחד האתגרים היה לדאוג לשימור מורשת החג גם אצל המעפילים שנכלאו על ידי הבריטים במחנות המעצר בקפריסין. ב־7 במרץ 1948 פרסם עיתון “המשקיף” (ביטאונה של המפלגה הרוויזיוניסטית) מאמר שכותרתו “פורים בקפריסין”, בו ביקש הוועד למען גולי קפריסין מקרוביהם וידידיהם של הגולים הכלואים בקפריסין “להרכיב חבילה לפי ראות עיניהם וטעמם במשקל שאינו עולה על 5 ק”ג, ולמסרה למשרדי הוועד ברחוב מקווה ישראל 6 בתל אביב או ברחוב שער פלמר בחיפה". החבילות יצאו מהארץ ב־17 במרץ והגיעו לקראת חג הפורים בתיווך הג’וינט (ארגון יהודי הומניטרי) דרך נמל פמגוסטה בחוף המזרחי של קפריסין.
בביטאון הפוליטי “על המשמר” (4 באפריל 1948) של “השומר הצעיר” במאמר שכותרתו “פורים אחרון במחנות קפריסין” נכתב כי “חג הפורים עבר על הגולים בסימן של חרדה, לשמע ההתפתחות בזירה היהודית הבינלאומית, ומתוך הבעת נחמה ותקווה כי זהו ‘פורים אחרון’ מאחורי גדר התיל. החבילות שנשלחו לחג הפורים על ידי הקרובים והידידים של הגולים הגיעו מאוחר, עם פרום החג. מציינים לשבח את עובדי ה’ג’וינט’ שעמלו כל הלילה בנמל ואפשרו על ידי כך לחלק את משלוחי המנות והחבילות”.
בדומה למלחמה הנוכחית, גם בתש”ח נרתם העורף לסייע ללוחמים, ובמאמר “שי פורים למגינים” (“הארץ”, 1 בפברואר 1948) נכתב: “שי פורים למגינים מתכוננים להגיש ארגוני הנשים ה.נ.צ, ‘ויצו’ וארגון אמהות עובדות. כל נשי חיפה מתבקשות לקחת חלק בשי. רצוי שכל חבילה תכלול גם סיגריות וממתקים. את החבילות יש למסור למשרד ‘ויצו’ ב’אוהל שרה’ או למשרד ארגון אמהות עובדות בבית הפועלים”.
ב־10 במרץ 1948 הוציא מטכ”ל “ההגנה” פקודת־אב למבצעים צבאיים (“תוכנית ד’”), אשר הייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה של פיקוד “ההגנה” במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו”ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב. בנוסף, לראשונה הוחלט על השתלטות קבועה על השטחים שייכבשו. יום לאחר מכן, ב־11 במרץ, פוצץ אנטון דאוד, ערבי נוצרי, מכונית תופת בחצר בניין המוסדות הלאומיים. מפיצוץ זה נהרגו תריסר אנשים, 100 נפצעו ואגף "קרן היסוד" נהרס.
הראשון שהרים את כפפת האזהרה מחגיגות פורים בשל המלחמה היה ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח, שחצי שנה קודם לכן נכלא במחנה המעצר בלטרון בעוון סיוע למחתרת יחד עם ראשי עיר אחרים. בכרזה שהפיץ ברחבי העיר ב־18 במרץ כתב רוקח: “אל התושבים! עם התקרב חג הפורים מוצאת העירייה לנחוץ לפנות אל תושבי העיר בבקשה ובדרישה לא להשתמש ולמנוע גם מילדים את השימוש בחומרי נפץ, אקדחי שעשועים, זיקוקין דינור וכיוצא באלה, בכדי למנוע בימים טרופים וקשים אלה מתיחות־עצבים מיותרת. הסוחרים נדרשים לא למכור אקדחי שעשועים, חומרי נפץ וכו’. העירייה תאחז באמצעים נגד כל העבריינים. כן נדרשים התושבים לבלי התחפש בלבושי ערבים ובמסיכות”.
בעיתון “דבר” (18 במרץ 1948) פרסם העורך הראשי יצחק בן דור (נפגע ב־3 ביוני 1948 בבטנו מהתפוצצות פגז בדרכו ממשרדי “דבר” בירושלים ונפטר שישה ימים לאחר מכן) אף הוא צו זהירות מפורים תש”ח: “ימי הפורים ממשמשים ובאים. הילדים מתכוננים כבר לחוג את החג כמנהגם. בוודאי אין להתנגד לכך, שימחו במפלת המן גם בימי מלחמתנו אלה. אולם חובה להזהיר כבר עכשיו: לא כל מה שהיה מקובל בשנים קודמות, מותר בפורים תש”ח. למשל - השנה אין להתחפש בלבוש ערבי; אין להתהלך במסיכות; אין לירות מאקדחי שעשועים; אין לגרום לנפץ כלשהו. כללו של דבר – אין לפתוח שום פתח, שדרכו יוכל להתגנב לרחובותינו האסון".
"כבר נוכחנו לדעת לא פעם, כי האויב מתחכם לנצל סדקים בחומת זהירותנו. בל נזמן לו הזדמנויות! עינם של ההורים ושל כל מבוגר צריכה במיוחד בימי פורים אלה להיות פקוחה על המתרחש ברחוב ועל התנהגות הילדים. יש להסביר לילדים על שום מה ‘גוזרים גזירות’ על שעשועיהם. מובטחני כי הילדים עצמם יבינו רובם ככולם את הנדרש מהם, אם רק יוסבר להם כראוי. הרי הם חיים במלוא הערות את קורות הימים ויודעים יפה כי מלחמה סביבנו. ‘ונזהרתם לנפשותיכם’ ולנפשות אחיכם לעמידה ולמלחמה”.
ב־22 במרץ פרסמה מועצת רמת גן כרוז האוסר לעטות מסיכות על הפנים ושימוש באקדחי שעשועים ויום אחרי כן יצאה גם מועצת העיר ירושלים בפרסום דומה.
ב־24 במרץ, יום רביעי, בתענית אסתר ערב חג פורים, הורה דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, לשלוח חומרי ביצור לנווה יעקב ולעטרות בשיירה שכללה משאית משוריינת ומשוריין אבטחה. בהתחלה הטיל משימה זו על מפקד גדוד “מכמש” של חטיבת עציוני, אבל זה סירב בטענה שמשוריין ללא כוחות נוספים לא יוכל לעמוד בהתקפה. לבסוף הוטלה המשימה על גדוד “מוריה”. במשוריין ובמשאית היו 25 לוחמים. לא תוכנן כוח חילוץ שיסייע לשיירה אם תותקף, והיא לא צוידה במכשירי קשר.
תושבים רבים בני המקום ביקשו להצטרף לשיירה ולחזור לביתם בחג, למרות התקפה על המשוריין של היישוב ביום הקודם. השיירה יצאה לדרכה בשעה 12 בצהריים מהדסה הר הצופים. בכניסה לשועפאט פרץ המשוריין מחסום, עלה מיד על מוקש ותיבת ההילוכים שלו נפגעה. המשוריין נעצר ואש תופת נפתחה עליו. מפקד המשוריין, כרמי אייזנברג, נהרג ושאר הלוחמים השיבו באש חסכנית מאשנביו.
כדי לחפות על המשוריין פרצה המשאית קדימה ונתקלה בכוח ערבי שירה עליה וזרק רימוני יד ובקבוקי תבערה שהציתו את מעטה הברזנט. אנשי המשוריין ראו איך נפתחות דלתות הרכב הבוער, ומתוכו קופצים הלוחמים כדי להימלט מהאש. הם נקטלו עד האחרון שבהם. מצב הנצורים במשוריין הורע, ומאות ערבים סגרו עליהם והטילו רימוני יד. אחד הרימונים חדר למשוריין והתפוצץ בידו של לוחם שניסה להשליכו חזרה.
בעיצומו של הקרב נקלעה למקום שיירה צבאית בריטית, ובתוכה מפקד הצבא הבריטי הגנרל מקמילן ומפקד הלגיון הערבי גלאב פחה. בסוף משא ומתן בשטח שכנע מקמילן את הערבים לנצור את האש והוסכם על פינוי היהודים הנצורים במשוריין בתנאי שנשקם והמשוריין יימסרו לערבים. הבריטים פינו לירושלים 14 הרוגים ו־11 פצועים אנוש.
בשל המאורעות הללו החליטו ראשי הערים השונות לבטל את כל הנשפים, התחרויות והחגיגות המצומצמות שתוכננו לחג, והפצירו בתושבים להסתגר בבתים ולא לצאת מהם. האירוע שהזכיר שבכל זאת חג היה שבבית הכנסת הגדול בתל אביב שודרה קריאת המגילה דרך רמקול גדול (בהיעדר מתפללים בשל האיום הביטחוני) לתושבי האזור.
היומון הדתי־לאומי “הצופה” (26 במרץ 1948) תיאר את הלך הרוח ששרר ביישוב בחג ביום שלמחרת האסון: “חג הפורים עמד בסימן הימים. בשעות הבוקר נהרו רבים לבתי הכנסת לשמוע את קריאת המגילה. לפי החלטת המוסדות לא נערכו כל נשפים פומביים. משרדים רבים וחנויות היו פתוחים אתמול רק לפני הצהריים, ואחר הצהריים נתכנסו רבים ל’סעודות פורים’ משפחתיות, שהיו טבועות בחותם הימים. הדי יריות וקרבות נשמעו ברחבי העיר במשך היום מתחומי הספר”.
שבועוני הילדים “משמר לילדים” ו”הצופה לילדים” שפורסמו בחג כללו סיפורים ושירי פורים עם משלים ברוח המצב לחיזוק רוח הלחימה היהודית. בעיתון “על המשמר” (25 במרץ 1948) אף פורסם שיר אקטואלי לפורים בשם “היום פורים” מאת מחבר לא מזוהה:
“על אף הכל, למרות הכל,
יהי היום מועד גדול.
ממגילת גבורות קדומה
כוס ביטחון תשאב אומה.
גלגל חוזר, לכל רועץ
יוכל העץ, יקיץ הקץ.
ולא יכבה הנר לעד,
כאיש אחד, כלב אחד
נשא ברום את נס הלאום,
על אף הכל - פורים היום”.
בהיעדר נשפים פורמליים התעוררה יציאה ספונטנית של תושבים מחופשים לרחובות הערים. בתל אביב עיקר ההמולה הייתה ברחוב אלנבי, בחיפה באזור הטכניון ובירושלים סמוך ל”בית העם”.
“פורים היה פעם חג”
“פורים? פורים היה פעם חג. היה זה בימים ה'פרה־היסטוריים' שלנו, כשראש העיר רכב בגאווה על סוסו בראש התהלוכה”, כתב הסופר והמתרגם אליעזר כרמי (“ידיעות אחרונות”, 25 במרץ 1948). “תל אביב הייתה קטנטונת. זה עתה יצאה מחיתוליה של 'אחוזת בית', והפורים נחוג בשניים וחצי הרחובות שלה, אותם הרחובות שלא ידעו עדיין מה זה תור ומה זאת אגירה, שבהם הכרנו את פרצופיהם של כולם, עם או בלי מסיכה. והיריות היו יריות־השעשועים, והשמחה הייתה שמחה אמיתית של פורים, עם נשף המסיכות של פורים. וחלוצים רקדו הורה אמיתית ברחובות, וסעדיה שילב זרועו עם מישקה, ויחיה עם גרישקה, ושכחו את המחר... ואת בני דודינו שכחתם? אלה שבאו מיפו לחוג איתנו את הפורים בהמוניהם. איך קראו הם לחג הזה? ‘עיד אל־מסחרה’, דהיינו: חג השטויות. הם נדחקו בינינו ושמחו עמנו, נהנו איתנו, וגם ירו איתנו. אך לא ב’סטן’ ולא ב’ברן’ חלילה! היה היה פורים בתל אביב”.
העיתונאי אהרון בן מנחם היטיב לסכם בעיתון “המשקיף” (26 במרץ 1948) את רשמיו מחג פורים בצל המלחמה: “פורים עתה בארצנו, כמימים ימימה בזמן הזה. ימי הפורים הרי אינם בטלים לעולם. כל החגים עתידים להיבטל, פורים לעולם עומד. אף על פי כן לא הרי פורים כהרי פורים ולא הרי זה של השנה כהרי זה של כל השנים גם יחד. פורים כזה עוד לא היה לנו. משום מה מאוד הקדים השנה פורים. הוא הזדרז הפעם והתחיל עוד בחנוכה. עוד אנחנו עומדים ומודים על הנסים, וכבר קפץ עלינו רוגזו של המן. ומכיוון שהשנה היא, כידוע, שנת עיבור, נמצא שפורים זה נמשך כבר כארבעה חודשים. ואנא הגידו אתם בעצמכם: השמעתם מימיכם על מין פורים אריכתא שכזה? פורים ברחובנו. קול יריות נשמע בחוצות. ואילו יריות! מה קרה השנה?! איזה מין אקדחים השיגו ה’חבר’ה’ השנה? הסו! אינני שומע את קולי".
"בחיי! אפשר להשתגע! ומה ההתפוצצויות האיומות האלה? איזה רעשנים עשו להם הזאטוטים שלנו? הרי הם מחרישים ממש את האוזניים. הרפו מעט, קונדסים, וירווח לי... ואולי לא ילדים הם המרעישים את העיר? אולי מעשה גדולים הוא מעשה זה? שטות! אם כן, שמא זרים הם העוסקים במלאכה זו? שמא חשקה נפשם של שכנינו להתעלס קצת והם עורכים כן לפנינו מין ‘פנטסיה’ כיד האמנות הטובה עליהם? לשעבר היו הם, אנשיהם, נשיהם וטפם, רגילים לבוא אלינו ולהשתתף בשמחת פורים שלנו, והפעם כנראה גמרו אומר להוציא מידינו את היוזמה ולהציג לפנינו הצגה רבתי בנוסח ערב, נוסח אנשי המדבר מאז ומעולם?”.
76 שנים חלפו מאז שחג פורים נחגג בזמן המלחמה וגם היום גם חל איסור להשתמש בנפצים ובכלי נשק, גם העדלאידות מבוטלות והחגיגות מצומצמות, אז מה בעצם השתנה מאז? ימים יגידו .