השבועות והחודשים הראשונים שאחרי טבח 7 באוקטובר, יחד עם פרוץ המלחמה, חשפו את עומק אוזלת ידה של הממשלה בכל הנוגע לטיפול המיטבי המהיר בצרכים המיידיים, הפיזיים והנפשיים כאחד של הקהילות העקורות - ובפרט של ניצולי הטבח ומשפחות הנרצחים. ההתגייסות האזרחית לטובת העקורים, הניצולים, משפחות החטופים, המשפחות השכולות, לוחמי צה"ל ובני משפחותיהם תיזכר כאחד הרגעים המרגשים של החברה הישראלית.
ככל שחלפו ששת החודשים הראשונים למלחמה התגלו גם הפצעים הרבים והטראומה הלאומית שהותירה מתקפת הטרור האכזרית והגדולה בהיסטוריה על העורף הישראלי. הרבה מעבר לטראומה האישית שנושאים הנפגעים במעגל הראשון, מאורעות 7 באוקטובר פצעו את נפשה של החברה הישראלית, והראשונים להתגייס היו אנשי קהילות הטיפול – עובדים סוציאליים ופסיכולוגים בשירות הציבורי ובמגזר הפרטי ואנשי מערכת בריאות הנפש הציבורית שהמלחמה תפסה מתוחים עד הקצה.
אותה מערכת מוכת תקציבים ותקנים התגלתה בשיא תפארתה בזכות הרוח של אנשי המקצוע, אבל מה שהיה טוב לתחילת המלחמה לא יספיק לחודשים ושנים של ריפוי ואיחוי רבבות נפשות פצועות בעתיד הנראה לעין. בסקר "רופאים לזכויות אדם" שפרסמנו כאן לראשונה ביום שלישי האחרון, התברר כי בעקבות המצב הביטחוני, 51% מרגישים ייאוש, 50% חשים פחד וחרדה ו־34% דיווחו על דיכאון.
כמו כן, 34% חוששים לביטחונם במידה רבה עד רבה מאוד. בשיחה עם "מעריב" לפני כשלושה שבועות אמרה יו״ר איגוד העובדים הסוציאליים ענבל חרמוני: "במשך שנים קיצצה המדינה בשירות הציבורי, לכן המערכות הגיעו מורעבות למלחמה. העובדות שמטפלות במשפחות השכולות ובנפגעי פעולות האיבה מוצפות, ובמשרד הביטחון עברו כבר לטפל ב־1,000 מטופלים".