אז שניצלו מהטבח במסיבה ברעים לא חזרו האחים דניאל (23) ונריה (22) שרעבי לשגרה ושמו על Hold את השאיפות והעיסוקים שלהם לצורך מטרה חשובה יותר עבורם – לדאוג לניצולי הנובה. “אתה לא יכול לחזור לשגרה אחרי דבר כזה”, אומר נריה. “אני טכנאי מערכות אבטחה ומאז מה שקרה כל החיים שלי מסתובבים 24/7 סביב הפעילות למען הניצולים. אין לי שום חיים אחרים חוץ מזה. אם אני לא בעשייה אני נכנס לבור שחור שלא עוזר לי להמשיך. אני עושה מה שאני יכול כי אין לי ברירות”.

"כל יום שם זה נצח": חברי החטופים מתגייסים למאבק לשחרורם
למרות החום הכבד: עשרות אלפי ישראלים יצאו לטייל ברחבי הארץ

“לי היה חלום לעשות קורס טיס, והמסיבה ברעים הייתה מסיבת פרידה מהחברים שלי כי אחרי זה הייתי אמור לטוס לארצות הברית ולהתחיל לעבוד ואז לעבור קורס טיס, ובמקום לטוס אחרי המסיבה לחו”ל – נסעתי מאזכרה לאזכרה”, אומר דניאל.

סיפורם ההרואי של השניים זכה לכותרות מהדהדות גם בחו”ל והוביל אותם להרצות ברחבי העולם. בלילה שבין ה־6 ל־7 באוקטובר יצאו השניים יחד עם חבריהם לחגוג במסיבה, אך מצאו את עצמם באמצע קרב יריות מול מחבלי חמאס. “כשהתחיל מטח הטילים הראשון אף אחד לא באמת התרגש, חשבנו שהמסיבה תימשך מקסימום אחרי שיירגע קצת”, משחזר נריה. “מהר מאוד התחילו האנדרלמוסיה והכאוס”.

“אני חובש והייתי ליד ראש צוות האבטחה ושמעתי בקשר שלהם שמישהו נורה, אז התחלתי לרוץ לתת עזרה, הייתי יחד עם יוסף חיים אוחנה, חבר טוב שחטוף עכשיו בעזה, ואז הגעתי לפצועה וראיתי מישהי מתחת לאוטו שיש לה שלושה חורים של כדורים", משחזר דניאל.

"התחלתי לתת לה טיפול ראשוני, מישהו הביא אלונקה והתחלנו לפנות אותה לחפ”ק הרפואי. היינו שישה אנשים שפינו אותה, ומהחבר’ה האלה נריה, אני ובן הדוד שלנו, שלו יהושע, נמצאים כאן, יוסף חיים אוחנה חטוף בעזה והשניים האחרים נרצחו זמן קצר לאחר הסיוע. שנינו עדיין פה, טראומטיים לאללה, אבל פה. אני חושב שזה מה שנותן לנו את הכוח. בכל מקרה, אחרי שפינינו את הפצועה, חזרנו חזרה לאמבולנס שהיה באזור לקחת ציוד ולחזור לפצועה השנייה, היינו ליד עמדת משטרה שם והתחיל מטח ירי של מחבלים עלינו, התפזרנו ונריה ואני היינו יחד כשאנחנו מנסים להתחבא מפני הירי המטורף”.

"אחרי זה ראיתי לפני היציאה משטח המסיבה טנק יורד לציר עפר", ממשיך נריה. "עלינו על רכב וניסינו להתקדם ליציאה, ואז ראינו את הטנק, וישר דניאל ואני החלטנו להיכנס לטנק. בטנק היה חייל הרוג. דניאל הלך למכשיר הקשר ואני התחלתי לחפש נשק, ואחרי חמש דקות, כשלא מצאתי תחמושת, התחלנו לקבל ארטילריה כבדה על הטנק, החלטתי לא לצאת מהטנק בלי נשק, התפללתי לשמיים ואחרי שתי דקות הסתכלתי וראיתי נשק וניהלנו לחימה של ארבע שעות מול המחבלים, כשאנחנו מקבלים RPG וירי כבד”.

דניאל: “בין לבין העליתי את הקצין שלי מהמילואים על הקו, והוא התחיל להפעיל אותי ולהגיד לי מה לעשות. דיברנו על הקו כמעט ארבע־חמש שעות, כשבין לבין הוא אסף חבר’ה והם הגיעו אלינו אחרי כמה שעות”.

השניים, שניהלו קרב מול המחבלים מאחורי הטנק הפגוע, טיפלו בפצועים והצילו עשרות אזרחים, ניצלו בסופו של דבר אך איבדו במסיבה את חברתם הטובה קארין ז’ורנו שנרצחה. חברם הטוב יוסף חיים אוחנה מוחזק עדיין בשבי בעזה. “בתוך אירוע הטרור הענק הזה יש לנו בן דוד שהציל עשרות אנשים ונהרג בקרבות בבארי, איתי יהושע ז”ל, שהשאיר אחריו אישה וילדה בת שנתיים”, מספר דניאל. “אדם באמת משכמו ומעלה שנלחם מהבוקר עד 9 בערב, אז נפגע ונהרג”.

גוף מקשר

בנובמבר 2023 החליטו השניים להקים את עמותת “לניצולים ולפצועים”, אשר מיום הקמתה תומכת ומלווה מאות שורדים מהמסיבה באמצעות ליווי רגשי, טיפולים פסיכולוגיים ומענים תעסוקתיים וחברתיים. “אחרי מה שקרה, חברה של אחי הזמינה אותנו אליה לסן דייגו כדי להירגע קצת, ושם התחלנו קצת לדבר בפני אנשים על מה שחווינו ולחשוף את הסיפור שלנו. מאז הסיפור התפוצץ ומאז אנחנו מדברים בכל מקום אפשרי בעולם”, מספר נריה.

“יש לנו קבוצת וואטסאפ של בערך 1,500 שורדי נובה, ויש לי בן דוד שהיה באזור של הבר והרבה אנשים מתו לו בידיים, אז הוא משתדל לבדוק מדי יום את ההודעות בקבוצה. באחד הימים הוא ראה הודעה של אחד שקצת קשה לו, התקשר אליו ודיבר איתו ואז הוא קלט שהוא מנסה להתאבד. הוא הרגיע אותו, הפנה אותו לאן שצריך והציל את חייו. מהרגע הזה הבנו שהמצב חמור ושבדיוק כמו ב־7 באוקטובר, אנחנו לא יכולים לחכות למדינה או לאף אחד שיציל אותנו. משם נולד הרעיון לייסד את העמותה”.

“נלחמנו ביחד באותה מסיבה והבנו שבתור קבוצה אפשר להשיג הרבה יותר”, מוסיף דניאל. “ראינו את האופציה של הקהילות היהודיות בחו”ל לעזור לנו, אז החלטנו להקים את העמותה ולהיות הגוף המקשר שהופך את הכסף לטיפולים ולהחלמה לחבר’ה של שורדי הנובה, אם זה בצורת ריטריטים שאנחנו עושים למאות שורדים, טיפולים, סדנאות, טיפולי טראומה ייחודיים וכו’. המשפחה שלנו מאוד נפגעה מאירוע הטרור הענק הזה”.

העמותה עוזרת לניצולים רבים. מאיפה יש לכם את תעצומות הנפש והכוח להניע את זה? הרי גם אתם חווים את הטראומה הזו, לא פחות מאלה שאתם עוזרים להם.

נריה: “קודם כל התחלתי לעזור קצת לאנשים והבנתי שכשאני עוזר לאנשים אחרים אני סוג של מרפא קצת את עצמי. אני גם יודע שאם אנחנו לא נעזור להם, אף אחד לא יעזור. אי אפשר להשאיר אותם מאחורה. באנו מהמקום שלהם ואנחנו יודעים בדיוק מה הם חוו וחווים עכשיו ובדיוק בגלל זה אנחנו לא יכולים להפקיר אותם. אנחנו מרגישים חובה מוסרית”.

דניאל: “הסיפור שלנו נתן לנו הרבה כוח וגם תעצומות נפש. נלחמנו שם באותו יום, וכשאתה יוצא משם אחרי מלחמה כזו אתה מבין שאתה יכול לעשות הרבה דברים והכוח שלך בלתי ניתן לעצירה, ושיש לך ייעוד. לא נשארנו בחיים סתם. אכלנו RPG וראינו אנשים נופלים למוות לידנו. אנחנו לא יכולים לשבת בבית בשקט או ברוגע ולהיכנס למחשבות אפלות, אנחנו עסוקים בעשייה, בלהתעסק ובלעזור. אנחנו עובדים כרגע עם קהילות בחו”ל ומנסים לגייס כמה שיותר תרומות למען הניצולים”.

האחים שרעבי (צילום: צילום פרטי)
האחים שרעבי (צילום: צילום פרטי)


“יש אלפים בטראומה”

השבוע שיגרו האחים שרעבי במסגרת פעילות העמותה עצומה הפונה ישירות לאגף התקציבים במשרד האוצר בבקשה לתמיכה והקצאת תקציב לשורדי ושורדות מסיבת הנובה. האחים מבקשים תמיכה במימון חמישה אירועי ריטריט בשנה עבור הניצולים בעלות של שלושה מיליון שקלים. “אנחנו רוצים שהממשלה תעזור לנו לממן את הריטריטים האלה כי זה אחד הדברים שמצילים את חיי הניצולים”, מציין דניאל. “זה יכול לעזור להם להתמודד ולשאוב כוחות אחד מהשני, ואני רוצה שהעצומה הזו תרוץ ותתפרסם ותגיע למצב שהמדינה תממן את הדבר הזה. המדינה צריכה לממן זאת, זו חובתה, לא אנחנו צריכים לגייס תרומות מחו”ל לצורך זה. אנחנו ילדים בני 23־22, אנחנו לא צריכים לעסוק בדברים כאלה”.

יש מסר שתרצו להעביר?
דניאל: “אנשים צריכים לקרוא אחד את השני בין השורות, לראות אחד את השני. יש אנשים שחייבים עזרה ואסור להזניח אותם. יש אלפי אנשים בטראומה שקשה להם להתמודד, וכוחנו באחדותנו, כי אחרת כל האנשים שמתו, מתו לשווא”.

נריה: “כשאנחנו מאוחדים ורואים זה את זה אנחנו הכי חזקים. נוכחנו לראות את זה במלחמה הזאת. אסור להקל ראש בלראות אחד את השני כי זה יכול להציל חיים. אם לא נעזור אחד לשני ונקשיב אחד לשני – המצב שלנו אבוד. אסור לנו להפקיר אף אחד כי בסופו של דבר, למרות פילוגים למיניהם, כולנו עם אחד”.