אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם, הפכו את ההחלטה לעלות לישראל למורכבת עוד יותר עבור מי שמתגורר בחו"ל, אך גם לאנשים שכבר עשו את הצעד ועלו לארץ. אם לא די בתחושת הביטחון שהתערערה, כעת התווספו גם הדאגות והלחצים מצד המשפחה שנותרה בחו"ל.
"כולם מאוד דואגים לנו בגלל המלחמה", אומר בחיוך מקס לינדנפלד, בן 37 מתל מונד. "כל יום אני מקבל הודעה מההורים שלי, אחים ודודים. 'אתה בסדר?', 'מתי אתה חוזר?', 'יש לך ילדים קטנים'. במוצאי שבת שאיראן ירו את הכטב"מים שלחו לי המון הודעות. אני יודע שכל מה שקורה עכשיו נדיר גם לכם הישראלים, אבל בשבילנו זה מאוד חריג ויוצא דופן, לא חשבתי שדבר כזה יקרה פה". לצד זאת, הוא מדגיש, "המשפחה שלי תומכת בהחלטה שלי ב-100%. קשה להם, אבל הם תומכים בזה".
מקס עלה מניו יורק לפני כשנתיים עם אשתו ושלושת ילדיהם, ושנה לאחר מכן נולד בישראל הילד הרביעי. הוא עובד כשותף בפירמת עורכי הדין ועורכי הפטנטים פרל כהן, ואשתו מורה שמלמדת מרחוק בבית ספר בארה"ב. הם בחרו לעלות לישראל מטעמי ציונות ("כל החיים שלי הייתי ציוני, ההורים שלי ציוניים וגם למדתי בישראל"), וגם מזג האוויר תרם להחלטה.
מלחמת חרבות ברזל לא גרמה לו להרהורי חרטה על ההחלטה. "גם אחרי מה שקרה, להתעורר פה כל בוקר זו זכות ענקית. אני ארגיש את זה כל החיים שלי", אומר מקס, "ורציתי להיות חלק מזה. להיות חלק מהעתיד כאן. רציתי גם שהילדים שלי יהיו בצבא, שיגנו על העם שלי".
"לי לא הייתה הזדמנות להיות בצבא", הוא מספר, "אבל יש לי המון הכרת הטוב לכל החיילים והצבא בכלל. כל מי שנהרג, או נלחם ונפצע. זו זכות לגור איתם באותה מדינה. היו לי את החיים הכי טובים בניו יורק, ועדיין – כאן יותר טוב".
גם לפאבל דובוביק, 43, ההחלטה לעלות לארץ הייתה ברורה. הוא עלה ממוסקבה לישראל לפני כשנתיים עם אשתו ושני ילדיו. "יש לנו שורשים יהודיים ותמיד הרגשנו שישראל היא המדינה שאנחנו רוצים לחיות בה. סבתא של אשתי מסורתית, דרכה אנחנו מכירים את המסורות ומנסים לשמור עליהן," הוא אומר. "אפילו התחלנו ללמוד עברית עוד ברוסיה, כדי להקל את המעבר ולהגיע מוכנים." מאז הספיקה המשפחה להשתקע בישראל, וכיום פאבל עובד כמפתח בקאנד בחברת השירותים הפיננסיים GMT.
השבעה באוקטובר תפס אותם לא מוכנים. "היינו בהלם, כמו כולם," הוא אומר. הורים של חברה של בתם נרצחו, ואחיינית של חבר המשפחה נחטפה לעזה. "רבים מחברינו גויסו למילואים. אנחנו בכאב רב. זו המדינה שלנו, העם שלנו."
למרות השבר הגדול, לפאבל אין חרטות על העלייה לישראל. "אנחנו היכן שאנחנו צריכים להיות בתקופה הקשה הזאת," הוא מבהיר. "ואם מסתכלים על מה שקורה עכשיו ברחבי העולם, עד כמה חזק הסנטימנט האנטי-ישראלי, אנחנו אפילו לא יכולים לדמיין מקום אחר שבו נוכל להיות עכשיו. כאן אנחנו בבית, בין אנשים שחולקים את רגשותינו ומחשבותינו."
מקס כהן, 31, דווקא לא היה בישראל ב-7 באוקטובר, אלא ביקר אצל הוריו במרילנד שבארה"ב. "לאבא שלי יש אפליקציה של צבע אדום כי הוא רוצה להיות מעודכן במה שקורה, ופתאום שמענו במשך כמה דקות רטט מהטלפון והבנתי שמשהו מוזר קורה. אנחנו שומרים שבת אבל הסתכלתי בטלפון לראות מה קרה וראיתי את הטילים ושהייתה מתקפת טרור".
הוא נשאר בארה"ב שבועיים נוספים עם אשתו, שהייתה אז בהיריון, אבל לא חש בנוח. "עליתי לישראל ב-2018, כל החיים שלי פה. אמנם הייתי אצל ההורים אבל לא הרגשתי בבית". כיום הוא מתגורר בקרית גת ועובד כ- Senior Red Teamer במעבדת החדשנות של Sompo בישראל, ובשלושה חודשים האחרונים הוא גם אב טרי לילדה בת שלושה חודשים.
"אין זמן לא טוב לעלות לישראל", הוא אומר. "כל מי שחושב לעלות, תדעו שיש לכם קהילה וחברים פה. במיוחד בתקופות כאלה דואגים אחד לשני".
פאבל מסכם את רגשותיו כלפי העלייה ארצה כך: "למי שמתלבט עכשיו אם לעלות לארץ או לא, אגיד את זה כך - תמיד עדיף לעשות צעד מאשר לא לעשות אותו. עבורנו, לעלות לכאן זו ההחלטה הטובה ביותר."