המיתולוגיה מספרת ששמה של העיר רומא נגזר משמו של רומולוס, שהיה המלך הראשון שלה, עוד לפני הרפובליקה. עוד מספרת האגדה, שרומולוס היה אחד משני תאומים (אחיו נקרא רמוס) שנולדו בחטא, ולכן המלך באותה עת פקד להשליך אותם לנהר הטיבר (כמעט כמו משה ופרעה), אך נכמרו רחמיו של החייל שצווה להשליכם, והוא השאירם בחיים על שפת הנהר. זאבה עתירת חלב היניקה אותם. לפיכך, לא כל גוריה זכו להגיע לעטיניה, והגור שלא הגיע כונה "אנדרדוג". מאז המושג מתאר את המקופח, הדפוק, המזולזל והעשוק. עכשיו הפלסטינים חוזרים לרומא (או יותר נכון לאמנת רומא) כאנדרדוג. אולי הם רואים בכך סוג של סגירת מעגל.



אמנת רומא, שעניינה הקמת בית דין פלילי בינלאומי שמושבו בהאג, נכנסה לתוקף באמצע שנת 2002 והיא מקנה סמכויות שונות לבית הדין הבינלאומי הפלילי לדון בתלונות או בכתבי אישום של מדינות שחתמו על האמנה ואשררו אותה. כפי שהתבשרנו, הפלסטינים הצטרפו לאחרונה לאמנה והם בתהליך אשרורה. מאידך, ישראל אינה חלק מאמנת רומא ולא אשררה אותה מעולם (בדומה לארה"ב).
 
לאמנת רומא יכולות להצטרף רק מדינות. כבר באמצע  2012 ביקשו הפלסטינים להצטרף לאמנה, אך התובע הכללי המוסמך על פי אמנת רומא קבע שהם אינם רשאים לעשות כן, משום שאינם מדינה, ולפיכך תלונות שלהם על פשעי מלחמה בעקבות מבצע עופרת יצוקה נדחו על הסף. באותה עת, הם התקבלו לאו"ם רק כמשקיפים. 
 

מאז, אף שמועצת הביטחון מתעקשת בצדק ובעקביות לא להכיר ברשות הפלסטינית כמדינה מלאה, העצרת הכללית של האו"ם - שבה יש לפלסטינים תמיכה גורפת - העניקה להם בסוף 2012 "מעמד של מדינה משקיפה לא חברה באו"ם". בינתיים חלו חילופי גברי בתפקיד התובע הכללי של אמנת רומא והתובעת הנוכחית, הגב' פאטו בנסודה, סבורה שהפלסטינים, במעמדם החדש, רשאים להצטרף אליה. הם אכן עושים זאת, וכעת נפתחת בפניהם הדלת להגיש תלונות על פשעים שישראל מבצעת ברשות הפלסטינית, לטענתם.
 
ואולם באמנת רומא קיימת "כיפת ברזל" מובנית, או אם תרצו "נסיוב חיסוני". האמנה קובעת(סעיף  17) כי סמכות בית הדין הפלילי בהאג חלה רק במקרה שהמדינה שהוגשה נגדה התלונה אינה יכולה או אינה רוצה לערוך חקירה משלה, ביושר ובכנות, וככל הנדרש גם להגיש תביעות. כלומר, ככל שהמדינה עצמה מנהלת חקירה הוגנת שאין מפקפקים בכנותה ובהגינותה, בית הדין הפלילי אינו מוסמך לטפל בחשדות ובתלונות נגדה. עיקרון זה נקרא "עקרון המשלימות".
השימוש ב"כיפת הברזל" הוא אולי הכלי החשוב ביותר שיש בידי ישראל כדי למנוע הסתבכויות מיותרות במישור הבינלאומי ולמנוע אפשרות שקציני צה"ל וחייליו, וכן מדינאים בכירים, לא יוכלו לעזוב את הארץ ויהפכו לאסירי ציון, או ייעצרו בחו"ל ויוסגרו להאג.



יותר מזיק ממועיל. בנט. צילום: אריאל בשור


לפיכך, צה"ל עושה נכון, בניצוחו של הפצ"ר, אלוף דן עפרון, בחקירה עצמית של האירועים המורכבים של צוק איתן (חלקם בכלל בענייני ביזה), וטוב עושה מבקר המדינה שחוקר גם הוא את אותם אירועים. יש סבירות ששתי החקירות האלה, שללא ספק ייעשו בהגינות ובבכנות, יפעילו את "כיפת הברזל" המובנית באמנת רומא ויסכלו הליכים פלסטיניים בקשר למבצע. למנגנוני החקירה, הבדיקה והביקורת של ישראל יש שם טוב בעולם.
 
מתמיהה מאוד העובדה שחלק מאלופי צה"ל וחלק מהפוליטיקאים המתלהמים תוקפים את החקירות הפנימיות, משום שחקירות אלה הן כמעט המוצא היחיד וההגנה המיטיבה ביותר מפני פורענותו של בית הדין הפלילי בהאג, ששיקוליו עלולים להיות גם פוליטיים. הססמה שאותה מפריח לאחרונה נפתלי בנט, "הגבורה לא תיחקר", מזיקה לצה"ל הרבה יותר מאשר מועילה.

זו אמירה פופוליסטית שאולי טובה לצורכי בחירות ופריימריז, אך גרועה בהיבט המדיני והביטחוני. משר בממשלה יש לצפות שיעדיף את האחריות הלאומית על הפופוליזם. אמירות מסוג זה הן סכנה לא פחותה לקצינים ולחיילים מאשר תלונות הפלסטינים. נהפוך הוא, צריך לעודד את שלטונות הצבא ואת שלטונות החקירה והביקורת לבצע חקירה הוגנת כהלכה, שכן רק חקירה כזו עשויה להושיע אותנו מפני הפורענות שעלולה לרבוץ לפתחינו.
 
ועוד למותר לציין, וכדאי שהפלסטינים יצרבו את הדברים בתודעתם, תלונות יכולות להיות הדדיות. הן עלולות מבחינתם להיות חרב פיפיות. קצת מפתיע שהארכי־טרוריסטים של סוף המאה ה־20 וראשית המאה ה־21 מייבבים דווקא בנקודה שבה הם הכי חשופים ושבה הם הכי מצטיינים, שכן מי אם לא הם זכאים לתואר מלכי הטרור ונסיכי פשעי העם, הם והם בלבד.