ללא שום הכנה זולגות הדמעות מעיניו של אייבי מוזס. הוא מליט את פניו בידיו החרושות צלקות וסימני כוויות, והטלפון שבין אצבעותיו מט לנפול. רות שפירא, אמה של איילה שנפגעה באורח קשה בפיגוע בשומרון לפני כשבועיים, בישרה לו בשמחה כי הילדה בת ה-11 פקחה דקות ספורות לפני כן את עיניה והצליחה לתקשר עם סביבתה.
 

מוזס, שאיבד לפני 28 שנים את בנו טל ואת אשתו ההרה, עופרה, לאחר שמחבל השליך לתוך מכוניתם בקבוק תבערה, אינו מסתיר את התרגשותו. "כל פיגוע וכל זריקת אבן מחזירים אותי לשניות שבהן הוצאתי מהאוטו הבוער את ילדי, אבל לא הצלחתי להציל את אשתי", הוא אומר בקול רועד. "כששמעתי על הפגיעה באיילה ובאביה פתחתי מיד את הטלוויזיה ומראה הרכב השרוף היה סוג של דז'ה וו. האב ששחרר את חגורת הבטיחות של איילה, הדרך שבה היא התגלגלה החוצה מתוך הלהבות והצעדה של שניהם לכיוון הבית מבלי להרגיש באותן דקות את הצריבה של הכוויות, נתנו לי תחושה של שידור חוזר. אני שומע עשרות סיפורים מחרידים מדי יום, אבל זו הפעם הראשונה שהרגשתי כך אחרי כל כך הרבה שנים. רציתי רק להגיע למשפחת שפירא כדי לחזק את ידיה, לחבק אותם, ולהכין אותם לדרך הארוכה שעדיין מחכה להם. השיקום הפיזי והנפשי עוד לפניהם, הניתוחים הלא פשוטים וההתמודדות עם המראות והריחות שלא מרפים". 

זמן קצר לאחר שאיילה שפירא התעוררה, התייצב מוזס בבית החולים שיבא בתל השומר, וגמא באיטיות את הדרך המוכרת למחלקה לטיפול נמרץ. שם, בתוך ים המבקרים והמהומה, גילה כי אף שהוא ומשפחתו הפכו לאחד מסמליה של האינתיפאדה הראשונה, נטמע סיפורם בתוך שלל הטרגדיות שידעה המדינה מאז סוף שנות ה-80, ואינו מוכר לדור הצעיר. עשרות מתושבי השומרון, ביניהם אמה של איילה, עוצרים מדי יום בתחנת הדלק שהקים בכניסה ליישוב אלפי מנשה, אולם אינם יודעים כי השלט בעל האותיות הגדולות, הנושא את השמות “טל עופרה" משקיף על הנקודה שבה עלתה משפחה שלמה בלהבות.


משפחת מוזס, לפני הפיגוע. צילום: רפרודוקציה 
 

בשנים שעברו מאז, עסק מוזס באיסוף רסיסי חייו ושיקום נשמתו. הוא הפך לפעיל בארגון למען נפגעי פעולות איבה, הקפיד להנציח את זכרם של אשתו ובנו, שימש כאב וכאם לשני ילדיו הנותרים, ניר ועדי, ואף חובק בת זוג חדשה המקבלת את הטרור כחלק בלתי נפרד מחייה.
 

“כשהבנתי בבית החולים כי לא כולם מכירים את הסיפור של עופרה וטל, החלטתי עוד באותו הערב להקים ליד תחנת הדלק אנדרטה גדולה שתתאר את סיפור הפיגוע", אומר מוזס. “המשפחה שלי חוותה שואה אישית, ועצוב לי שעופרה וטל נשכחים על ידי הציבור. לדעתי, אין בארץ עוד אסון הדומה לזה שלנו, שבו משפחה אחת עונה על כל ההגדרות של השכול. חוץ מהפציעה הקשה בפיגוע והכוויות על כל הגוף, אני גם אלמן ואב שכול, והילדים שלי גם יתומים מאם ואחים שכולים. בעיני, כל אירוע טרור הוא חלק מההיסטוריה של עם ישראל. כנראה שלא כולם חושבים כמוני".
 

שיחת טלפון לבוגי


תחילת שנת 1987 התאפיינה בשקט ביטחוני יחסי, והציבור הישראלי היה מרותק לדיונים במשפטו של פושע המלחמה ממחנה ההשמדה טרבלינקה, איוון דמיאניוק. אומנם שר החוץ דאז, שמעון פרס, נפגש בחשאי עם מלך ירדן חוסיין והשניים חתמו על הסכם משותף למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי, אולם הרגיעה הייתה יחסית. מתחת לפני השטח פעלו נמרצות מספר ארגונים פלסטיניים, ביניהם הפת"ח ומשוחררי עסקת ג'יבריל. רק בסוף השנה התפוצץ המתח ונתן את האות לתחילתה של האינתיפאדה הראשונה. במוצאי שבת 11 באפריל, תכננה משפחת מוזס לנסוע מאלפי מנשה לתל אביב כדי לקנות מתנות לערב חג הפסח שהתקיים כעבור יומיים.

"אני זוכר את עופרה עומדת במטבח ומכינה סנדוויצ'ים לילדים", משחזר מוזס את הרגעים האחרונים בהם עוד היו משפחה שלמה ומאושרת. "שלושת הילדים, ניר, עדי וטל התיישבו מאחור ביחד עם חבר מהיישוב, וכשיצאתי מהחניה נזכרתי פתאום שלא הוצאנו את הכלבה. אחרי התלבטות קצרה המשכתי בנסיעה ולא חזרתי לאחור, צעד שהתברר אחר כך כגורלי".

האווירה באוטו הייתה עליזה, והילדים לא הפסיקו לצחוק. מוזס הגיע עם האוטו לצומת אלפי מנשה, פנה לכיוון כפר סבא והמשיך בנסיעה כ-300 מטרים נוספים, כאשר ראה מימין לכביש מין הבזק קטן המתקרב אליהם. הוא עקב אחריו בעיניו ללא חשש. בקבוקי התבערה לא היו אז בשימוש נגד אזרחים ואסוציאטיבית נקשרו בעיקר למרד היהודים בגטו ורשה.

“פתאום שמעתי רעש חזק, והשמשה שליד עופרה התנפצה. היא צעקה ‘אמא', ותוך שנייה היינו עטופים בשלהבות רותחות. עצרתי את האוטו ופתחתי את הדלת מאחור. לא חשבתי על כלום. תפסתי את הילדים וזרקתי אותם החוצה אחד אחרי השני. רצתי לדלת של עופרה, אבל לא יכולתי לפתוח אותה כי היא הולחמה למקום בגלל החום. הידיים שלי בערו, אבל לא הרגשתי כלום. שמעתי את הילדים צועקים ‘אבא, תציל את אמא, אבא, תציל את אמא'. הכנסתי את הידיים לתוך האש כדי לנסות לשחרר את חגורת הבטיחות של עופרה, אבל האבזם הותך לחלוטין. ואני מנסה שוב ושוב, והפנים והחזה שורפים, ואני לא מצליח. ראיתי איך האש מאכלת את עופרה בחיים, וזה מחזה שלא אשכח לעולם. בשום עולם נורמלי ילדים בני 13, 8 ו-5 לא רואים את אמא שלהם נשרפת מול עיניהם".
 

אזרחים שהגיעו לצומת פינו את המשפחה לבתי חולים שונים. טל ועדי לבילינסון, ניר והחבר לבית החולים מאיר ורק מוזס נשלח לתל השומר. אף אחד מבני המשפחה לא השתתף בלוויה של האם בשל מצבם הקשה. במשך שלושה חודשים שרד טל את הכוויות הקשות שכיסו את כל גופו הקטן, בטרם הסתבך מצבו הרפואי והוא נפטר. עד אז הוא שהה לבדו בחדר, מחשש לזיהומים, וסבל מכאבי תופת. בלילות לא הצליח לישון.

עדי, שהייתה מרותקת גם היא למיטתה, צעקה אליו מהחדר הסמוך כי יספרו יחד כבשים, ובכל ערב נמלאה המחלקה בקולותיהם של השניים עד שטל נרדם. "ראיתי אותו רק פעם אחת לפני שהוא נפטר", אומר מוזס בשקט. "הביאו אותי על כיסא גלגלים מתל השומר והייתי בטוח שהוא ישרוד. בדקות האחרונות ישבה לידו אמה של עופרה, והוא הספיק לומר שהוא אוהב אותה ושצריך להיזהר בדרכים".

כחצי שנה לאחר הפיגוע נתפס המחבל מוחמד דאוד מקלקיליה בעת שניסה לבצע פיגוע נוסף בעזרת מכונית תופת ובלוני גז. הוא הודה בפני חוקרי השב"כ כי זרק את בקבוק התבערה על משפחת מוזס כחלק מניסיונו להתקבל לפת"ח.
 

יצא לך לראות את המחבל?

"ראיתי אותו בבית המשפט, והופתעתי שהוא מקלקיליה. היו לנו יחסים תקינים עם התושבים הערבים, ואפילו ערכנו שם קניות כל שבוע. הסתכלתי על עיניו במהלך הדיונים ולא מצאתי שם חרטה, רק אדישות. ביקשתי שיטילו על המחבל עונש מוות, למרות שידעתי שאין לכך סיכוי, ובתגובה קיבלתי טלפון מאמא שלו, שאמרה לי בחוצפתה שאם יהרגו את בנה היא תמשיך אתמה שהוא לא הצליח, ותחסל את כל המשפחה. אמרתי לה שאני מחכה שתנסה".
 

נתקלת בעוד מישהו ממקורביו?

"לפני כמה שנים אחיו הגיע לתחנת הדלק שלנו מבלי לדעת שאנחנו הקורבנות. אחד העובדים הכיר אותו ורץ אלי בבהלה. לא יצאתי מהמשרד לראות אותו. הוא לא אחראי על המעשים של אחיו. לא רבתי עם כל תושבי קלקיליה בגלל מחבל אחד".
 

כיצד הגבת על הניסיון לשחרר אותו לפני שנה וחצי במסגרת המו"מ עם הפלסטינים?

"רתחתי והתקשרתי לבוגי יעלון ולציפי לבני. הוא אמור היה להשתחרר בפעימה הראשונה ונדחה לרביעית. למזלי, הפעימה הרביעית בוטלה. במו ידי הייתי משחרר אותו, אם זה היה תמורת שלום אמיתי או אפילו שלום קר, אבל להחזיר אותו לקלקיליה רק כדי להניע שיחות כלשהן, זה לא מקובל. גם כך הוא נהנה מתקציב שמן שמגיע מהרשות הפלסטינית, מלימודים אקדמיים ומאוכל על חשבון המדינה. מי שנידונו למאסר עולם הם הילדים ואני. יום אחד הוא ישתחרר מהכלא, אבל לנו אף אחד לא ייתן חנינה. עד ליום מותנו נחיה עם יום הפיגוע ועם האובדן".
 

למה לא אני


אייבי מוזס (64) הכיר את בת דודתו עופרה לפני כמעט 50 שנה, כאשר החליט להגר לבדו מהודו לישראל. "מגיל צעיר תכננתי להיות טייס ולהילחם נגד פקיסטן, אבל בן משפחה ששוחח איתי על ציונות שינה את דעתי", הוא מספר. "הגעתי לכפר בתיה ליד רעננה, ללא שפה וללא הורים, והגעתי לבקר את הדודים מירושלים. שם ראיתי את עופרה והתאהבנו ממבט ראשון. למרות שהייתי רק בן 16 ידעתי שתהיה אשתי".
 

מוזס התגייס לחיל האוויר כמכונאי מטוסים, לאחר שבקשתו להתקבל לקורס טיס נענתה בשלילה. כשבועיים לפני שחרורו התחתן עם עופרה בבית החייל בירושלים. מיד לאחר הצבא התקבל לחברת התעופה האמריקאית TWA ובמשך 35 שנה עבד כמנהל המבצעים ומתכנן מסלולי הטיסה. שלושת הילדים נולדו בפתח תקווה. כשטל היה תינוק, עברה המשפחה לאלפי מנשה והייתה לאחת המשפחות הראשונות שהתיישבו במקום. החיים ביישוב המתהווה נראו להם מושלמים. עופרה עשתה חיל כמנהלת המתנ"ס בראש העין, והמשפחה המתינה בקוצר רוח להיוולדו של ילדנוסף. "עופרה הייתה בחודש השישי להריונה כשהיא נרצחה, ועד היום אני בטוח שהייתה לנו בת נוספת", אומר מוזס בשקט. 



אייבי מוזס, אחרי הפיגוע. צילום: גידי מרון



"במקום להפוך למשפחה בת שש נפשות, נשארנו חצי. אני זוכר את הרגע שבו נכנסתי בפעם הראשונה לבית אחרי ששוחררתי מבית החולים ולא הבנתי למה סיידו את הקירות בצבע שחור. רק אחרי כמה דקות הבנתי שזה תעתוע של העין. אף אחד לא צבע את הבית, המוח שלי ראה את הכל בצבעים קודרים".
 

ההתמודדות עם המשפחה המצומצמת הייתה קשה מנשוא. מוזס ניסה לתמרן בין עבודתו התובענית לבין הפיכתו להורה יחידני. "לילדים לא היה קל עם המראה החיצוני שלהם. כאשר הם שאלו אותי אם הצלקות יישארו איתם לתמיד, עמדתי איתם מול המראה והסברתי להם שככה נישאר, שהחיים שהכרנו לא יחזרו יותר", שוב רועד קולו. "זה לא סרט שבו אתה צועק 'קאט' וחוזר על הסצינה מההתחלה. אצלנו היה 'קאט' סופי, והחיים לא יחזרו לעולם לאותו מסלול".
 

היכן היו רגעי השבירה הקשים ביותר?

"כמעט בכל שלב הגיע רגע שבירה, וזה נמשך עד היום. במשך תקופה ארוכה עדי נהגה להיכנס הביתה אחרי הלימודים ולקרוא 'אמא, הגעתי', אפילו שלא היה שם אף אחד. זה קרע לי את הלב. היא עשתה את זה רק כדי שיהיה לה תירוץ להגות את המילה 'אמא'. ניר מופנם הרבה יותר, אז רק אחרי כמה שנים נודע לי שהוא הגיע לחלקת הקבר כל יום שישי כדי להשמיע לעופרה את השירים שאהבה. עד היום אני מתייסר בשאלה מדוע היא נרצחה ולא אני. עופרה הייתה חסרה בהתבגרות של עדי, בבת המצווה, בגיוס של שני הילדים לצה"ל, בשחרור שלהם, בחתונה של ניר. מתחת לחופה הרב אמר שנשמותיהם של עופרה וטל נמצאות איתנו באותו הערב, ואני מאוד רוצה לקוות שאכן היה כך".


אתה מאמין בזה?

"אני לא יודע במה להאמין, אבל בדיעבד שמעתי מאחת השכנות שעופרה אמרה לה, כי יש לה תחושה שלא תשרוד את ההריון. היו תקופות שחלמתי עליה כל לילה, אבל לצערי היום פחות. בחלום האחרון ראיתי אותה עומדת על גרם המדרגות בבית, כשהיא פרועה ושרופה עם מבט עצוב בעיניים. אין לי מושג מה זה אומר, והייתי שמח אם הייתה מדברת אלי. אבל הדבר הכי מוזר קרה לפני שנים ספורות, כאשר אישה מבוגרת שכרה ממני את הבית באלפי מנשה ובאחד הימים התארח שם הנכד שלה. בבוקר הוא סיפר לה שחלם חלום על ילד בשם טל, שעמד מולו ואמר לו שזה החדר שלו. עד עכשיו אני מקבל צמרמורת כשאני נזכר בזה. עצוב לי שטל מעולם לא הופיע בחלומות שלי. כשהוצאתי רישיון טיס אזרחי, ישבתי בטיסת הסולו וצעקתי 'טל, זה בשבילך'. הוא תמיד הסתכל לשמיים ואהב מטוסים. הייתי בטוח שהוא יהיה הילד שיעסוק בתעופה, כמוני".
 

היה שלב שבו חשת גאווה על העובדה שהצלחתם להמשיך בחיים למרות הקשיים?

"הרגשתי כך כאשר הנכד הראשון נולד. אין לי מושג למה, אבל ברגע שהוא יצא לאוויר העולם צעקתי שניצחתי את הטרור. למרות האובדן הקשה הבנתי שיש המשכיות. היה בי גם צער רב על כך שעופרה לא זכתה להכיר אותו. לפחות הצלחתי להביא מתנה ממנה. הסתבר לי שהיא עשתה תוכנית חיסכון שנפתחה שנים רבות אחרי מותה, ואת הכסף נתתי לנכד הראשון שלא זכה להכיר את סבתו".
 

חייבים לשחרר


את חייו כיום חולק מוזס עם מיכל שמילוביץ', הצעירה ממנו בכעשר שנים ומשמשת כמנהלת החטיבה הצעירה באלפי מנשה. השניים מתגוררים ביישוב צופים, לא רחוק ממקום הפיגוע. עבר זמן רב עד שאזר אומץ להציע לה לצאת איתו. "לא קל היה לי להיכנס לזוגיות חדשה", מחייך מוזס, המשמש כיום כמדריך טיס ופקחי טיסה. "הכרתי את עופרה בגיל צעיר ומה לי ולדייטים? אבל את מיכל אני מכיר כבר שמונה שנים, מאז הגיעה לתדלק בתחנה. לא יצרתי איתה קשר, אבל היא הייתה כל הזמן בראש שלי. רק לפני ארבע שנים נפגשנו במקרה בחתונה של חבר ילדות של טל, ומאז לא נפרדנו. אני מרגיש שהחיבור שלנו הגיע מלמעלה, אולי זו יד מכוונת של טל".
 

ואיך אתה מתמודד עם זוגיות במקביל לגעגועים לעופרה?

"חוץ ממיכל הייתה לי רק בת זוג אחת מאז הפיגוע, והפנמתי שכדי להצליח בקשר, אני חייב לשחרר קצת ולתת לעופרה לנוח. זה לא קל, והכאב נמצא שם תמיד, אבל הוא עבר לנקודה אחרת בראש. מיכל מגיעה איתי כל שנה לאזכרה, והייתה שותפה למלחמה שלי שלא לשחרר את המחבל שהרס לי את המשפחה".

המאבק של מוזס למען קורבנות הטרור החל כשנתיים לאחר הפיגוע. הוא הצטרף לארגון למען נפגעי פעולות איבה, שהיה עדיין בחיתוליו, והפך לחבר פעיל. רק בסוף שנות ה-90 , לאחר תקופת הפיגועים הגדולה, הכירה הממשלה בארגון כיציג, אולם מעולם לא תקצבה אותו. "היום אנו מונים כ-2,200 חברים, ביניהם פצועים, משפחות שכולות, יתומים, אלמנים ואלמנות", מסביר מוזס.

"כל חבר משלם כ-35 שקל מדי חודש, ובעזרתם אנחנו מארגנים מסיבות בר מצווה, טיולים, ימי נופש וכדומה. אני ממש מתבייש בכל פעם שאני מגיע לבקר פצועים ואין לי מה לתת להם. אני לא משווה, אבל קשה שלא לקחת דוגמה מארגון נכי צה"ל. יש להם תקציבים ומשרות בשכר, אבל האזרחים הנפגעים לא מקבלים כלום. אני מצדיע לחיילים שחירפו את נפשם למען המולדת והתושבים, אבל מה אשם ילד בן 5 שנפגע באירוע טרור?".



אייבי, ניר ועדי מוזס. צילום: יצחק אלהרר, סקופ 80 
 

בתקופה האחרונה הרגיש מוזס כי רוח חדשה מנשבת לטובת הארגון. בפגישה שקיימה ההנהלה עם שר הרווחה מאיר כהן, הובטח לה כי לשנת 2015 יוזרמו לארגון מיליון שקל. "לרגע הייתה לנו תקווה, אבל כמו שאת רואה גם זו התנפצה", הוא אומר בחיוך מריר. "הממשלה התפרקה, בעוד כמה חודשים יהיה שר חדש שיצטרך ללמוד את העבודה, ואני רק מקווה שהוא יהיה מחויב להבטחות שקיבלנו. כל אירוע עבור הנפגעים מחייב אותנו להתחנן להנחות, ולקוות שהפעם יסכימו האמנים להופיע בהתנדבות. הנהלת הארגון פועלת בהתנדבות, ואנחנו נמצאים כאן רק כדי לסייע לאנשים שעולמם חרב. לא פעם התקשרתי למשרד ממשלתי וביקשתי סיוע לפצועים שרצו לעבוד למרות נכותם".
 

לא קשה לך ההתעסקות הארוכה סביב השכול?

"בהתחלה לא היה קל, כי נכנסתי לכל סיפור ונשאבתי פנימה. היום אני מזכיר לעצמי שלכל חבר בארגון יש סיפור כואב ואני לא יכול לקחת את כולם על עצמי". 

אלא שדבר לא הכין את מוזס לטלטלה שעבר עם הפגיעה באיילה שפירא. "כבר בדרך מהחנייה לטיפול נמרץ היו לי פלאשבקים מהתקופה שבה הייתי מאושפז. הלכתי לאט, שני צעדים קדימה ואחד אחורה, כי ידעתי שאני עומד לראות משהו קשה שיחזיר אותי לפיגוע שלנו, ולמצב הקשה של עדי שנכוותה בפנים, ברגליים ובגוף. אני כל כך שמח שאיילה התעוררה ומתקשרת, וברגע שהיא תוכל לשבת על כיסא גלגלים, מיד אביא לשם את הבת שלי. אני רוצה שאיילה תראה כמה יפה עדי ואיך אפשר להתגבר על הפציעה הפיזית. אני כל כך נרגש בשביל רות ואבנר שפירא, ואפשר לומר ששיחק להם סוג של מזל. לצערי, מזל כזה לא עמד לצדו של טל".

עדי מוזס כותבת לאיילה

אני חושבת על מה לכתוב, מאיפה להתחיל – מההתחלה הכואבת והקשה או מהסוף הטוב? גם אני נפצעתי בפיגוע. זה היה ב-87', כשמחבל זרק בקבוק תבערה על הרכב שבו נסעתי עם משפחתי. הייתי אז בת 8. איבדתי את אמי ואת אחי טל בפיגוע הזה. אני זוכרת כל שנייה בערב הזה, ואת הרגעים שבהם חבשו אותי בבית החולים בתחבושות שלא ירדו ממני חודשים רבים אחר כך.
 
תקופה לא קלה עומדת בפנייך. כאבים וגירודים שאי אפשר לסבול. אחיות ורופאים שנוגעים בך גם כשלא בא לך. דוקרים, מורחים משחות ומחליפים תחבושות. אחרי כאבי התופת והצריבה, באים הגירודים. בלתי נסבלים. וכולם יגידו שזה טוב שמגרד, שזה אומר שהפצע מגליד. אך עדיין זה לא ישנה את העובדה שכואב.
 
כשתצאי מבית החולים ותחזרי לחיים רגילים, אנשים יסתכלו ברחוב ויתהו מה קרה וממה הכוויות. אולי יהיו כאלה שגם יעזו לשאול. ואת תצטרכי לעמוד מולם ולבחור אם לסובב להם את הגב או לענות.
 
בניגוד אלי, יש לך את אמך לצידך. אמא שמכילה ומלטפת ודואגת לך יותר מכל. אני בטוחה שאת עטופה באהבה אינסופית, וזה הדבר הכי חשוב. אני לא יודעת כמה התקדמה הרפואה מאז שאני נפצעתי, מתארת לעצמי שהרבה, אך ככל הנראה יעברו עוד חודשים רבים של ביקורים בבתי חולים. אני יצאתי ונכנסתי לבית חולים עוד שנים רבות אחרי הפיגוע. לשיפוצים. כי לא יכולתי להרים את היד ולא לכופף את הרגל בגלל הכוויות שמתחו את העור.
 
ולא אשקר ואודה, שעד היום אני מבררת פה ושם מה אני יכולה לעשות בפנים כדי לשפר את מראה הצלקות. חשוב שתזכרי שהצלקות הן רק העטיפה. מה שחשוב באמת זה הבפנים. קלישאתי, אבל למזלנו נכון. לי היה מזל גדול והתברכתי במשפחה תומכת ובחברות שאיתי מאז הפציעה, שדאגו ודואגות להזכיר לי כל הזמן כמה אני יפה, למרות הצלקות.
 
היום אני בת 36, אומנם מצולקת אך מלאת ביטחון ושמחת חיים. מקבלת את עצמי כמו שאני וכבר לא אכפת לי אם אנשים מסתכלים עלי בתמיהה. האנשים שהכרתי במשך השנים חזרו ואמרו לי את אותו המשפט: שככל שמכירים אותי, לא רואים את הצלקות. זה מחזק, וזה מעודד, וזה מרים, וגורם לי באמת לרצות לחיות את החיים כמו שאני רוצה וכמו שמגיע לי.
 
חשוב שתסתכלי קדימה, שתהיי אופטימית, שתדעי שזה בסוף עובר, שההתעסקות בצלקות פוחתת ככל שמתבגרים. הן אומנם שם, ותראי אותם לעד כשתעמדי מול המראה, אבל תלמדי לקבל את עצמך, תאהבי את עצמך ותזכרי שאסונות כאלה קורים רק לאנשים באמת באמת חזקים ואמיצים, שמסוגלים להתמודד ולחיות, למרות הכל.

עדי.