כבר 30 שנה אני משמשת כאחות, ועדיין מידי חורף - כשהחולים מציפים את חדר המיון - התחושות קשות. אתמול התעוררתי מטלפון בחמש בבוקר בו בישרו לי שהמיון עולה על גדותיו והמצב דומה לבית משוגעים. מיהרתי לשם מוקדם ממה שהייתי אמורה, ומה שנגלה לעיניי היה פשוט קטסטרופה:  שיירה שלמה של חולים שוכבת במסדרון, ממש עד דלת הכניסה ליחידה, למרות שיום קודם פתחנו חדר נוסף כדי שיהיה מקום לעוד חולים.

חלק מהמטופלים הם אנשים מבוגרים עם טיטולים. הייתי צריכה למדוד חום בטוסיק לאישה זקנה מול כולם, זו הרגשה איומה, התביישתי בשבילה ובשבילנו שזה הטיפול שאנחנו יכולים להציע בתנאים האלה.
 

הבעיה לא הסתכמה אצלנו במיון. גם מחלקות האשפוז היו מלאות עד אפס מקום, וכך נוצר פקק אשר הקשה להעביר את החולים למחלקות ורק הגדיל אצלנו את העומס. מצאתי את עצמי ממש במלחמה מול אחראי המחלקות בניסיון שיתגמשו לקחת עוד חולים, המאבקים האלו סוערים ומלווים ויכוחים וריבים, כשכל אחד רואה את טובת החולים שלו נגד עיניו. בעצם, כולם צודקים - אבל המצב מכריח להתפשר.
 

אתמול בערב העלינו חולה קשה ששהה במיון מיום חמישי בבוקר - ארבעה ימים! הוא סובל מדלקת ריאות חמורה. ובעוד שבמחלקת טיפול נמרץ הוא היה אמור לקבל טיפול מאחות שאחראית עליו ועל עוד חולה נוסף בלבד, כאן מי שטיפלה בו הייתה גם אמונה לדאוג ללמעלה מעשרה חולים נוספים. זו סיטואציה בלתי אפשרית.
 

המשמרות במיון תמיד עמוסות. אף פעם אין זמן למנוחה. אבל בשבועות האחרונים, מאז שהתחיל החורף, אני מוצאת את עצמי בעיקר מכבה שריפות כדי שהחולים ואנשי הצוות לא יקרסו. לא מדובר במצב חדש, ועדיין נראה שהחורף מפתיע את המערכת בכל פעם מחדש, והיעדר תקציבים מונע אפשרות לנקוט מראש בפעולות מתקנות.

הפעם יש לי איזו תחושת בטן שהמצב קשה מתמיד - החולים קשים יותר, מבוגרים יותר ואנחנו רואים הרבה יותר סיבוכים של מחלות וזיהומים. אולי עכשיו, ברוח הבחירות, יקום איזה שר חדש שאחת ולתמיד יראה את המערכת והמצוקות שלה ויצליח להוביל מהלך אמיתי ונכון, כדי שבחורף הבא השגרה העצובה לא תחזור על עצמה.

הכותבת היא אחות ראשית במיון של בית החולים הדסה עין כרם בירושלים

הביאה לדפוס: עמית תומר