ישאלו אותי 'לא תהיה בתקשורת, לא תהיה מוכר, לא יעשו עליך כתבות, תיעלם מהשטח ויהיה פה יותר טוב, מוכן?׳״, ד״ר הני זובידה עשה בשבילי את עבודת המראיין.

״התשובה היא 'כן׳. באותה שנייה. אתם מבטיחים לי שיושגו מטרות של שוויון חברתי? איעלם ברגע, אחזור לחיים האפורים של קפה על המרפסת עם המשפחה. אין לי שום בעיה. מוכן להתחייב. אני ד״ר הני זו- בידה נעלם לתוך האופק ואף אחד לא ישמע את השם שלי יותר״.

כרגע אי אפשר שלא לשמוע את שמו של ד״ר זובידה. בתחנות רדיו, בטלוויזיה. מיליטנטי, שפתו קולחת. לא מעט אנשים חשבו מאיפה הערבי הזה יודע כזו עברית, מה הוא, חד״ש, בל״ד?
 

זובידה, או בשמו המלא הני סמיילי דיוויד ברוך זובידה, הוא יהודי כשר למהדרין, יליד עיראק, שאת הדוקטורט שלו עשה באוניברסיטת NYU שבניו יורק, והתזה שהציג זכתה ב-2007 בפרס עבודת הדוקטור הטובה ביותר מטעם האגודה הישראלית למדע המדינה.
 

הני חוקר את הפוליטיקה בישראל, מערכות הבחירות, הדמוקרטיה. הוא מרצה מבוקש, אבל לא שוכח לרגע את השורשים. כשזימנו אותו לעימות בערוץ 2 עם יאיר גרבוז, אחרי הנאום של האחרון בכיכר רבין, זו הייתה התקפה אגרסיבית חסרת פשרות. זובידה נכנס בכל הכוח.
 

״יש לי מתנה״, הסביר. ״אני לא הבחור הכי יפה בעולם ולא הכי חזק, אבל אני מסוגל לחשוב מהר, לעבד נתונים ולהגיד מה שאני רוצה בצורה ברורה שאנשים יבינו. אם יאיר גרבוז היה אומר 'מצטער שפגעתי, זו לא הייתה כוונתי׳, הייתי מדבר על גזענות והיינו יוצאים מהאולפן במצב אחר לגמרי. גרבוז כגרבוז לא מפריע לי".

"זו הייתה הפעם השנייה או השלישית שאני שומע את השם, אבל גרבוז מייצג אליטה שעדיין מסתכלת על האנשים בצורה אוריינטליסטית והצעתי לו לפני השידור שיתנצל. הוא הסתכל עלי ואמר 'מה פתאום. אני עומד מאחורי כל מה שאמרתי׳. התובנה הזאת שמקום המדינה ועד 2015 אנשים חושבים שיש להם יכולת לשפוט תרבות של מישהו אחר. המטרה לא הייתה לפגוע בגרבוז, אלא להראות שלכולם יש מקום תחת השמש״.


לא רצית להראות לו מי פה הדוקטור?

״אתה יודע איך הגעתי לארץ? שני זוגות תחתונים עלי, גטקעס אחד ארוך, מכנסיים, שני זוגות גרביים, נעליים, חולצה קצרה, גופייה ארוכה, חולצה לבנה מכופתרת ועל זה סוודר קצר, עליו סוודר ארוך ומעיל. זה מה שהיה לי בחיים. אם אתה רוצה, אתה יכול לצלם אותי כפוסטר של הצלחה, כי באתי ממשפחה ענייה. אכלנו סביב שולחן שקיבלנו מהסוכנות, והמיטה הייתה מיטת סוכנות.

"אז מה, שאני אספר וכולם יגידו 'איזה סיפור יפה'? היום כשאני עומד מולך, אתה יודע שאני היוצא מהכלל. אני החריג. אנחנו חיים בתל אביב, העיר הכי עשירה. אז בעוד ראש העיר בנה בצפון העיר בית ספר שנראה כמו מדע בדיוני, בדרום העיר ילדים נוסעים במכוניות קיטור. שם עפים לירח ובמרחק רכיבה על אופניים הבדל של שמיים וארץ. למה? אתה נותן לי את תל אביב לשלוש שנים, ואני משנה אותה״.

 


משפחתו הייתה מאחרוני העולים לארץ מעיראק. הנזי זובייה. צילום: אריאל בשור
 

סדרת טעויות

זובידה, שנולד בעיראק, לא נחת בשנות ה־50, עם העלייה הגדולה. הבחור, בסך הכל בן 48, הגיע ארצה עם הוריו רק ב־1971. המשפחה בכלל לא הייתה בקטע. היה לה טוב בבגדד. סבו האחד היה סוחר אמיד, השני מפיץ סרטי MGM. כשרוב היהודים עלו, הם נשארו בחיי הנוחות|.


אבל השינוי הופיע במלחמת ששת הימים. התבוסה הערבית הגיעה עם יחס עוין. ב־1968 נאסר דיוויד דלאל, דודו של הני, אחיו של אמו. האשמות היו, בין היתר, ריגול ופעילות קומוניסטית. ב־29 בינואר 1969 דלאל ועוד שמונה מחבריו הוצאו להורג בתלייה. הני רואה באירוע כמה שעיצב את משפחתו.

״יש משהו שעובר כחוט השני, החשש מהמוות״, הוא מספר. ״לא מדברים על אותו מקרה במשפחה. יש כאב עמוק. אמא מאוד מתייסרת. סבתא עד יום מותה התייסרה. הייתה יושבת בשורה הראשונה בטקסי יום הזיכרון בהר הרצל ומקטרת איך לא מעלים את עצמות בנה. אי אפשר היה לדבר איתה. זה היה הילד הקטן. תלו אותו והיא היחידה שראתה אותו בכיכר. שוטר בא ואמר 'רק בן אדם אחד יכול לבוא לראות את הגופה וכדאי שלא, המראה לא מלבב'. היו שנים שפחדתי לתת לאנשים לגעת בילד שלי. מישהו אמר 'אתה יודע שזה בא מדוד שלך'. לקח לי שנים לשחרר״.
 

היה זה רזי, אביו של הני, שהפעיל קשרים שהיו לו עם הכורדים של ברזני, בכדי שיעזרו להם ויבריחו את המשפחה לאיראן. הני לא בטוח אם הוא זוכר את הסיפור כפי שהיה, או אולי הוא נצרב מרוב הפעמים שדיווח על הגמלים והחמורים והיריות בדרך, והבריחה בוואדי, ואיך לפני מעבר הגבול אמרו להם הכורדים ״הצלנו את החיים שלכם, עכשיו תביאו את הכסף״.

וכך הם הגיעו לטהרן, ומשם לישראל, והפכו ממשפחה אמידה לכמעט חסרי כל. אז, בכניסה לארץ, דאגו לעברת את שמותיהם של הוריו כדי שלא יישמעו מזרחיים מדי. רזי הפך לאלי, האנה הפכה להנייה, וכשהתכוונו לשנות להני הקטן את השם, אמו אמרה 'עד כאן. אנחנו לוקחים את הדרכונים ועוברים ללונדון'. ויתרו לה.
 

״אתה עושה צחוק?״, הני אמר בתגובה על השאלה אם הוא נתקל לפעמים במבטים חשדניים. ״בשנים הראשונות, כשהייתי נכנס ויוצא מהארץ, ישר הגעתי לחדר בידוק, אבל הייתה לי החותמת בדרכון שהשתחררתי מהצבא והתחילו להכיר אותי. גם את בת הזוג שלי עצרו, כי חשבו שהיא התחתנה עם ערבי״.
 

לאמו של הני יש תפקיד חשוב בעיצובו, הוא מספר. מחוסרת אמצעים בשכונת בורוכוב בפתח תקווה היא הלכה לאתרי בנייה, לקחה לבנים וקרשים ובנתה ספרייה. עבדה קשה בכדי שיקרא באנגלית את הקלאסיקות של צ'רלס דיקנס, ואז כשבא לתיכון אמרו לו שילך ללמוד מקצוע. משפט שמלווה אותו כל יום.


״היה ברור שמנסים להיפטר ממני בפקולטה למדעי הבורג״, הוא מחייך. ״היועצת הסבירה לאמי למה כדאי שאלמד להיות מכונאי. כשאמא אמרה 'את יודעת שהוא קורא באנגלית'. היועצת ענתה 'כן, אבל הוא לא מתחבר לחומרים הבית ספריים ויהיה לו טוב עם מקצוע ביד'. זה היה קומבינציה של תלמיד סביר ומאיפה שבאתי״.
 

מה שנקרא קליטת עלייה?
״למדינה היו כלים ללמוד מכל הטעויות של כל המדינות בעולם ביום שהיא נוסדה, ומדינה צעירה זכאית לטעות. בשנות ה־50 נעשו טעויות קולוסאליות, הושמדו דורות שלמים. אני מוכן לוותר על זה, איך אני? אבל למה בשנות ה־70 חזרנו על הטעויות? בשנות ה־90 באה העלייה האתיופית והעלייה הרוסית, שהיא כמו זכייה בלוטו לבן אדם שלא ממלא כרטיס. זכית בהון אנושי שיכול היה לשנות את העתיד לדורות, ומה עשתה המדינה? השתמשה באותם מוס־ דות בלי לעשות חושבים לרגע. הייתי אז ילד, אבל איפה היו האינטלקטואלים שי־ עמדו ויגידו 'טעות'? אני אגיד לך איפה, בצד שאמר 'יהיה בסדר'. התאים להם. היו שבויים בקונספציות״.


קשה לקבל את הזר?

״אני רואה מה קורה בקרב האתיופים. עבדתי איתם והם מדהימים, אבל בכדי להיקלט בחברה לא מספיק לרצות, צריך שהחברה תעמוד בזרועות פתוחות. כשהיא עומדת ומסובבת את הגב, אתה לא יכול. אז בסדר, בהתחלה נכשלנו בגלל הקושי לקבל שחורים במדינה לבנה, אבל עברו 30 שנה, למה בכל מקום שאנחנו נכנסים אליו המנקות הן אתיופיות? למה זה נראה לנו טבעי? אמרתי לאחת הסטודנטיות 'לכי תבדקי באתיופיה כמה גברים יהודים רצחו את הנשים שלהם'. חזרה אחרי כמה אדם יסתכל על אם ילדיו ומולם יבצע מעשה אלימות קיצונית שאין ממנו חזרה״.


לך יש תשובה?

״התמוטטות מוחלטת של כל מה שהבן אדם הזה היה ועל מה שגדל. ריסוק של הערכים והתפיסה מה נכון ולא נכון, והתסכול, למרבה הצער, תמיד יוצא אצל היותר חלשים. אני לא רב גדול בתורה, אבל יש משפט שאני מאוד מאמין בו 'היזהרו לכם מבני עניים'. בעלייה האתיופית הושקעו יותר כספים מבכל עלייה אחרת, אבל גם להשקיע כסף צריך בחוכמה. אני יכול לשנות את המצב, וגם אם לא אשנה, כשאמות יגידו 'הוא נלחם לפחות'״.


למנוע את הפיצוץ

ד״ר זובידה הוא קול המחאה, אבל מדגיש שהוא פונה לכולם, לא רק למזרחים או לאתיופים. את העלייה מברית המועצות הוא מכיר מקרוב - בת זוגו אביבה, אם ילדיו, היא ילידת קישינב שבמולדובה. ״לא מעניין אותי איזה תואר יש לך ומהי העדה שלך״, כעס.






" גרבוז מייצג אליטה שעדיין מסתכלת על האנשים בצורה אוריינטליסטית". צילום: ערוץ 2

״אני לא יודע מאיפה בן אדם בא לפי המבט בעיניו. נראה לי גזעני לדבר על זה. אידיוטי. כשהכרתי את אביבה בכלל חשבתי שהיא מרוקאית, אבל לא אמרתי כלום. יצאנו חודש ואז היא טלפנה לאמא שלה. לא זיהיתי את השפה, אז שאלתי, והיא ענתה 'רוסית'. התעניינתי איפה למדה והיא אמרה 'כשנולדתי בקישינב'.

"אז עניתי 'את רוסייה? מגניב'. אנשים כל הזמן שופטים. שומעים אותי ולא יודעים אם אני ערבי או יהודי, ופתאום העברית שלי נקייה והאנגלית משופשפת. יכול לדבר שעות מבלי שאף אחד יידע מאיפה אני. אז למה לגרבוז ולמרעיו יש את הצורך לזלזל בתרבויות אחרות? כי האתיופים עצלנים, הרוסים שיכורים והרומנים גנבים. כולם מלאי סטיגמות, ואני אומר, בסדר, אנחנו שונים, גם חמש אצבעות על יד אחת לא דומות, אז מה, נחתוך את כולן ונשאיר את הכי יפה? תנו לכולם לחיות״.
 

זובידה מאנשי הקשת המזרחית הדמוקרטית. ניסיתי לעמת אותו בעדינות עם סרטוני השוקולד במטוס והמהומה בבית המלון, לא צריך לדעת לאיזו קבוצה באוכלוסייה האנשים שבמרכז העלילה שייכים.
 

״קח חבורה של אנשים ותזרוק אותה בג'ונגל, בסופו של דבר, הם יתנהגו כמו חיות״, ענה. ״אתה לא יכול להתפלא שאחרי כמה שנים הם חיממו סיר ושמו אותך בפנים. אנחנו נמצאים במצב שבו אנחנו הורסים חברות מבפנים מבלי לשים לב. זה נראה לנו בסדר. אנחנו לא רואים אותם, הם בצד, בפינה. מתי מתעוררים, כשקבוצת ילדים עולים מרוסיה הולכת לבית כנסת ומציירת צלבי קרס על הקירות. אני אראה לך מה כתבו האנתרופולוגים על האלימות אצל המרוקאים משנות ה־50.

"עכשיו עושים את אותו הדבר. השוקולד והמלון, כל הדברים האלה, שאני אזכיר לך את הבדיחות שהיו, כשאנשים חזרו מטורקיה עם ברזים ומגבות בתוך התיקים? וזה לא היה סוג אחד, כולם טסו לטורקיה. ברור לי שאם אני מצלם ועושה מזה אייטם, ויש רשתות חברתיות, זה מחריד, אבל זו החברה״.


הפערים בכלל מצטמצמים?

״אני יכול להיות מאוד יבש ולהתייחס לעובדות והן מראות שלא. חד־משמעית. יש מחקר על העברות בין־דוריות, והוא מראה שהפער הכלכלי הולך ומתרחב. מה לעשות, כסף מנציח כסף, ומעגלי העוני הולכים ומתרחבים. יש מחקר מנתוני המדינה על החינוך. השתמשו במפקד של 2010. גילו שבחינוך ייקח למזרחים ואשכנזים לעמוד על אותו סף בעוד 99 שנים. אני אספר לך סיפור".


״ישבתי בכנס אקדמי ודיברתי על הבעייתיות בחברה הישראלית. 32% מהמשפ-חות עניות, 36% מהילדים עניים. עלה אחרי כלכלן מאוד בכיר, לא משנה איך קוראים לו, ואמר 'אני לחלוטין לא מסכים עם הני. אני רוצה להראות לכם גרף'. והוא הציג גרף. אמרתי לו 'משהו חסר'. הוא ענה 'כן, אם מורידים את החרדים והערבים מהחברה הישראלית, אנחנו ב-30% העליונים של ^OECD'. עניתי 'למה לעצור בערבים ובחרדים? בואו נוריד את כל המדינה, נשאיר רק את מגדלי אקירוב ואנחנו הכי עשירים בעולם'״.


למפלגה כמו ש״ס הפער הזה הוא מקור חיים.

״הם במלכודת דבש לעצמם ומלכודת פתאים לחלק מאיתנו. מצד אחד, ש״ס לא באה לייצג ציבור חילוני ואמרה את זה. מצד שני, הייתה איזו משיכה אחרי האמירה 'החזרת עטרה ליושנה', שזה רק מראה עד כמה בחברה הישראלית מחפשים את המהלך, שבו מישהו יבוא ויגיד 'אנחנו המזרחים'. זה לא שאני אומר שצריך רק מזרחים. לא, אסור. אני אומר שצריך ליישר קווים לכל הקבוצות. אלה שמדהים להם ויכולים לקנות וילות ומטוסים קצת ירדו, וההם יעלו, ואז לכולם יהיה טוב. אם אנחנו חכמים ורוצים למנוע את הפיצוץ הגדול, יפה שעה אחת קודם. שנייה אחת אחרי, כולם יגידו 'איך צדק הזובידה הזה, איך לא הקשבנו?' אני לא רוצה להיות צודק אחרי״.


מה זה הפיצוץ הגדול?

״אם יהיו יותר מדי ילדים עניים ואנשים מובטלים, כמו התהליך שקורה בדרום, שממנו יכולה להיפתח הרעה. הם צריכים להביא אוכל הביתה. אתה רואה הורים בפריפריה ונקרע לך הלב. מה אומרים לילד? 'לך, כפרה, לתל אביב, אין פה עתיד'. יש אחלה עתיד. תן לילדים להישאר. תן תעסוקה הולמת ותשאיר אותם בירוחם. הם הדם שזורם בעורקי המקום״.


יש לך פתרון?

״מה הבעיה? שטח יש בירוחם. זה לא שאני אומר 'תבנו להם וילת שלושה מפלסים עם בריכה'. תבנו דירות ותגידו 'אתם משלמים לפי מטר. דירה עולה אלף דולר למטר, רוצים 80? 80 אלף דולר'. תשלומים ארוכי טווח. תבנה תעסוקה הולמת לצעירים משכילים, מערכת חינוך מגיל 3, שתביא אותם למקצועות אקדמיים".

"אל תדאג, לא כולם ירצו ללכת לאקדמיה, ואל תגיד מראש 'אלה למקצועי ואלה יהיו אקדמאים'. אל תחתום גורלות. מלכת היופי היא האישה הכי יפה, מי אמר? חברה שלי הכי יפה. איך אתה קובע מי הולך למקצועי? אני יודע. אתה אומר, אני אשאיר את מערכת החינוך כל כך נמוכה בכדי שלילד לא יהיה סיכוי לעלות. סולם המוביליות מתחיל מהגן. מהגן אתה קובע מה יהיה הילד בגיל 24. אני מלמד במכללת עמק יזרעאל ומקבל את הילדים הכי מדהימים. תמיד שואלים אותי 'למה מהשכונה שלי רק אחד?'״.


פטיש בראש


זובידה מציין אירוע אחד במחאה החבר¬תית ב-2011 שזעזע אותו במיוחד. ״לפעמים אתה שוכב במיטה ומסתובב כמו שיפוד, לא יכול להירדם״, הוא מספר. ״ילד בן 8 החזיק אותי באצבע במאהל בדרום. אמר לי 'אתה ד״ר? יש לי דיבור איתך'. מסתכל לו בעיניים השחורות כמו פחם, ילד יפה. קולט אינטליגנציה בוגרת. אמר לי 'אני בן 8 וחצי ואף פעם לא היה לי בית. אף פעם לא הייתה לי מיטה. אני, אמא והאחים מסתובבים, ישנים עם מזרונים על הרצפה. תעזור לנו'.

"זה כמו פטיש מיליון טון שנופל לך על הראש וכל הגוף מתרסק. חזרתי באמצע הלילה הביתה, נכנסתי למ¬קלחת, עמדתי מתחת לטוש. בכיתי במשך שעה. התחלתי להתקשר לאנשים, הכל זרם לשר הבינוי והשיכון, אריאל אטיאס. תפ¬סתי אותו בכנס של גלובס ככה בחולצה שחורה וג'ינס. ביקשתי שנלך הצדה ואמ¬רתי 'יש ילד בן 8 וחצי שבחיים לא היה לו בית, תדאג לו, בבקשה'. אמר לי 'קח ט¬פון'. אמרתי לו 'הוא שלך. תזכור את השם קוראים לי ד״ר הני זובידה, ואני במצב רגשי מאוד קשה. מה שראיתי, שאף אחד לא יראה, תעזור'.

בסוף נתנו דירה, אחרי קשרים ובלגנים, ואז גמלה החלטה בלבי, כמי שעבד עם פורום גוש הפריפריה. הולכים להפגנות קבועות כל יום חמישי מול הבית של אטיאס. הבנתי שהפטיש שנפל לי על הראש, מוטב שכולם יראו אותו. לא יודע מה אריאל אטיאס חשב כשעזב את הפוליטיקה, אני כמעט בטוח שזה הפטיש. אם אתה בן אדם ויש לך ילד, אתה לא יכול לעמוד מול כזה דבר״.


הצעקה שעולה היום תעורר את המנהיגות?

״אני חייב להאמין. רוצה לקוות שזו נקודת הפיבוט בחברה הישראלית. לא הייתי חלק ממערכת הבחירות של 77', הייתי ילד. אני זוכר חצי מהמשפחה שלי צועק 'רק בגין' והחצי השני 'רק מערך'. היה ברדק, אחים רבו".

"רוצה להאמין שהמנהיגים לא ציניים. כשראיתי את המהלך של יצחק הרצוג - מצרף את ציפי לבני ומכריז על רוטציה מלאה, אז אם אתה בא מחוץ למ-ערכת, אתה אומר שהוא התחרפן, איבד את השפיות. אני אמרתי אולי נפל פה אסימון, כי זה כבר לא אגו. ראיתי את בנימין נת- ניהו נלחם להקים רשימה לא קיצונית ולוקח אחריות על מעשיו, אומנם יגידו מאוחר מדי, אבל נתניהו לפני כמה שנים לא היה עושה אפילו את זה. לפני כמה שנים מנהיג מפלגת העבודה לא היה אומר לציפי 'בואי, קבלי חצי מלכות'. אולי מהמקום הזה יש את התובנה שזה לא משחק סכום אפס, אלא משהו יותר חשוב״.


אתה חושב על כניסה לפוליטיקה?

״עברה עלי אולי השנה הכי אינטנסיבית בחיים ואני מאוד קשור לבנים שלי. אני אבא שרוצה להיות בבית, כי אני זוכר שאבי עבד המון שעות. אחרי שהאינטנסיביות תרד, נראה לאן אני הולך. יש המון אופציות על השולחן. היו שיחות. לא יכול להגיד כן או לא״.


מה אתה בכלל?

״אנשים שואלים 'אתה שמאל, ימין?'. אני לא זה ולא זה. אני מאמין בעשייה. קשה לי לראות עוולות. מי שמכיר אותי יודע שאני בן אדם חזק, אבל כשאני רואה עוולות, משהו מכני, מבני, שעובד על קבוצה, לא יכול להשלים עם זה״.


דווקא אתה מתאים לכנסת, אגרסיבי.

״פעם הייתי הרבה יותר אגרסיבי, אבל זה בגלל שהייתי פחות מהוקצע ולא הבנתי את כללי המשחק. היום אתה מקבל גרסה הרבה יותר מתונה״.