צה״ל משרתים כ־6,000 חיילים בודדים. תחת ההגדרה ״בודדים״ ניתן למצוא צעירים שהחליטו לעלות לארץ כדי לשרת בצבא, צעירים שאין להם משפחה, חוזרים בשאלה ועוד. מדי שנה משתחררים כ־2,000 מהם.

אותם משוחררים בודדים מוצאים עצמם בצומת דרכים שבו אין שום גורם בישראל שמסייע להם. לפני שש שנים זיהה את הריק הזה איתי קנר, והחליט לעשות מעשה: לאמץ שני משוחררים בודדים ולהיות עבורם מנטור לחיים. בין היתר, לייעץ ולכוון בכל הנושאים השוטפים העולים על הפרק, ולהיות המבוגר האחראי. כיום, מקבלים כ־250 משוחררים בודדים סיוע מ־250 מנטורים. כל משוחרר לפי צרכיו - מציאת מקום מגורים, התמודדות עם בירוקרטיה, החלטות לגבי עבודה או לימודים, חברים, משפחה מנותקת או רחוקה וכמובן, מתן בית חם. גיל פלד הוא אחד המנטורים. ״התחלתי ללוות את המש״בית (משוחררת בודדת) שלי סמוך מאוד לשחרורה מצה״ל. היא הייתה מאוד מבולבלת ועוד לא הייתה מסוגלת לקבל אחריות על החיים שלה״, מספר פלד. ״עבדנו יחד וניסינו לעשות סדר בתוכניות שלה. מציאת עבודה ומקום לגור בו היו בראש סדר העדיפויות. היא השתלבה בכל מסגרות החיים, ואני מלווה אותה בהרבה מהצמתים ומהלבטים שבהם היא נתקלת. למעשה יש לה כתובת לכל בקשה וצורך. ההתנדבות שלי היום מחולקת לשני חלקים: החלק הראשון הוא ליווי צמוד של המש״בית שלי. אנחנו בקשר שבועי לפחות, כך שאני מעורב בכל מה שעובר עליה, ועוזר לה למצוא פתרונות לבעיות שעולות מדי פעם ופעם. החלק השני הוא כרכז של מנטורים. ישנם חמישה מנטורים בקבוצה שלי, ולכל אחד מהם יש מש״ב. אני מלווה את הקבוצה ועוזר לה במקומות שמתעוררים קשיים״.

פלד (49) מתגורר בשכניה, יישוב קהילתי בגוש שגב, נשוי לטלי, מחנכת בבית ספר יסודי ואב לשלושה ילדים - אהד המשרת בצבא, אוריה בכיתה י״א ויהלי בכיתה ב'. פלד עובד בחברת סלברייט בפתח תקווה בתפקיד ניהולי בכיר. הוא מספר כיצד הגיע להתנדבות: ״הרגשתי שאני בשל לתת מעצמי ומניסיוני לטובת החברה בישראל. התחלתי לקרוא על עמותות והגעתי לעמותת מנטור לחיים. הרגשתי שהעמותה באמת עונה על צורך בסיסי של החיילים אשר תרמו למדינה, ולאחר שחרורם אין שום גוף מוסדי או ממשלתי אשר מסייע להם ונמצא שם בשבילם״.

קשה לברור בין הרגעים המשמעותיים ביותר במהלך העשייה ההתנדבותית, אבל כשפלד מנסה בכל זאת, הוא מאתר שניים: הראשון היה לפני כחצי שנה, לאחר תהליך ממושך עם משוחררת בודדה שהתקבלה לאוניברסיטה והחלה ללמוד. ״זה היה תהליך לא פשוט״, הוא אומר. ״צריך להבין שלמשוחררים שיש להם משפחה תמיד יש למי לפנות ועם מי להתייעץ. אצל המש״ב זה אחרת. בדרך כלל המש״ב משתחרר מהצבא, והדבר הראשון שהוא צריך לדאוג לו זה לצרכים הקיומיים הבסיסיים, כגון פרנסה, קורת גג ומזון. למעשה הם אמורים לקחת את ההחלטות הכי חשובות לגבי עתידם, וכל זאת תוך 60 יום אחרי השחרור שבהם הם צריכים לעזוב את בית החייל. תחילת הלימודים הייתה בשבילה כניסה למעגל החיים, כמו עבור רבים מבני גילה״.

הרגע המשמעותי השני קרה במפגש שניהל פלד עם חיילים בודדים לקראת שחרורם בבסיס מחווה אלון. ״ברגע שסיימתי להציג בפניהם את העמותה, זיהיתי את הברק בעיניהם״, הוא מספר. ״הנה, יש מישהו אחר שייקח את השרביט שכרגע צה״ל אוחז בו ויעזור להם. הם לא יהיו לבד, כמו שחששו שיקרה להם לאחר שחרורם. השיח שהתפתח איתם היה מאוד פורה, והם הבינו שהעמותה פה לעזור להם בכל הקשור לכישורי חיים ולקבלת החלטות בצמתים החשובים שלאחר השחרור״.

מה למדת על עולמם של חיילים בודדים, במרוצת הזמן שבו אתה מתנדב?

״שעולמם של המש״בים מתחלק לשני חלקים: החלק הראשון הוא בזמן השירות הצבאי. בזמן זה הצבא עוטף אותם ודואג לכלל הצרכים שלהם. החלק השני מתחיל מספר חודשים לפני השחרור. הנפילה היא תהומית. ממצב שאין להם כמעט דאגות ואחריות על עצמם, הם מגיעים למצב שהכל כולל הכל הוא באחריותם. הפער העצום הזה גורם להם לבלבול רב, ולעתים חלקם מעדיפים לחזור לארץ מולדתם. אלו שאין להם משפחה בחו״ל פשוט יוצאים לעולם הגדול עם תרמיל כישורים ריק למחצה, וללא כיוון ברור וסביבה תומכת״.