על פי נתוני משרד הבריאות, בישראל מתאבדים מדי שנה יותר מ־500 בני אדם, וההערכה היא שהמספר האמיתי גדול ביותר מ־20%, מאחר שלא כל המקרים מדווחים כהתאבדות. אחוזי התאבדות גבוהים במיוחד נרשמו בקרב בני נוער, קשישים ועולים. אחוזי ההתאבדות בקרב יוצאי אתיופיה הם פי חמישה מחלקם באוכלוסייה.
"מומחים קובעים כי במשפחה שכבר התאבד בה אדם אחד, הסיכון למתאבד נוסף הוא פי עשרה מבמשפחה אחרת", אמרו ביחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות והוסיפו כי מספר המתאבדים כפול ממספר ההרוגים בתאונות דרכים.
במכללה האקדמית תל אביב יפו מתקיים היום הכנס "להבין כדי למנוע" השלישי לחקר תופעת האובדנות בישראל. מטרת הכנס, המתקיים בשיתוף עמותת "בשביל החיים" והמרכז האקדמי רופין, היא לתת כלים בידי הציבור להבין נטיות אובדניות של הקרובים להם ולהציע טיפול מונע להתאבדויות.
בדצמבר 2013 קיבלה הממשלה הקודמת החלטה, ביוזמת שרת הבריאות לשעבר ח"כ יעל גרמן (יש עתיד), ובה נקבע כי מניעת התאבדות היא אינטרס לאומי. במשרד הבריאות הוקמה היחידה למניעת אובדנות, האמונה על הפעלת תוכנית שלה שותפים משרדי החינוך, הרווחה, העלייה והקליטה, המשרד לאזרחים ותיקים, המשרד לביטחון הפנים, שאמון על הקטנת הנגישות לאמצעים קטלניים, וגופים נוספים ובהם המשטרה וצה"ל.
הממשלה הקצתה לתוכנית למניעת אובדנות רק 55 מיליון שקל לשלוש שנים. מנהלת היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות, שושי הרץ, מדגישה את חשיבותה של התוכנית ומקווה שפוליטיקאים או פקידי אוצר לא יפגעו בתקציבה בדיוני התקציב הקרבים.
המטרה של התוכנית היא שכשאדם חושד כי אדם שקרוב אליו עלול לסכן את חייו, הוא ידע לפנות לגורמים המתאימים ולהציל חיים. לצורך זה מגבש אגף ההדרכה במשרד הבריאות מערך הדרכות לאנשי מקצוע וגם לאזרחים מן השורה. "בקהילה האזרחית אנחנו מבקשים להגיע ל־1.2 מיליון בני אדם שיכולים לשמש שומרי סף ושאינם אנשי מקצוע, ולצדם יש כ־120 אלף אנשי מקצוע - בהם רופאים ומורים", אמרה הרץ.
הרץ סיפרה כי במשרד הבריאות שקלו להכשיר שומרי סף שהם מעצבי שיער וקוסמטיקאיות, כיוון שפעמים רבות נוהגים הלקוחות לשתפם בסיפורים אישיים. דוגמה לכך היא ספרית שדיווחה לגורם מקצועי על לקוחה שלה שסיפרה לה על כוונתה להתאבד כי אינה יכולה לשאת את הסבל של בתה חולת הסרטן.
״תפסיקו לפחד״
הרץ מספרת כי דרך נוספת שדרכה פונה התוכנית לקבוצות אוכלוסייה בסיכון שבהן קיים גם פער תרבותי בתפיסת האובדנות, כמו בעדה האתיופית ובעיקר בקרב המבוגרים שבה, היא על ידי הזמנת אנשי הקהילה להצגה באמהרית העוסקת בנושא ומוצגת במתנ"ס. לאחר מכן אנשי מקצוע מתוך הקהילה מדברים עם הקהל".
הרץ טוענת שחשוב לדעת כי "אמירה כמו 'אם מישהו מאיים בהתאבדות, הוא לא יתאבד' אינה נכונה, כמו גם האמירה ש'אם נדבר על זה נייצר גל של מתאבדים'. אנשים פוחדים מאוד לעסוק בנושא הזה ואני אומרת – תפסיקו לפחד. הברירה היא כאן בין חיים למוות, וכל מי שיכול לעשות משהו חייב לעשות".
טלי בראון מהמרכז הלאומי לבקרת מחלות במשרד הבריאות אמונה על איסוף הנתונים שיאפשרו לראשי התוכנית להתמקד במניעת אובדנות באוכלוסיות ובקבוצות הסיכון המועדות לפורענות.
בראון מספרת על הקושי באיסוף הנתונים, אבל גם שומרת על אופטימיות: "אנחנו עדיין נמצאים בשלב של הניסיון למקסם את דליית הנתונים כדי לסגור את הפער הגדול שקיים (יותר מ־20% - י"ב) בין מקרי ההתאבדות המדווחים ככאלה לבין המקרים בפועל, אבל אנחנו מתחילים לסגור את הפער".
עוד מוסיפה בראון: "הפער הזה נוצר מלכתחילה כי הסטטיסטיקה מסתמכת על הודעות פטירה, והרבה מקרים נרשמים כ'מוות מסיבה לא ידועה' או 'נפילה מגובה'. המאמץ שלנו הוא להביא להפנמה של כל הגורמים בחשיבות של ציון אפילו של 'חשד להתאבדות' כדי לסייע לנו באותה 'חוכמת הבדיעבד', שאנחנו עוסקים בה כדי לאפשר לראשי התוכנית את אותו בסיס נתונים מהימן להתמודדות עם מניעת התופעה".