מה היה לנו מתחילת שנת 2015?
מאבק עדתי בין הגרבוזים והווקסמנים למכלופים השקופים; מאבק דתי בין הכיפות הסרוגות לכיפות השחורות, ובין הכיפות השחורות של המכלופים לאלה של המרזלים; מאבק כלכלי בין רוכשי הדירות להשקעה לבין היורדים־לברלין־אם־לא־יהיה־פה־זול־יותר; ומאבק מדיני בין אלה שסוגרים להם את קפה "תמר" לאלה שפותחים לעצמם עוד גבעה לבנייה.
ובין כל המאבקים האלה נדמה שנותרה מעט מדי אידיאולוגיה. הרי רק בשבוע שעבר היינו אמורים לצעוד ברחבי העיר עם הדגל האדום, אבל ויתרנו על התענוג, כנראה לטובת סיבוב בקניון. ומה נשאר מהצד השני? שאלה טובה. בעיקר משום שבשבוע שעבר ציינו במצודת זאב 90 שנה להיווסדה של תנועת הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר), וגם כאן לא ברור כבר מה החוט המקשר בין הרעיונות הלאומיים והליברליים של ז'בוטינסקי לימין של ימינו.
נכון לשנת 2015, נראה שכל אחד במערכת הפוליטית יכול להתחבר לז'בוטינסקי שלו. למשל, שר הביטחון והחוץ לשעבר, פרופ' משה ארנס, שמוכן להישבע שהליכוד של היום הוא ממשיכו הישיר של התנועה הרוויזיוניסטית, “כיוון ששני עקרונות היסוד שהתווה ז'בוטינסקי לפני 90 שנה עדיין שרירים וקיימים: הסתייגות מוויתורים טריטוריאליים על ארץ ישראל ואמונה אמיתית במשק ליברלי".
אבל לצד ארנס וכל הנוכחים שפקדו את הטקס ביום ראשון, נראה שגם במרכז ובשמאל נהנים לחסות בצלו של מי שהושווה על ידי בן־גוריון להיטלר. “הליכוד הוא ממש לא מה שז'בוטינסקי דמיין לעצמו", בטוח השר לשעבר מאיר שטרית, שהיה ידוע בעמדותיו היוניות גם כשכיהן כחבר ליכוד, ובמיוחד לאחר שעזב את המפלגה לקדימה ולתנועה. “הכניסה של פייגלין ודומיו הביאה לכך שבשנים האחרונות כל מי שרוצה להיכנס לליכוד או להתקדם בשורות המפלגה, חייב להדגיש דעות כמה שיותר ימניות. לדעתי, זה רק מוכיח שהליכוד נמצא במדרון חלקלק. הם הרי כבר זרקו את מיקי איתן, את דן מרידור ואת אחרוני השפויים. מי שקורא את עמדותיו של ז'בוטינסקי לא יכול שלא להסכים איתי".
"הליכוד הוא ממש לא מה שז'בוטינסקי דמיין לעצמו". מאיר שטרית. צילום: פלאש 90
נראה שאפילו עוזי ברעם, שר לשעבר, איש תנועת העבודה ואדם שמקפיד להשמיע את קולו מעל לא מעט במות, מצא את ז'בוטינסקי שלו. “לפני כמה שנים הוזמנתי לסימפוזיון על ברל כצנלסון וזאב ז'בוטינסקי בכנסת, כשמוקד הדיון היה ביני לבין רובי ריבלין", הוא נזכר, “כשהתכוננתי לאירוע עברתי על כתבי ברל, אבל ראיתי שאני לא מצליח להתחבר אליו. הוא הרי לא הסכים בזמנו עם הדעות המדיניות שלי נכון להיום, אז התרכזתי בדברי ז'בוטינסקי והרגתי אותם לגמרי. הבאתי שם את כל הציטוטים על כך שסגן ראש הממשלה צריך להיות ערבי ועל חמשת המ"מים (מזון, מעון, מלבוש, מרפא, מורה). כל מה שהם היו יכולים לעשות היה לצעוק לי ‘זה מה שיש לך לומר על ז'בוטינסקי?'".
היווסדה של תנועה
אז מי הוא באמת ז'בוטינסקי, ומה הייתה דרכם של הציונים הרוויזיוניסטים בתחילתה? לשם כך נחזור לשנת 1923. בעקבות סכסוכים עם רבים בהנהגה הציונית ובמיוחד עם חיים ויצמן, החליט ז'בוטינסקי לעזוב את החיים הפוליטיים. אלא שבסוף אותה שנה, ללא כל קשר למעשיו, התארגנה לה קבוצה קטנה של נערים ציונים בריגה, בירת לטביה. הם הקימו חוג עיוני בבית ספר וחלמו על תנועת נוער לאומית יהודית שתפעל לפי מורשת תל חי והמיתוס של יוסף טרומפלדור. כדי לגרום לרעיון לצבור תאוצה, הזמינו אליהם את הסופר מאודסה, שהקים את הגדוד העברי והפך גם לאינטלקטואל בעל שם ברחבי תבל, בתקווה שיפרוש את חסותו על המיזם. ז'בוטינסקי נדלק, אבל התנה את מתן שמו והמשאבים הכספיים שהוא היה עתיד להשיג בכך שהמסגרת תתנהל ברצינות, ושהוא יהיה המצביא העליון שלה. כך קמה תנועת הנוער בית"ר.
זמן קצר אחרי אותה פגישה, ז'בוטינסקי קיבל קריאה דומה מפריז. הפעם היו אלה קבוצות של יהודים ציונים, רובם יוצאי רוסיה, שהיגרו למערב אירופה ורצו להקים מפלגה פוליטית ברוח הציונות של טרומפלדור. גם הם חיפשו ספונסר בעל שם. הפעילים המרכזיים, דאוויסקי וצ'סקיס, שהזדעזעו מהססמאות האנטישמיות שראו בברלין, ביקשו מז'בוטינסקי שיבוא לדון איתם על התוכניות לעתיד. “נתאכזבתי מאוד מהנוער שלנו, אבל אמונתי בו לא אבדה", אמר להם בפגישה הראשונה שנערכה מול 12 צעירים בביתו של צ'סקיס. על אף ההיסוסים הרבים, ז'בוטינסקי החליט ללכת על המיזם. הוא אומנם התקשה לעשות תעמולה בפריז בשל הפעילות של חברי הבונד, שניסו להפריע לכל התכנסות של התנועה המתגבשת, אבל ב־26 באפריל 1925 התכנסה ברובע הלטיני בפריז ועידת היסוד של הציונים הרוויזיוניסטים. שם טען ז'בוטינסקי כי בעיניו ובעיני התנועה שתחסה בצלו, הפירוש של “בית לאומי", הוא מדינה יהודית. חד וחלק. להבדיל מנאומו של הרצל בקונגרס הציוני, שם דיבר בזהירות על “בית יהודי", כיוון שחשש מתגובת הטורקים; ולהבדיל מהממסד הציוני ותנועת העבודה שחששו מהזכרת המילה “מדינה עצמאית" עד שנות ה־40; תרגם ז'בוטינסקי מול כמה מאות פעילים נלהבים את הצהרת בלפור כדרישה למדינה של ממש. מדינה יהודית, רוב יהודי וצבא יהודי.
שלוש שנים עברו, וב־1928 הכפיף את בית"ר למפלגה הרוויזיוניסטית. אלא שמה שעבד בקלות עם תנועת הנוער, הסתבך עם הזרוע הצבאית. את האצ"ל הקים אברהם תהומי, שפרש מההגנה, עם אנשי שמאל ב־1931. הוא וחבריו נודו מהסתדרות העובדים, מקופת החולים הכללית ומהמקורות התקציביים. תהומי חיפש ספונסר ומצא אותו ב־1936 אצל ז'בוטינסקי, תמורת הכפיפות למרותו.
רק שחמישה חודשים לאחר מכן תהומי הסתכסך עם ז'בוטינסקי וחזר להגנה. המהלך הפך את האצ"ל לתנועה מלוכדת שהורכבה רק מיוצאי בית"ר, אבל גם לשולית וחלשה יותר. כשמנחם בגין התמנה למפקד האצ"ל אחרי מות ז'בוטינסקי, הוא הפך לשליט הבלעדי של הארגון, ושנים מאוחר יותר הקים את תנועת החרות על בסיסם של יוצאי האצ"ל. לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת ב־1949 הציע לאנשי צה"ר להצטרף למפלגה תחתיו. הם החליטו לרוץ בנפרד ורשימתם לא עברה את אחוז החסימה. בבחירות 1951 התאחדה צה"ר עם חרות. יחי המלך החדש של הימין הישראלי.
בלי גישה מתנשאת
כשמנחם בגין ייסד את חרות על פי השקפת עולמו, הוא פתח אותה לכלל האוכלוסייה. לפני קום המדינה הוא צירף חבר'ה מהפלמ"ח, ואחרי כמה מערכות בחירות שבהן הונצח כיו"ר האופוזיציה, הוא צירף את הליברלים ואת הרשימה הממלכתית של דוד בן־גוריון וקירב בני קיבוצים ומושבים. מפלגת הליכוד נולדה, ולא רק שהייתה כאן כדי לתפוס את השלטון, אלא גם כדי לעשות זאת באמצעות מי שמכונים עד היום “ישראל השנייה".
“מעולם לא ראיתי את עצמי כרוויזיוניסט, כי גדלתי בישראל ולא הייתי חלק מהתנועה במקורה", מעיד מאיר שטרית ביושר, “הצטרפתי לליכוד אחרי שנכשלנו עם המחאות וחסימות הכבישים ביבנה. הגעתי למסקנה שבשביל לשנות את העיר צריך להחליף את השלטון והחלטתי לרוץ לבחירות. האמת היא שלא הייתה לי שום עמדה פוליטית. באותה מידה יכולתי להצטרף למערך. חבר'ה שלי אפילו פנו אליהם, אבל הם סירבו, אז הלכנו לחרות. יצחק שמיר הזמין אותי למצודה ושאל מה מתרחש ביבנה ומה אני רוצה. אמרתי שאני רוצה את השלטון המקומי ולבחור את חברי המועצה בעצמי. הוא נתן לי כרטיס פתוח".
ההצטרפות המסיבית של מזרחים לליכוד נבעה מחיבור לרעיונות ימניים או משום שפתאום הדלת נפתחה?
“תראה, הייתי הניצן של המהפך ב־77'. בעבודה לא הבינו את זה, וזה ההבדל ביני לבין הדור של דוד לוי. כשאני באתי, לא הרגשתי שהם עושים לי טובה, אלא שאני עושה להם טובה ומביא להם קולות".
ומאז הפכת לימני?
“אני לא ימין ולא שמאל אלא איש מרכז. תמיד הייתי, ואלה היו עמדותי גם אז. כשבנו יישובים בעזה, יצאתי נגד חרות, כי אמרתי שביבנה אין כסף לבנות גדרות בבתי הספר. התמיכה שלי בשלום מגיעה מגיל 12. היא נובעת מהמצוקה החברתית־כלכלית, ומהימים שבהם נלחמתי מול יוצאי האצ"ל על כל גרוש, ודרשתי שיתייחסו לנושאים חברתיים ולא לענייני ארץ ישראל השלמה וכל השטויות האלה".
אז למה לא עזבת לתנועה שיותר מתאימה לך?
“כי הרגשתי מצוין. ז'בוטינסקי הרי היה חברתי ממדרגה ראשונה. זה שחברי הליכוד הפכו היום לימניים קיצוניים זה אבסורד. הוא חשב שצריך לעשות שלום, ואני רציתי להילחם על העמדות האלה בתוך הליכוד. יותר מזה, בבחירות שבהן אריאל שרון רץ בשלומציון, הוא פנה אלי שאהיה מספר 2 שלו. אמרתי לו שזה מאוד מחמיא לי, ואני אעזור לו לגבש מצע חברתי, אבל שאין לי סיבה לעזוב את חרות. מאז נתניהו כבר איים לזרוק אותי, עוד כשתמכתי באוסלו בפומבי. רק שים לב שחרף עמדותי המאוד ברורות בעד מדינה פלסטינית, יציאה מלבנון ואי בנייה בהתנחלויות, נבחרתי שבע פעמים לכנסת מטעם הליכוד - מה שמוכיח שיש שם המון אנשים שתומכים בשלום. חבל שבשנים האחרונות הם הכניסו את הדגל החברתי למחסן והתעקשו רק להילחם בפלסטינים. הליכוד של היום הוא ממש לא ההמשך של הציונים הרוויזיוניסטים".
כששואלים את עוזי ברעם אם חזרה של השמאל לשלטון היא בכלל אפשרית, הוא מניע את הראש בכניעה ומסנן “אולי". אבל כשעולה לאוויר התהייה אם כל זה נובע מהחטא הקדמון של מפא"י והדרת המזרחים, הוא כבר מסתייג בתוקף. “מפא"י אף פעם, אבל אף פעם, לא הפלתה מזרחים", הוא אומר בטון כועס, “אבא שלי היה מזכיר מועצת פועלי ירושלים. הוא עבד יום ולילה כדי לסדר להם מקומות עבודה. אפליה מעולם לא הייתה מכוונת. היא הרגשה סובייקטיבית של ציבור גדול וצריך לנתח אותה, אבל עובדה שגם כשאומרים ‘מזרחי מצביע למזרחי' הם מקבלים שבעה מנדטים. למה אתה לא שואל מדוע עוד לפני קום המדינה היה לרוויזיוניסטים רוב בשכונת התקווה ובכרם התימנים? יש המון נימוקים".
“מפא"י אף פעם, אבל אף פעם, לא הפלתה מזרחים". עוזי ברעם. צילום: ראובן קסטרו
אולי באמת המזרחים מצביעים ברובם ימין, כי הם מכירים את המנטליות הערבית מארצות המוצא שלהם ויודעים לקרוא אותם נכון יותר?
“לא רוצה להתייחס למה שאתה אומר, כי זה כותרת ואני לא רוצה לתת אחת כזו, אבל זה בדיוק ההפך".
בעניין הזה שטרית נשמע נחרץ בהרבה. “אני טוען שהתזה שלך בדיוק הפוכה. אחת הצרות שלנו כמדינה היא שהמנהיגים שלנו היו תמיד אשכנזים. הם לא יודעים לדבר עם הערבים - לא בשלום ולא במלחמה. רק מי שחי עם הערבים יכול לדבר איתם. היום אנחנו מתנשאים עליהם וכך אי אפשר להגיע לשלום. אם יש מלחמה, אני נץ שבנצים. הקם להורגי אשכים להורגו. אבל בשלום צריך לדעת לדבר איתם, ואת זה אנחנו יודעים לעשות הכי טוב.
“תראה, עיירות הפיתוח עדיין מצביעות לביבי בגלל מפא"י, כי הליכוד היה הראשון שהתייחס אליהם. גם הצעירים שם מצביעים לליכוד, כי המחנה הציוני נכשל טוטלית בקמפיין שלו. ביבי חידד את המסרים בצורה ברורה, ואצל המחנה הציוני לא העזו להגיד את המילה 'שלום'. מה אמרו בנושא כלכלה? קרקע חינם? שלא יישאר זקן עני? שתהיה סייעת שלישית בגן ילדים? זה לא רציני. הם לא אמרו כלום והתמקדו בלתקוף את ביבי וזה סובב את הסוויץ'. אם המחנה הציוני היה יותר שקט ורציני, רבים לא היו מצביעים ביבי. דווקא הקמפיין השלילי הוא שהרג אותם. עובדה שב־2006 הליכוד קיבל 12 מנדטים. כבר היו דברים מעולם".
ומה היה אומר ז'בוטינסקי על כל הסיפור העדתי? התשובות נמצאות כנראה אצל משה ארנס. “הוא אמר בעצמו שהוא היה רוצה להיוולד שוב כמזרחי. הוא טען שהיהודים שהכיר במצרים ובתוניסיה טובים לא פחות מהאירופים, ורק הדגיש שאנחנו לא רוצים להיות כמו האסלאם, שהיא דת לא סובלנית. השמאל ניסה לבנות פה מודל של חברה סוציאליסטית, ולכן הם רצו להביא הנה רק עובדים שעברו את תנועת הנוער. זו הייתה גישה מתנשאת ואצל ז'בוטינסקי זה לא היה קיים".
בעד מדינה פלסטינית?
מש"ס ועד כחלון, מנתניהו ועד לבני, אם היה מישהו שכולם רצו להתהדר בו בבחירות האחרונות, הוא מנחם בגין. הימין עדיין רואה בו גורם מאחד ואדם שהתנגד למדינה פלסטינית, בעוד השמאל מציין את הרגישות החברתית ופינוי סיני. קשה מאוד להכריע מה הוא וז'בוטינסקי היו חושבים, לו היו צריכים להכריע בשאלת המדינה הפלסטינית, אלא אם תשאלו את ארנס. “ז'בוטינסקי אמר את הדבר המובן מאליו, שלפיו מדינה יהודית יכולה להתקיים רק כשיש לה רוב יהודי. לכן הוא דיבר על עלייה בלתי לגאלית. אבל הוא לא אמר שזה חייב להיות רוב של 80% או 60%. 51% זה גם בסדר. כל השיח היום הוא ‘עם איזה אחוז של ערבים אפשר לנהל מדינה יהודית'. יש הרבה שמדברים בשמו, אבל הם לא באו מהתנועה. שרון לא היה רוויזיוניסט וירד מהעגלה ברגע שזה התאים לו, ובגין היה בדעה שסיני היא לא ארץ ישראל, ושזה שווה שלום עם מצרים. גם היום ההבדלים בין השמאל לימין נעוצים בנכונות לוותר. וגם היום הימין הרבה יותר עיקש".
ז'בוטינסקי גם דיבר על שוויון זכויות מלא לערבים.
“נו, והיה אלוף ערבי־דרוזי. יש שופט בבית המשפט העליון שהוא ערבי. היית בבית מרקחת לאחרונה? כי בדרך כלל עובדים שם ערבים, ואתה לא מפחד לקנות מהם תרופות, נכון? את זוהיר בהלול אתה מכיר? הוא לא יצא מהמליאה כששרו את 'התקווה'. גם למרצ יש ח"כ ערבי. אלה החיים המשותפים שז'בוטינסקי דיבר עליהם. אמרתי פעם שיש ארבע אפשרויות: הסדר עם הירדנים, הסדר עם אבו מאזן, סיפוח או סטטוס קוו. אנחנו כרגע במצב הרביעי, ואני גם לא ממליץ לשנות אותו. אני גם מציע לך לא להתעלם מהפן הכלכלי. תחת הליכוד ונתניהו, שהם בפירוש ממשיכיהם של הצה"ר וז'בוטינסקי, ישראל עברה שינוי כלכלי חשוב מאין כמוהו. היום יש כאן כלכלה חופשית ולא בולשביקית כפי שהייתה קודם לכן. תראה את העוצמה הכלכלית. אנשים יכולים לזלזל במדדים שרואים בטלוויזיה, אבל בסופו של דבר אם הכלכלה קורסת ברמה הלאומית גם אני ואתה נסבול מזה".
“ארנס תמיד היה קיצוני מאוד, ואני לא מקבל את דעתו", אומר שטרית, “אם לביבי יהיה אומץ כמו שהיה לשרון ולבגין, כמו של מדינאי ולא של ראש מפלגה, הוא יקנה את עולמו ויביא את ישראל לחוף מבטחים - מדינית וכלכלית. מי צריך את האחריות על כל כך הרבה פלסטינים? מדינה שיהיו בה 40% ערבים זו לא דרכו של ז'בוטינסקי ולא דרכו של אף אחד. מהצה"ר לא נשאר כלום. אני חושב שאם הוא היה חי היום, הוא היה הולך על שלום ומצביע בעד שתי מדינות. בגלל זה אני מאמין שאני בין ממשיכי דרכו".
“בשורה התחתונה, ז'בוטינסקי לא עמד בפני רגעי האמת שבן־גוריון ובגין עמדו בהם, אבל אני בטוח שגם הוא היה מוותר על חלקי מולדת, בדיוק כמו בגין", אומר ברעם בביטחון, "אני לא חושב שהוא היה דוגמטי עד כדי כך, ובהחלט ייתכן שהוא היה בעד מדינה פלסטינית. אם היית שואל אותי בשנות ה־50 אם ייתכן שבן־גוריון יצביע בעד מדינה פלסטינית, הייתי אומר לך שלא. היום אני בטוח שהוא היה בעד. בסוף, המציאות היא שקובעת, ועם כל הרצון, הוא לא היה עומד בעניין ה־51%".
אז מה נשאר מהתנועה המפוארת ההיא?
“תראה, אני מכיר את הרוויזיוניזם טוב מאוד, ואני כן רואה חוט מקשר בין ז'בוטינסקי, לאצ"ל והלח"י, לאופנועים של בגין וללה פמיליה. כשמדברים על ענייני חברה וכלכלה, התיחום בינינו לא כל כך גדול. עוד הרבה לפני שהעולם הקומוניסטי נפל, אשכול וספיר התחילו לפתוח את המשק ולהביא טקסטיל לארץ. אני אפילו זוכר שנסעתי עם דוד לוי להלוויה של משה דיין, ובדרך הוא אמר לי שהוא רוצה לדעת מי בינינו יותר סוציאליסט. כל מה שאמרתי לו, הוא הסכים איתי. ז'בוטינסקי היה ליברל מופלא עם השקפה קפיטליסטית, אבל זה לא היה משום שהוא הבין בכלכלה, אלא כי הוא התנגד למשטר הסוציאליסטי".
זה נשמע כאילו קצת מתגעגעים אליו.
“תשמע, בילדותי, קצת לפני קום המדינה, יכולתי לתאר את התנועה הרוויזיוניסטית רק בתור אויב. תמיד ראינו אותם בתור אנשי מלל ואלימות, להבדיל מאיתנו - אנשי בן־גוריון, אנשי המעשה. גדלתי בתקופת הפאשיזם באירופה, ולכן היה קל לראות אותם ככאלה. חולצות חומות, פולחן מנהיג. היה ברור שאנחנו הצודקים, אלה שמקימים את המדינה שבדרך ונמצאים במעגל העשייה. לצערי, היום אפשר לומר שהיוצרות די התהפכו. הרי בזמנו תנועת העבודה אמרה שאיפה שתעבור המחרשה, שם יעבור הגבול. עכשיו הימין המתנחל אומר את זה. מול הטענה הזאת צריך לומר שהתנאים השתנו. אז לא הייתה מדינה, והיום יש, אז לא היו שטחים כבושים, והיום יש. בשורה התחתונה, תנועת העבודה לא יכולה לטעון היום שהימין הוא תנועת מלל ולא מעשה, כי הוא יותר תנועת מעשה ממנה. אז אתה שואל אם אני מתגעגע? כן, קצת. אז היו אנשים שנתנו לתנועה שלהם משמעות. היום יש את ביבי. מהתנועה שכל כך אהבנו לשנוא נשאר רק ראש ממשלה שנותן נאומי חרטא ומנסה לשלוט ללא הצלחה באלקינים וביריב לוינים שתחתיו".