היום, כאשר תיפתח ועידת נגישות ישראל השלישית מטעם עמותת "נגישות ישראל", יתמקדו הנוכחים בפיתוחים החדשים בכל הנוגע להנגשת שירותים לאנשים עם מוגבלויות. בין יתר הפיתוחים הטכנולוגיים החדשים שיוצגו בוועידה יהיה יישומון (אפליקציה), פרי פיתוח ישראלי, המיידע מראש נהגי אוטובוס על אדם עם מוגבלות שממתין להם בתחנה הקרובה, והוא ייכנס בקרוב לשימוש ניסיוני בשיתוף אחת מחברות האוטובוסים. 



למרות כל הפיתוחים המרשימים, בכל הנוגע להנגשת התחבורה הציבורית באופן הבסיסי ביותר לציבור עם מוגבלויות, מדינת ישראל עדיין מפגרת באופן מקומם גם ביחס למדינות אחרות וגם ביחס ליעדים שהמדינה הציבה לעצמה.

"התקנות לא מותאמות לטכנולוגיות החדשות, לכן הטמעת הפתרונות והעזרים מתעכבת", אמר אתמול ל"מעריב – השבוע", מנכ"ל העמותה, יובל וגנר, שהדגיש כי "יש לפעול לשילוב טכנולוגיות כאלה. השקיעו מאות מיליונים בהנגשת התחבורה הציבורית וזה יהיה חלם אם לא תהיה הטמעה כזאת".

"מרתיח אותי שהמהלך לא הושלם"
הממשלה שהודיעה כי ינואר 2015 הינו יעד סיום עבור כל עבודות ההנגשה של התחבורה הציבורית ללא יוצאים מן הכלל, נמצאת היום, כמעט חצי שנה מעבר ליעד, כשהיא רחוקה עדיין מהשלמת המשימה. ממידע שהגיע לידי "מעריב – השבוע" עולה כי כ-40% מתחנות האוטובוסים בישראל עדיין אינן נגישות מספיק לאנשים עם מוגבלות.

למרות זאת, וגנר הסביר אתמול כי "המצב השתפר מבחינת האוטובוסים עצמם וגם בתחנות מורגש שיפור, אבל התקנות לא עודכנו. למשל הרפורמה שקבעה מעבר חופשי בין קווים ביום נתון כדי להגיע ליעד לא הותאמה לאדם עם מוגבלות, שעבורו זה קשה עד בלתי אפשרי לעבור בין יותר מאוטובוס אחד. הבעיה האקוטית ביותר היום היא פחות הנגישות עצמה ויותר היישום שלה.... הייתי רוצה שכל המדינה תהיה נגישה בתוך שנה, אבל בכל העולם מדובר בתהליכים. למרות זאת, אנחנו כן קוראים לעדכון התקנות, להגברת האכיפה, לשיפור השירות. כן מרתיח אותי שהמהלך בתחבורה הציבורית לא הושלם. היו מספיק שנים, הפריסה הייתה מספיק הוגנת".
 

מחאת הנכים למען נגישות בתחבורה ציבורית. צילום: פלאש 90
ממשרד התחבורה נמסר בתגובה לדברים כי "הנגשת סביבת תחנת האוטובוס נמצאת באחריות הרשות המקומית בכל אזור. משרד התחבורה פועל רבות לקידום הנושא: כל נהגי התחבורה הציבורית עוברים הכשרות מיוחדות בכל הנוגע להסעת אנשים עם מוגבלויות, וכל מקרה חריג של סירוב להסיע נוסע מטופל בחומרה. על פי חוק, הנגשה חלה על אוטובוסים עירוניים בלבד והחל מינואר 2015, כל קווי השירות מונגשים". 
 
נציב שיוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים, אחיה קמארה, אמר אתמול בתגובה לטענות שעולות בכתבה כי "בישראל חיים 1.6 מיליון אנשים עם מוגבלויות, ונגישות התחבורה הציבורית מהווה מרכיב חשוב ביכולתם להשתלב בחברה. בתחילת השנה הגיעה לסיומה התכנית הרב-שנתית המדוברת שיצאה לדרך ב-2010. הנציבות ערכה לאורך השנים מאות פיקוחים בתחבורה הציבורית ופעלה ליישום התקנות בכל הארץ.

"בנוגע להתנהגות הנהגים באוטובוסים, עולה מהביקורת כי קיים שיפור ועם זאת עדיין מגיעות אלינו פניות של אנשים שנתקלו בקושי בשל נהגים שסירבו לפתוח עבורם את הרמפה. הנציבות ממשיכה גם בימים אלה לבצע פעולות אכיפה שונות ובכלל זה הוצאת צווים ואף חקירה לקראת הגשת כתבי אישום פליליים".
 "נהג האוטובוס מצפה שאחד הנוסעים יפתח את הרמפה עבורי"
בחודשים האחרונים, מאז חלף עבר לו תאריך היעד של חוק ההנגשה, הצטברו ב"מעריב – השבוע" אין ספור פניות של תושבים הסובלים ממוגבלויות, שטוענים כי הם נאלצים להתמודד, מדי יום, עם קשיים וכשלים בהנגשת התחבורה הציבורית. אסף שנפר (29), תושב קרית חיים, מתמודד עם שיתוק מוחין, כשרגליו ואחת מידיו לא מתפקדות והוא מתנייע בכיסא גלגלים  ממונע. הוא זקוק לתחבורה ציבורית כשהוא יוצא מהמעון שבו הוא מתגורר לבילוי באזור חיפה והקריות. "פעמיים נתקלתי באותו נהג אוטובוס מסוים, שסירב לפתוח את הרמפה עבורי, וציפה שאחד הנוסעים יבצע את זה במקומו", סיפר שנפר, שהוסיף כי "היו גם חילופי דברים מאד לא נעימים בין הנהג לביני". 
 
מיקי פלוס, אמה של צעירה בשם מאי, סיפרה כי "למאי יש מוגבלויות קשות והיא מתנייעת בכיסא גלגלים ממונע. אמנם ישנו קרון רכבת המותאם לאנשים בכיסא גלגלים, אך הוא הופך למחסן אופניים, באופן שלא מאפשר לה לצאת באופן עצמאי, והיא צריכה לבקש מכל האנשים בקרון לפנות את האופניים שלהם". 
 
תלונה נוספת התקבלה מליאל בן-סימון, תושב מגדל העמק, שמתמודד עם עיוורון. בן-סימון סיפר כי "המושב הנגיש היחיד נמצא מאחורי הנהג. אני צריך לשבת ליד הנהג ולא מאחוריו מכיוון שאני צריך שהנהג יראה אותי ויזכור אותי כדי שיוכל להגיד לי באיזו תחנה עלי לרדת".
 
נדמה כי אחת הבעיות הנפוצות ביותר הינה הזלזול, לטענת התושבים, מצד נהגי אוטובוסים, שמסרבים לפעול על פי ההנחיה להיצמד למדרכה בעת העלאת נוסעים. יונית פרידלר, סיפרה ל"מעריב – השבוע" על החוויות הקשות שמתמודדת איתן אמה, אסתר וייס: "אימי בת 70, ולפני כשנה שברה את רגלה", סיפרה פרידלר, "מאז אימא צריכה להתנייד באמצעות התחבורה הציבורית ברחבי גוש דן. היא אומרת שפעמים רבות, הנהגים פשוט לא עוצרים צמוד למדרכה, וזה מאוד מקשה עליה לעלות לאוטובוס בבטחה. אני בטוחה שגם מבוגרים אחרים, אף ללא מגבלה כלשהיא מעבר לגילם, נתקלים בתופעה המצערת".