חבריו ומוקירי זכרו של עורך הדין ד״ר דיוויד וינר המנוח, אלה המתכנסים זה עשור בסוף כל דצמבר ליד קברו, ואחרים שליוו את הפרשה, קיבלו ברגשות מעורבים את הידיעה כי עו״ד רות דוד, פרקליטת מחוז תל אביב לשעבר ושותפתו של עו״ד רונאל פישר, נעצרה על ידי מח״ש בחשד לשיבוש הליכי משפט וביצוע עבירות בתחום טוהר המידות.

איש מהם לא שכח את מי שלדעת רבים מהם דחקה את וינר - ד״ר לפילוסופיה (מאוניברסיטת ייל), אינטלקטואל מבריק, סגן הסנגורית הראשית ומרצה למשפט פלילי ואתיקה מקצועית - לפינה נואשת ורדופה כל כך, עד שהחליט לשים קץ לחייו בגיל 46. כולם זכרו היטב את המשפט במכתב הפרידה הסדור שלו: ״אינני מבין מדוע רותי (רות דוד, אז פרקליטת מחוז תל אביב - ט״ב), חברתי הטובה, שלחה אותי אל התופת פעם אחר פעם״, כתב וינר, לפני שלקח את האקדח מן הכספת שבביתו וירה בעצמו, ביום שישי, 31 בדצמבר, 2004.

״מבחינתנו הסיפור עם רות דוד הוא סגירת מעגל, והאמת היא שלא הופתענו״, אומרת ד״ר לימור זר גוטמן, חברה וקולגה, כיום ראש המרכז לאתיקה ואחריות מקצועית על שם דיוויד וינר במסלול האקדמי, המכללה למינהל, ״זה לא מקרה שדיוויד, שהיה איש עדין ואתי מאוד, הזכיר אותה במכתבו. הוא שלח אצבע מאשימה. כל ההתנהלות שלה כלפיו הייתה כל כך לא הוגנת. חבל לי רק שהוא לא רואה את מה שקורה עכשיו״.

״מעבר לזעזוע מהפרשה הנוכחית, ששברה את כל כללי המשחק, אין ספק שיש כאן יסוד אירוני עצום״, אומר עו״ד דרור ארד־אילון, חברו של דיוויד ועמיתו לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, ששימש כפרקליטו בפרשה, ״על זה אמרו במסכת אבות, ׳על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון' והמבין יבין״ (הפירוש מארמית: ׳על שרצחת - רצחו אותך, ואלה שרצחו אותך יירצחו גם הם' - אדם שעושה רע, מקבל כגמולו, מידה כנגד מידה - ט״ב).

לא עמד בלחץ.עו"ד דיוויד וינר. צילום: פלאש 90

נקודת ההתחלה של הסיפור הטראגי, שבו מעורבת רות דוד עד צוואר, הייתה בפנייתו של אסיר עולם נואש, יצחק זוזיאשווילי, לעו״ד דיוויד וינר, אז סגן הסנגורית הציבורית הראשית (לשעבר איש הפרקליטות, עמית וחבר של רות דוד), בבקשה שיסייע לו לקבל משפט חוזר: ימים ספורים לפני סיום ריצוי מאסר של שש שנים שהוטל עליו באשמת סיוע בהריגה, הורשע זוזיאשווילי מחדש ברצח במשפט בזק בבית המשפט העליון, ונדון למאסר עולם. ״ישבנו יחד בפאב בדיוק כשזוזיאשווילי צלצל אליו. ככה, בצלצול סתמי אחד, התחילה הספירה לאחור אל מותו״, סיפר הקולנוען יצחק רובין, שעשה סרט תיעודי (״הסנגור״) על הפרשה.

ד״ר וינר היה אז סנגור עטור תהילה, שמלחמתו האדירה בפרקליטות ובמערכת המשפטית הצליחו להביא לזיכויו של עמוס ברנס, לאחר 28 שנים שבהן ישב בכלא באשמת רצח החיילת רחל הלר. ״זה משפט שלומדים אותו עד היום באוניברסיטאות בכל העולם״, מספר רובין, שהכיר את וינר כשהכין סרט תיעודי על פרשת ברנס.

וינר, יסודי כדרכו, התעמק בתיק והגיע למסקנה שאכן, יש בסיס לטענה של זוזיאשווילי שנעשה כאן עוול. הוא הגיש בקשה מנומקת ומפורטת לפרקליטות למשפט חוזר. ״בשביל דיוויד, להשאיר אדם לבד, ללא ליווי של סנגור, זה היה פגם ערכי״, סיפר פרופ' קנת מן, ראש הסנגוריה הציבורית לשעבר ומי שקיבל את וינר לעבודה ב־1997. ״הוא נהג לומר שהרשעת שווא היא כמו התרסקות של בואינג 747״, מספר פרופ' יוסי שיין, חברו הטוב של וינר מאז שלמדו יחד באוניברסיטת ייל, ״כסף בכלל לא עניין אותו. עניינו אותו המשפט, הצדק, המוסר״.

מכה מהשופטת

רצח השופט עדי אזר, ב־19 ביולי 2004, זעזע את וינר, כמו את כל מערכת המשפט בישראל. פתק שנמצא במכוניתו של אזר, שבו נכתב ״שחררו את זוזיאשווילי״, נראה אז כעניין שולי. זמן קצר לאחר מכן הודיע זוזיאשווילי לוינר, שיש בידיו מידע על האקדח ששימש לרצח השופט אזר, וכי הוא מבקש ממנו לפעול לעסקה עם המדינה: משפט חוזר תמורת מידע על האקדח. זוזיאשווילי מציב אחר כך למדינה אולטימטום של 48 שעות, שלאחריהן הוא ייסוג מהצעתו.

וינר מעביר את המסר בדחיפות ובתום לב לפרקליטת מחוז תל אביב רות דוד, לפרקליט המדינה ערן שנדר וליועץ המשפטי לממשלה. ״הנושא של מידע תמורת כסף, או טובת הנאה, הוא כידוע עניין מקובל במערכת המשפט, ראו כל הסכם שנעשה עם עדי מדינה״, מסביר עו״ד ארד-אילון, ״דיוויד היה חייב להעביר את המסר הזה, הן מתוקף תפקידו כסנגור, שהאמין שנדרש פה משפט חוזר, והן מפני שחשב שיש כאן מידע קריטי שיכול לסייע בפענוח רצח השופט, ואולי אף למנוע רצח נוסף״.

להפתעתו של וינר, המערכת לא ממהרת להשיב ולא נזעקת. מה שוינר לא ידע (ובפרקליטות נמנעו מלומר לו), הוא שבאותו שלב זוזיאשווילי הפך לחשוד ברצח השופט, בעזרתו של אדם בשם רפי נחמני - וזאת על מנת שיוכל לסחוט את המערכת לאחר מכן למשפט חוזר. כל מהלכיו של הסנגור וינר בשם לקוחו, שנעשו בתום לב, כבר נצבעו בצבע הסחיטה של חשוד ברצח, המאיים אולי בעוד רצח. ״דיוויד לא ידע, הוא לא ייצג אותו כחשוד ברצח אזר, הוא לא העלה אפשרות כזו אפילו על דעתו״, מספר עו״ד נמרוד ליפסקר, שייצג את דיוויד וינר יחד עם דרור ארד-אילון.


יצחק זוזיאשווילי. צילום: רענן כהן

במהלך נדיר פונה פרקליטות המחוז והמשטרה לבית המשפט, לקבלת אישור לצותת ולתמלל את השיחות בין זוזיאשווילי לוינר. לא ברור אילו עדויות הובאו בפני השופטת המחוזית סירוטה, שנענתה לבקשה - שכן, כפי שהתברר מאוחר יותר מהקשבה לשיחות, וינר לא חרג כהוא זה מן המותר. ובכל זאת, כתבה סירוטה בהחלטתה כי ״על פניו מדובר בשיחות של קשר בין עבריינים, וצר לי שאחד הצדדים הוא עורך דין״.

כשהנוסח הזה של סירוטה יוצג בפני עו״ד וינר על ידי החוקר המשטרתי (בחקירה שאליה זומן ללא אזהרה), תהיה זו ככוויית אש בבשרו, עלבון והלם שמהם לא התאושש. ״זה מתייחס לשיחות שלי? אני קשור לקשר פלילי?״, שואל וינר הנדהם, שוב ושוב, את החוקר.

״ההחלטה הזו הייתה דבר נוראי, שבירת כלים של עיקרון מקודש, ולא לחינם הוא מקודש, בכל מה שקשור ליחסי עו״ד-לקוח״, אמר ארד-אילון בסרטו של רובין, ״הפכו אותו בעצם לבלדר, לשותף של המשטרה בלא ידיעתו״, אמר עו״ד דוד יפתח, שייצג את זוזיאשווילי במשפטו הראשון.

לאחר מות השופטת סירוטה, יכתוב על כך עו״ד אביגדור פלדמן בלשונו הציורית: ״הוא מסר לי את ההחלטה, פיסת נייר ממורטטת, תפוחה ממשמוש אינסופי, ואמר לי ׳אחרי החלטה זו אין לי כבר בשביל מה לחיות'. ונאלמתי דום, ורק ליטפתי את כתפו, ולא אמרתי לו את מה שהייתי צריך להגיד, ׳שוטה נאיבי שכמותך, המאמין במערכת המשפט... שראה בהחלטה חפוזה, יהירה, של שופטת בית המשפט המחוזי גזר דין מוות'. ולא ראיתי את הנולד, שהיה כל כך ברור, כמו עובר מת בבטן של מכשפה״.

חקירה קשה

לחציה של המערכת למצוא, ומיד, אשם ברצח שזעזע את אמות הספים, הביאו למה שהתברר כעוד חציית גבולות: ב-26 בנובמבר זומנו וינר ושותפו להגנת זוזיאשווילי, עו״ד שגיב בר שלום, לחקירה ביחידה המרכזית, אקט חריג באיזון העדין שבין המשטרה, הפרקליטות והסנגוריה.

על זימונו לחקירה משטרתית של מי שהיה אז המשנה שלה נודע לממונה על הסנגוריה הציבורית, עו״ד ענבל רובינשטיין מוינר עצמו, יום לפני החקירה. היא לא הבינה מדוע רות דוד לא טרחה ליידע אותה. ״למנכ״ל משרד לא מגיע לדעת שעובד בכיר שלו הוזמן לחקירת משטרה?״, שאלה בסרט התיעודי, ״ניסיתי להשיג את רותי כדי להבין במה מדובר, צלצלתי מספר רב של פעמים, למשרד, לנייד. היא לא חזרה אלי״.

בדיון מקדים בלשכת פרקליט המדינה, בהשתתפות פרקליטת מחוז תל אביב רות דוד, סוכם כי לא תהיה זו חקירה באזהרה, שכן ״לא עולה מידע חדש של ממש להתגבשות עבירה פלילית״ מצד וינר. עוד סוכם כי אם וינר יעלה את נושא חסיון עו״ד-לקוח, יהיה על הפרקליטות לפנות לבית המשפט בבקשה להסרת החיסיון.

בפועל, כפי שהעידו סרטי החקירה (שהגיעו לידי פרקליטיו של וינר רק לאחר מותו), נחקרו וינר ובר שלום כעבריינים פליליים. החוקר הטיח בוינר האשמות חריפות על היותו שותף לקשר פלילי (״זה מוביל לעשייה פלילית שלכם״), ולחץ עליו לספר על כל מגעיו עם זוזיאשווילי. משהסביר לו וינר מדוע אינו יכול לעשות כן, מטעמים ברורים של חסיון עו״ד-לקוח וביקש שיינתן לו אישור מערכאה גבוהה יותר להסרת החיסיון - כינה זאת החוקר ״חארטה - בארטה״, והודיע לו כי החיסיון הזה כבר הוסר באישור הגורמים המשפטיים, מה שהיה שקר מוחלט. בחקירה צפו שתי פרקליטות כפופות לרות דוד, שדיווחו לה על מהלכה.

השופט עדי אזר. צילום: אתר בתי המשפט

״בשום שלב לא ניתנה, כפי שהייתה צריכה להינתן, הוראה להפסיק את החקירה״, אומרת ד״ר לימור זר גוטמן. ״זו הייתה חקירה שערורייתית, שהציגה את דיוויד כאחרון העבריינים, וזה לא סוד שהכל נעשה בניצוחה של רות דוד״, אומר דרור ארד-אילון, ״להציג אותו כחלק מתהליך הסחיטה של זוזיאשווילי, לפקפק ביושרה המקצועית שלו בשפת שוק מזלזלת, כשאין שום נקודה שבה לא נהג כשורה (ועדת בדיקה שהוקמה במשרד המשפטים בעקבות הפרשה מצאה כי ״אין ספק שפעל בתום לב, וללא דופי מבחינה חוקית ואתית, בהתאם למידע שעמד לרשותו בתקופות הרלוונטיות״ - ט״ב), זו פשוט הפקרה שלו. דווקא העובדה שהחקירה לא הייתה באזהרה פעלה לרעתו, בכך שבעצם שללה ממנו את זכויותיו והורידה ממנו את כל מנגנוני ההגנה הטבעיים שלו.

״כל זה התברר לי רק בדיעבד, כשדיברתי עם רות בבית החולים. עוד ניחמתי אותה, הייתי בטוח שהיא מרגישה איום ונורא. רק אחר כך, כשצפיתי בסרטי החקירה, ראיתי את הנכונות הזו לכופף את הדברים, את להיטות היתר להרשיע״.

״שמו אותו במצב בלתי אפשרי״, הסביר עו״ד אדם פיש ז״ל, קולגה וחבר, בסרטו של רובין, ״אם הוא אומר את האמת המשפטית, הוא נתקל במטר של השפלות וגידופים מצד החוקרים, ואם הוא ׳יספק את הסחורה' שרוצים ממנו, הוא גמר את עולמו האישי והמקצועי״.

רצון לנקמה?

וינר לא שיתף את חבריו לסנגוריה הציבורית במה שעבר עליו, ״הוא רק סיפר שהוא הרגיש בחקירה כאחרון העבריינים, ולא רצה לפרט״, סיפר בסרט עו״ד יואב ספיר, כיום ראש הסנגוריה הציבורית. ״עוד לפני החקירה הוא התנצל ואמר לי שהוא עוסק במשהו שהוא לא יספר לי עליו״, סיפרה עו״ד ענבל רובינשטיין, ״הוא רק אמר ׳אם אצא מזה בחיים, אספר לך אחר כך'״.

בלילות, סיפרה חברתו דאז, בת קינר, היה מתעורר מסויט. ״הוא חרד מה יגידו עליו, מה יהיה על שמו הטוב״, סיפר עו״ד ליפסקר, ״הוא התחיל לפחד, שמא יבולע לו או לילדיו״, מספר יצחק רובין. תחושת הבגידה וסערת הנפש של וינר החריפו, כאשר פרקליטות מחוז תל אביב הגישה (לאחר החקירה) בקשה להסרת החיסיון המקצועי שלו. בבקשה שוב צוטטה ההחלטה של סירוטה, שוינר ראה בה פגיעה קשה בשמו הטוב.

וינר הנסער והמודאג פנה לעורכי הדין דרור ארד-אילון ונמרוד ליפסקר, וביקש מהם לייצגו. השניים, כמו גם עמיתים של וינר, פנו לרות דוד, ומחו בפניה על צירופה הגלוי של החלטת השופטת, בטענה שהוא פוגע ומיותר. דוד הבהירה שאין כוונה לפגוע בוינר, אך כי הוא ״יידרש להשיב על שאלות קשות בתחום של שיבוש הליכי חקירה״.

״רות דוד יכלה למנוע את הטרגדיה הזו. במשך חמישה שבועות, מהחקירה עד להתאבדות, פנו אליה, ביקשו ממנה ׳רק תתנצלו על החקירה, תגידו לו שאתם לא חושדים בו'״, אומרת ד״ר לימור זר גוטמן, ״ובמקום זה, במין רוע, היא שפכה עוד שמן למדורה, התראיינה בטלוויזיה, אמרה ש'סנגור בכיר חצה את הקווים' - כאילו לא עבדה לצדו ולא ידעה במי מדובר, באדם שכולו אתיקה והגינות שלא נפל רבב במעשיו״.

מדוע, מה היה המניע לדעתך?

״אגו. אני חושבת שבפרקליטות רצו ׳להכניס לו' על זיכוי ברנס. זה גוף חזק, שלא רגיל לביקורת, ופתאום מגיע וינר כזה, גם ישר, גם חכם, גם מומחה בתחומו, וחושף את הכשלים בהתנהלות הפרקליטות. זה לא היה סוד שלא אהבו אותו שם. אז הנה מגיעה ההזדמנות להתחשבן איתו, והכל נשכח - אתיקה, הגינות, קולגיאליות״.

״אני רוצה לקוות שזו לא הייתה נקמה אישית״, אומר עו״ד ארד־אילון, ״אין ספק שהחקירה של רצח השופט דחפה את כולם לקצוות, וגרמה לפרקליטות ולמשטרה לחצות קווים שאסור היה לחצות. הייתה כאן להיטות יתר להרשיע, ודיוויד נפל לה קורבן״.

סופרמן התמוטט

ב־11 בדצמבר 2004 הוגש כתב אישום נגד זוזיאשווילי על רצח השופט אזר. עו״ד דיוויד וינר הוזמן על ידי הפרקליטות המחוזית כעד מטעם התביעה. ״זו הייתה חציית קווים טוטלית, מעשה שלא ייעשה. לזמן עורך דין להעיד נגד לקוחו, זה גזר דין מוות״, מסבירה זר גוטמן. ״זה מצב שסנגור לא יכול לעמוד בו״, הסביר פרופ' קנת מן, שוינר נועץ בו, ״דיוויד לא ראה איך הוא יוצא מזה, הוא חשב להיכנס לכלא כסרבן עדות, זה מצב נורא מבחינתו״.

יומיים לפני מותו עוד דיבר וינר עם עו״ד ארד־אילון, ״כשדיוויד עמד ללכת התחבקנו, שאלתי אותו ׳דיוויד, צריך לדאוג לך?'״, סיפר ארד־אילון בסרט, ״הוא ענה ׳אתה לא מבין, אני הסתכלתי לשטן בעיניים'. לא ירד לי אז האסימון שהוא בכזו מצוקה טוטלית. חמישה שבועות דיברתי איתו כל יום, להוציא את היום שלפני מותו. אין צורך לומר כמה אני מצר על שלא דיברנו באותו יום, אבל אני לא לבד, מסתבר שדווקא באותו היום הוא דיבר עם מעט מאוד אנשים״.

ביום שישי, 31 בדצמבר, צלצלה בת קינר לארד־אילון, ושאלה אם הוא יודע היכן דיוויד. זמן קצר לאחר מכן הודיעה שמצאה אותו ירוי בדירתו. במכתב הפרידה שהשאיר, כתב וינר: ״משפחתי היקרה, זכרו אותי כפי שהייתי, אדם טוב שתמיד רצה לעזור לאחרים. כולם השתמשו בי ככלי משחק, בעוד אני נמצא במחזה תעתועים... אינני מבין מדוע רותי, שהייתה חברתי, שלחה אותי פעם אחר פעם לתופת... אני מרגיש שנפגע שמי הטוב בקרב עמיתי, שהניסיון שלי למלא תפקיד הרואי הסתיים באסון מבחינתי. היו לי חיים טובים מאוד. גידלתי שני ילדים לתפארת. כעת אני רוצה לנוח לצד אבי ובני עמי״.

"אני מרגיש שנפגע שמי הטוב בקרב עמיתי". מכתב ההתאבדות של וינר

וינר נפצע אנושות והובהל לבית החולים במצב קשה. ״הוא ירה בפיו, וכרגיל, שלומיאל שכמוהו, לא לכיוון מעלה... אלא בקו ישר, שפגע בתחתית הגולגולת. חלפו ארבעה ימים עד שהוציא את נשמתו״, כתב עו״ד אביגדור פלדמן, ״בחדר ההמתנה לפני המחלקה לטיפול נמרץ, ישבה בין היתר הפרקליטה המחוזית רות דוד, שבמו ידיה הניחה את עניבת החנק על צווארו, ספק ממררת בבכי, ספק בולעת חיוך מריר״.

משפחתו, חבריו ועמיתיו של וינר לא ידעו נפשם מצער על מעשהו, וניכר שעד היום אינם מתגברים על האבידה. מדוע החליט וינר לשים קץ לחייו? הרי ברור שלא כל אדם, נתון במצוקה ככל שיהיה, נוקט צעד קיצוני שכזה. ״איש מאיתנו לא יודע, אפשר רק לשער״, אומר פרופ' יוסי שיין, ״אמרו ׳המצוקות היו עצומות', ׳היה לו עור דק', והוא באמת חשב שהולכים לקעקע את שמו הטוב כסנגור, ומבחינתו, זה היה תכלית הכל, האמונה הנאיבית הזו בצדק ובמערכת״.

״צריך היה להכיר אותו כדי להבין, דיוויד ראה את עצמו כמין סופרמן, שצריך להציל את העולם ואת חלכאיו״, מסביר דרור ארד־אילון, ״אולי זה היה מוגזם, אבל בלי תחושת השליחות הזאת, תחושת הדחיפות והצדק, הוא לא יכול היה לקחת על עצמו את המפעלים האדירים שהוא לקח. וברגע שהפקירו אותו, פקפקו ביושרה שלו, משהו בו נשבר״.

ועו״ד פלדמן, ספרותי כדרכו, כתב: ״מי שרצח את יורם חכם, רצח באמצעות ידיים אחרות את דיוויד וינר (...) שסבר שאחרי שבגדו בו הפרקליטים הכבודים (...) ובגדה בו השופטת סירוטה, אין לו כבר בשביל מה לחיות. האיש שהאמין שעיוות דין ניתן לתיקון, הבין לפתע כי עיוות הדין הוא צלקת שלא מגלידה, שניתנת לריפוי רק אם אתה לוקח את האקדח לידיך, ויורה ירייה אחת שמיד אחריה (...) לפתע העולם מחזיר לעצמו את הצבעוניות והחיוניות שאבדו לו עם עיוות הדין״.

בלווייתו של וינר, ב־2 בינואר 2005, בבית העלמין בכפר סמיר בחיפה, דיברו בשבחו כל בכירי הפרקליטות, ״מטובי בניה של המערכת״, אמר עליו מני מזוז, ״עובד ציבורי למופת, שהביא את המוסריות שלו לידי אבסולוטיות״, הוסיף ערן שנדר, פרקליט המדינה. מיד לאחר מותו התקיימה ישיבה מיוחדת, שבה הבהירו פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, כי למדינה לא היה כל חשד נגד עו״ד וינר, וכי הוא פעל בתום לב במסגרת תפקידו.

״ברות דוד הם לא נגעו״, מציינת ד״ר זר גוטמן, ״הרי זו הייתה ועדה פנימית של משרד המשפטים, והיא אחת משלהם. מדי שנה אני מראה את הסרט לסטודנטים שלי, ובכל שנה הם שואלים אותה שאלה: ׳איך זה שלא עשו לה שום דבר?'״. בעקבות הפרשה, החליטו אדם פיש ז״ל וזר גוטמן להגיש תביעת נזיקין ותלונה בלשכת עורכי הדין נגד רות דוד. היוזמה נעצרה בשל התנגדות חלק ממשפחתו של וינר.

בעקבות מסקנות ועדת הבדיקה, יצאו הנחיות מחודשות מטעם משרד המשפטים בנושא כיבוד עקרון החיסיון עו״ד־לקוח בחקירות, והמלצה לפרקליטות להבין טוב יותר את נקודת המבט של הסנגוריה. עבור דיוויד וינר כל זה היה כבר מאוחר מדי.

תגובתו של עו״ד יאיר גולן המייצג את רות דוד לא הגיעה עד למועד סגירת הגיליון.

מהפרקליטות נמסר בתגובה: ״צר לנו שבחלוף למעלה מעשור מאז מותו הטראגי של ד״ר וינר ז״ל, גורמים שונים ממשיכים להפריח לחלל האוויר טענות ממוחזרות שכבר נבדקו ונדחו. ב־2005 קבע צוות שהוקם לבדיקת האירועים שקדמו למותו של ד״ר וינר המנוח, כי אין ביכולתו לומר מה גרם לד״ר וינר לשלוח יד בנפשו ומה יכול היה למנוע את התאבדותו. צוות הבדיקה, שגם בסנגוריה הציבורית סמכו את ידם על ממצאיו, גיבה ככלל את ההחלטות המקצועיות המהותיות שהתקבלו על ידי הפרקליטות, בזמן אמת, בלוח זמנים דוחק ובמסגרת פרשה דרמטית של רצח שופט. מסקנתו הייתה כי הסיטואציה שאליה נקלע וינר לא נוצרה על ידי הפרקליטות, ההחלטות התקבלו בזהירות וכי אין עילה להטיל ספק בהגינות או במקצועיות של מי מאנשי הפרקליטות״. 

המלחמה על ביקורת הפרקליטות

פרשת וינר (כמו גם פרשיות רבות אחרות, ובכללן פרשת רות דוד ורונאל פישר), הציפו את הצורך הקריטי בביקורת על הפרקליטות, ״זו הייתה אחת הבעיות בפרשת וינר, לא היה אז למי לפנות ולהתלונן״, מספרת ד״ר לימור זר גוטמן. גוף כזה אכן הוקם בסופו של דבר, מכוח מסמך עקרונות שנחתם על ידי שרת המשפטים ציפי לבני והיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין. באפריל 2014 החלה נציבות הביקורת על מערך התביעה בעבודתה, בראשות השופטת הילה גרסטל.

ואולם פרקליטי המדינה מתנגדים לאפשרות של הנציבות לבקר אותם ביקורת אישית. ארגון פרקליטי המדינה הודיע שלא ישתף פעולה עם נציבות הביקורת, ובספטמבר 2014 הוכרז סכסוך עבודה באישור ההסתדרות והחל משא ומתן בין הנהלת משרד המשפטים לבין הארגון. הארגון נוקט עיצומים ודורש כי תבוטל האפשרות לעסוק בתלונות אישיות נגד פרקליטים. נכון להיום, הסכסוך טרם נפתר, והעיצומים נמשכים.

״זה מראה על חוסר הבנה עמוק למהותה של ביקורת״, אומרת ד״ר זר גוטמן, ״זה כמו שנתניהו יגיד שלא צריך את מבקר המדינה. אמון הציבור במוסדות החוק נפגע מאוד בפרשה האחרונה. אנשים מסרבים להאמין שעו״ד רות דוד פעלה שלא כשורה רק לאחר פרישתה מהפרקליטות. הייתי מצפה מנציבות הביקורת על הפרקליטות לבדוק את התנהלותה של רות דוד בתקופת היותה פרקליטת המחוז, כולל השאלה אם גילתה יחס מועדף כלפי רונאל פישר. לדעתי, זה צריך להיות בראש ובראשונה אינטרס של הפרקליטות, לרדת לחקר האמת ולחשוף אותה״.