ביום חמישי שעבר, בשעות אחר הצהריים, בכניסה לשוק הכרמל, נצפתה תנועה ערה של קונים. ככה זה בהכנות לשבת, אבל ממש לפני שההמון נבלע בהמולת הדוכנים, הוא נעצר לרגע ברחבה שליד רחוב אלנבי. עמדו שם חבר'ה צעירים, רובם בני הקהילה האתיופית, כולם בחולצות לבנות, חניכי המכינה הקדם צבאית ימין אורד שבחצור הגלילית. החבורה המגובשת ביצעה פלאש-מוב, ריקוד המוני שכל אחד יכול להצטרף אליו והכל לצלילי הלהיט הממכר של מארק רונסון, ״אפטאון פאנק״.

בפינת הרוקדים בלט במיוחד צור גולדין, שניסה לתאם תנועות עם החבר׳ה. צור הוא אחיו התאום של סגן הדר גול-דין ז״ל, שנהרג במבצע צוק איתן, וסיפור מותו וחטיפת גופתו הפך לאחת הנקודות הכואבות של המלחמה האחרונה.

בצד עמדה אחותם איילת ומחאה כף לפי הקצב. ״בעיני זה מטורף״, אמרה בהתלהבות שתפסה לרגע את מקומו של העצב. ״מה שיפה שזה נורא שמח וכיף. הכל עם חיוך. החבר'ה האלה התחברו למשפחה וככה הדר נתפס בעיניהם. אני כל הזמן אומרת 'הוא חייב לבוא ולראות את זה'".

החיבור בין משפחת גולדין והחבר'ה האלה לא נולד בשבוע שעבר. הוא תוצאה של יחסים שהתחילו כמעט מיד אחרי נפילתו של גולדין בחודש אוגוסט האחרון. צריך לראות את החום והפתיחות בין החניכים ופרופ' שמחה גולדין, אביו של הדר, שנכח באירוע, כדי להבין את עומק הקשר.

הדר גולדין ז"ל. צילום: דובר צה"ל

״הדר השאיר לנו משימות ואנחנו מבצעים״, הסביר שמחה. ״כל מה שאנחנו מתעסקים בו עכשיו זה בחיבורים בחברה הישראלית, בממשק בין דתיים וחילונים, הרצאות עליו, על מנהיגות. טיפול בצדדים החיוביים של עם ישראל ולא בשליליים. להדר היה קשה לראות אנשים שנשארים מאחור, אז הוא משך אותם איתו״.

צור הוסיף: ״אצל אחי נושא קירוב בני הקהילה האתיופית ממש בער בעצמות. לא בגלל השוני, הוא פשוט הבין שאי אפשר להתעלם מהקולות. ככה הוא חשב וככה אני חושב. הם החברים שילחמו איתי במבצע וכאלה שלומדים איתי בבית הספר. לי היה חייל אתיופי שלא היה מופיע בימי ראשון וכמ״מ בצנחנים הייתי מעניש אותו, עד שיום אחד הסביר שאת אמא שלו צריך לקחת לקופת חולים באופן קבוע וימות העולם, הוא יהיה איתה. אז אתה מתחיל להבין״.

הנוער כן עמוק

המכינה הקדם צבאית ״ימין אורד״ קיימת כבר 15 שנה, 600 חניכים עברו אצלה, 60 מתחילים מחזור, בערך 55 מסיימים. 80% הם בני הקהילה האתיופית. החניכים עוברים עשרה חודשים אינטנסיביים של הכרת הארץ, ציונות, עמידה מול קהל, הכנה לצבא. חלק גדול מגיע ממקומות קשים, ובמכינה מתגאים שרק לפני שנה היו בין מצטייני הנשיא חמישה בוגרים.

״אני מרגיש ישראלי, אבל זה לא סותר את העובדה שאני יודע שיש בעיה״, אמר אבי נגיסטו, חניך המכינה שבחודש הבא יתגייס לחטיבת כפיר. ״אנשים שיבואו ויגידו שאני לא ישראלי, אסביר להם שזה מבורות או חוסר הבנה, אבל אני מוקף באנשים שתמיד יגידו שאני חלק מהמקום״.

החיבור בין המכינה והמשפחה נוצר דרך איילת, שעובדת עם הסוכנות היהודית באזור חצור הגלילית וראש פינה. כשקרה האסון עלה רעיון משותף בין המשפחה והמכינה להנציח את זכר אחיה.

מסתבר שהדר כתב הרבה. לחייליו, למפקדיו. דברים עמוקים, ערכיים. אנשי המכינה העלו תוכנית שיעורים בשם "דרכי הדר" ובה השוו את דבריו לדברים שנכתבו בעבר, בכתובים.

בני המשפחה הגיעו להרצאות וסיפרו על הקצין המנוח. עד היום אפשר לחוש בהתרגשות של שמחה כשהוא נזכר שאחד החניכים שאל אותו ״איך מגדלים ילדים כאלה?".

״יש שבוע שאנחנו מתאמנים בבא״ח צנחנים״, סיפר אייל אלדר, שעומד בראש המכינה. ״בעיקר אימון מנטלי שאחריו אני מקבל חוות דעת על כל חניך. המפקדים סיפרו שהחניכים ביקשו כמה דקות לבד ועשו ח' ערכים, 'מסדר הדר' הם קראו לזה. מסתבר שהדר, כקצין, מדי פעם היה עוצר, מושיב את החיילים בח' וכל אחד צריך להגיד ערך ואיפה הוא פגש אותו עם החברים בשבוע האחרון. זה מדהים. בחיים לא שמעתי דבר כזה, ומדובר בבחור צעיר״.

שמחה מכיר את הסיפורים האלה על בנו. ״אני מתאר לעצמי שהוא היה מחנך אם היה נשאר בחיים״, אמר. ״הוא רצה להמשיך בצבא, עד רמה של מ״פ, אבל הייעוד היה בחינוך״.

היה שם עומק שקשה למצוא היום.

״אני מכיר חבר'ה בגיל של הילדים שלי, 20 פלוס, והתמונה השטחית אינה נכונה. אני מלמד באוניברסיטה וזה ממש לא נכון. אני רואה היום עומק. החברה של הילדים שלי זה מה שקוראים החברה הדתית־לאומית ולכאורה משקיעים בה יותר, אבל אם אתה מסתכל על הרוגי צוק איתן, אלה לא רק דתיים וכולם היו ברמה גבוהה. התקשורת מטפלת בחריגות. היא לא מראה את הצדדים החיוביים של הנוער״.

רואה עומק. שמחה גולדין

החבר'ה ברחבה של השוק ביצעו כל רבע שעה את אותו ריקוד. עבדו על הפרויקט במשך שבועות ארוכים לבד, כדי ליצור תיאום בתנועות, היה חשוב להם להוציא אותו לפועל גם כמבחן עצמאות אישי.

״היית בא אלינו לפני עשרה חודשים ואומר 'בואו תארגנו', לא היינו יכולים לעמוד בזה״, מנגיסטו מודה. ״היינו צעירים למרות שבאנו עם ראש למכינה. היום אנחנו מבצעים עם חיוך ואהבה גם אם הלכנו לישון בארבע לפנות בוקר וקמנו בשש״.

צור גולדין, שעקב אחרי ההכנות, מספר: ״היה יום שקראו לו 'מקרים ותגובות'. הריצו את התוכנית ומה יכול להשתבש. בין השאר דיברו על התקשורת, מה קורה אם יום לפני הריקוד תהיה הפגנת אתיופים, יגיע כתב ויקשר אותך להפגנה. מה תעשה? זה חכם. הם חשבו ללכת עם חולצות לבנות, שאנשים ישאלו מי אתם והם יוכלו להסביר״.

שאלתי אותו אם לדעתו הם מבינים לאן הם הולכים בעוד חודש, והוא אמר שלא, למרות הרעל שיצא שם. דוד אזנגה, שמתגייס לצנחנים, הודיע: ״אחרי שאתה מקבל את כל הכלים במכינה אתה אומר 'קטן עלי הצבא, אני הולך לטרוף את העולם'״.

שאלתי אם הם לא מפחדים, לנוכח הסיפור של הדר. ״זה מפחיד להיכנס לסיטואציה כזו״, הודה מנגיסטו. ״אף בן אדם לא רוצה להגיע לשם, אבל אני מבקש לעשות שירות משמעותי בין אם זה מלחמה או שלוש שנים בשמירה. אני עדיין רוצה לעשות בצורה הכי טובה״.

חיוכים ואפילו אופטימיות

שמחה הסתכל מהצד על שמחת הנעורים ואמר, ״חלקם יהיה בקרוב על הגדרות. הם לא יכולים לשקוט על השמרים, כי לא נראה שהאויבים שלנו הצטרפו לתנועת השלום. לא נראה ש־1.8 מיליון ערבים בעזה נפטרים בקרוב מ־30 אלף חמאסניקים. הפתרון הוא שהעזתים יבינו שהחמאס מפריע ויסלקו אותו משם. זה הפתרון היחיד, ואם לא הם ימשיכו לסבול. לנו אין אלטרנטיבה, לעזתים יש. הם צריכים לסלק ולהפוך לסינגפור״.

יכולנו לסיים את הסיפור בצוק איתן?

״כמה צבא אתה יכול להכניס? לא חושב שצריכים לעשות בשבילם את העבודה. הם צריכים להחליט אם הם רוצים להילחם איתנו כל הזמן, זה מה שהם יקבלו, ואם הם רוצים לשנות את המצב, אז בעצמם. יצאנו כבר מרצועת עזה. אין תירוצים״.

החניכים, בין ריקוד לריקוד, חילקו לבאי השוק מגנטים וצמידים סגולים עם ״משפטי הדר״ כמו ״תמיד יש מה לעשות״. הדר לא היה דברן גדול, כמו שצור אחיו מעיד: ״הייתה לו הנאה חולנית שלא שומעים על מה שהוא עושה. זו לא ביישנות, זו ענווה. היינו שונים לגמרי. אמא שלי הייתה אומרת שאנחנו משלימים אחד את השני״.

צור גולדין. "אמא שלי הייתה אומרת שאנחנו משלימים אחד את השני״

צור השתחרר לפני כמה חודשים מהצבא, הוא יוצא ללימודים, יחזור בעתיד לשירות. כרגע הוא מגויס למטרות הסברה, בקרוב אפילו יצא לארצות הברית. ״אתה נמצא באיזה סרט״, סיפר. ״נפגש עם כל כך הרבה גורמים בחברה הישראלית, מוצא את עצמך בפרויקטים שלא היית מאמין שתהיה חלק מהם והכל בגלל הסחף והתנועה שאחי יצר״.

אתה מאמין שאפשר לעשות כאן שינוי?

״אם ניקח את המיקרוקוסמוס של הדר, אז הוא הבין שאם הוא רוצה לשנות אז הבחור לא יקום מחר בבוקר ויגיד 'אני מושלם והחברה מתוקנת'. הוא שאב נחת מהעובדה שהבן אדם לקח נקודה אחת והיא מלווה אותו וגם אם היא תתעורר בעוד עשר שנים הוא עשה את שלו. השפעה שמביאה לשינוי יש בה הרבה מאוד סיפוק״.

אפשר היה לראות ביום חמישי הרבה חיוכים ואפילו אופטימיות, אבל מתחת לפני השטח המשפחה מבקשת להזכיר שגופתו של הדר עדיין אינה כאן וחייבים להחזירה במהרה. ״אנחנו מעדיפים לא לדבר על מהלכים שנעשים בתקופה האחרונה״, ביקש צור, ״אבל אנחנו מבינים שכמשפחה אנחנו צריכים להיות הקול שמעורר ומזכיר כל הזמן שצריך להחזיר הביתה לא רק את הדר אלא גם את אורון שאול. בזמן האחרון המנהיגים פחות מזכירים את העובדה שהם נחטפו והם צריכים לקבל תזכורת למחויבות. היינו אצל הנשיא ואנחנו בקשר רציף עם גורמים בצבא, ומבינים שכל המאמצים נעשים, אבל אנחנו פה לתת את הפוש שיעזור להביא אותם כמה שיותר מהר הביתה ולהזכיר למדינה שיש שני בנים שעוד לא חזרו מהמבצע״.

הריקוד ברחבה נמשך. לחבר'ה הצעירים היה הרבה מרץ לשחרר והכל בקצב טוב. איילת הודתה למי שבא. עוד לא עברה שנה מאז נפילתו של אחיה. שאלתי איך הזמן עבר מבחינתה. ״אני מרגישה כאילו אנחנו באותה נקודה״, אמרה. ״עדיין מחפשים אותו, עדיין זה לא הגיוני. הזמן איבד משמעות. גם פה אתה לא אומר 'הוא יכול היה ליהנות', אתה אומר 'רגע, איפה הוא?' מבחינתי הזמן עצר. אתה לומד לחיות עם זה, אבל העוצמה של הכאב, של חוסר ההיגיון, לא משתנה״. 

צילומים: אריאל בשור