בסדרה המצוינת ״קטמנדו״ מחפשת ימית את אחותה אופירה, שעקבותיה אבדו. רק לבעלי אוזן רגישה או לכאלה שגורשו מסיני בעצמם, השמות האלו יעוררו צמרמורת. הסדרה הצליחה לגעת, בלי לדבר על זה בכלל, בנקודה רגישה ואנושית: הרצון להנציח, לגעת במה שעבר ולא יהיה עוד. אנחנו נתקלים בזה כשילד קרוי על שם בן משפחה שנפטר, אבל מה קורה כשמת יישוב? כשנחרב חבל ארץ?
 
לפני שבע שנים נישאתי לשלמה בשן, מגורש מגוש קטיף. שנה לאחר מכן נולד בננו הבכור. התרגשנו מאוד להפוך למשפחה. למגורש יש לצעד הזה משנה חשיבות; הוא מקרקע אותו לאדמה. הוא אומר לו שהוא כבר לא נווד, יש לו בית וילד ואישה. זה נותן בסיס, משמעות ושייכות.
 
החלטנו לקרוא לו מלאכי. עשר דקות לפני הברית ביקש שלמי בעלי להוסיף "מנחם" לשם. למה? שאלתי. מה, אנחנו חב"דניקים? לא, הוא הסביר בסבלנות למישהי שאינה חווה את העקירה באופן יומיומי. כי אני צריך נחמה. עם ישראל צריך נחמה.
 

מלאכי מנחם הוא, כמובן, לא הילד היחיד הקרוי על שם העקירה מגוש קטיף, בין אם על שם היישובים או הנוף שנשאר מאחור ובין אם על שם השבר הגדול. לעתים נזרעים בשמות הילדים שנולדו לאחר ההתנתקות זרעים של תקווה, של איחוי הפצעים.


מלאכי מנחם
 
אמונה והושעיה זיוון קראו לבתם הבכורה, שנולדה מיד לאחר גירושם מנווה דקלים, רני רחל, כפרפראזה לפסוקים מירמיהו הקוראים לרחל אמנו: ״כה אמר יהוה, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל, מבכה על בניה; מאנה להנחם על בניה, כי איננו. כה אמר יהוה, מנעי קולך מבכי, ועינייך, מדמעה: כי יש שכר לפעלתך נאם יהוה, ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאם יהוה; ושבו בנים לגבולם״. או בקיצור רני (כלומר, שמחי בלשון ציווי) רחל.
 
הגלד על הפצע

מיכל ותובל אבישי קראו לבתם, שנולדה בקיץ הארור ההוא של 2005, תמרה כיסוף. מה שמעניין במקרה הזה הוא שלא מדובר באנשי גוש קטיף שנפרדו מהחולות ומהים, אלא באנשי ההר והמדבר, שכאב העקירה הדהד בנפשם והיה חייב, מבחינתם, למצוא מימוש בבתם. הם רצו להנציח את המקום הזה. הם חשבו שאם יקראו לילדה שלהם על שמו, החולות של הדיונות הרחבות לא יכסו אותו והוא לא ייעלם.
 
תמרה כיסוף יודעת ששמה הוא געגוע למקום שהיא לא ראתה, ושאולי לעולם לא תראה; שהוא לא הגעגוע האישי שלה, אלא משהו קולקטיבי, כיסוף לאומי. זה חשוב לה להיות חלק ממשהו גדול יותר, וזה נעים לה להיות מיוחדת.
 
פניאל תשנדי גורש מנווה דקלים. בנו נולד בתשעה באב, ביום שנכנסו החיילים לחלק את צווי הגירוש, והוא קרא לו ״נווה״. הוא מספר ש״רוב הזמן אני פשוט קורא לו נווה״, ורק לעתים רחוקות זה מזכיר לי את מה שהשארתי מאחור. זה לא כואב על בסיס יומי, אבל ביום הגירוש עצוב לי. היה די ברור לי שאקרא לו ככה. התאריך מחייב, גם מבחינת בית המקדש שנחרב באותו יום (נווה במשמעות בית המקדש) וגם בגלל הבית האישי והלאומי בנווה דקלים שנחרב.

״הייתה שמחה גדולה כשהוא נולד, אבל בכל דבר שמח גם צריך לזכור, כמו שבחתונה שוברים כוס. בזמנו הייתי ממורמר. הייתי מוכן לפרוץ לעזה, לחזור הביתה. היום יש לי חיים חדשים, אני גר בלשם - יישוב חדש בשומרון, במקום חדש עם חברים חדשים. אני עדיין כועס על המדינה, אבל כבר משלים יותר. נווה יודע שגרנו פעם במקום שקוראים לו נווה דקלים, אבל הוא לא חי את הגירוש, את החוסר״.


נווה תשנדי
 
ליטל אלקלעי קראה לבנה מבשר. הוא נולד חודשיים לאחר הגירוש. ״אם נהיה כנים״, היא אומרת, ״תכננו מראש לקרוא לו ככה, אבל הגירוש חיזק אותנו שזה השם הכי נכון לעת הזאת... לאבא של מבשר קוראים דוד, אז בלי לחשוב ולהתכוון מראש יצא לנו מבשר בן דוד... ממשיכים לצפות לישועה״. השם שבחרה משפחת אלקלעי הוא לא ייחודי, יש הרבה מבשרים שנולדו בעת ההיא, כמו גם אלישיב ובניה.
 
יובל נצח מורג נולד כיובל אולטרמן. לאחר החתונה רצה הזוג הצעיר לעברת את שם משפחתו, ושתהיה לו גם משמעות נוספת, בבחינת ערך מוסף. לאחר מחשבה מרובה והתייעצות עם אבשלום קור הם בחרו את השם נצח מורג. ״רצינו שאנשים ישאלו למה, בשביל שנספר את הסיפור. יש אנשים הקרויים מורג, אבל נצח מורג אין. היה חשוב לנו שמורג יתחבר עם הנצח, שנחזור לשם ב״ה . יותר מזה: לבת שלנו קוראים ערגה, שזה כיסופים. זה גם מחבר אותנו לגוש. ערגה זה געגוע, אבל לא געגוע סביל, זה געגוע שמוביל לפעולה כדי שהוא ייפסק״.


ערגה נצח מורג
 
נורית ואביאל ממליה מכפר תפוח קראו לביתם ניל״י, שאלו כידוע ראשי תיבות של ״נצח ישראל לא ישקר״. הם קראו לה כך ״מתוך רצון לשפכטל את עצמנו מהרצפה ולזכור שבסוף יהיה טוב, גם אם עם ישראל יתעקש שלא. תמיד היינו גאים ושמחים שנולדנו לדור הגאולה. ההתנתקות האירה אפשרות איומה שעם ישראל פשוט בוחר לוותר על כל הטוב הזה. הפסוק שקובע כי 'נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להינחם', הרגיע אותנו במובן שאם השם החליט לגאול אותנו, הוא לא יתחרט והגאולה תגיע גם אם נתעקש לוותר עליה״.


ניל"י ממליה
 
גלית גלבוע ילדה את בנה כחודש לאחר הגירוש ובברכת הרב מרדכי אליהו קראה לו רועי, מתוך תפילה שיהיה רועה נאמן לעם ישראל. היא מעידה עליו שהוא ילד שמח, אף ששמו מצביע על מאורע עצוב, ולמרות החששות שהיו לה במשך ההריון. ״רוב ההריון רק בכיתי מצער על הגירוש״, היא אמרה לבעלה, ״בטח ייצא ילד עצוב... מסתבר שההיפך הוא הנכון. רועי ילד קסום וחכם, בעל אינטליגנציה רגשית של כבן 18. לגמרי! כל מי שפותח איתו בשיח מתפעל״.
 
ניסים חביב מספר על יום הגירוש עצמו. ״ביום הגירוש מנווה דקלים, כשהגענו למלון שבורים וכואבים, אשתי נשאה תפילה שהיום הזה יהפוך ליום של שמחה. שנה לאחר מכן, בדיוק באותו תאריך שבו גורשנו מביתנו, ערכנו ברית מילה לבן שלנו. קראנו לו לביא. 'הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא', מתוך השבר לתנופת חיים".
 
בנם של בתיה וארנון אלוש נולד ביום העצמאות שקדם לגירוש ושמו הוא חן ציון. הפסוק שעמד לנגד עיני ההורים היה: "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו בניה את אבניה את עפרה יחוננו". הם הרגישו שישראל זקוקה לחן (יופי) ולחנינה. משמעות הפסוק, לפי ההבנה שלהם היא: "אלוקים, אנחנו (הציבור שהתנגד לגירוש) עשינו את שלנו, עכשיו תורך. אנחנו רוצים את האבנים האלה, עכשיו תעזור". מלבד זאת, הערך הגימטרי של 'חן' הוא 58, והייתה זו השנה ה-58 לעצמאות ישראל. "לפעמים אני אוהב שקוראים לי בשם מיוחד, לפעמים אני קצת מתבייש", מעיד חן ציון.


חן ציון
 
יזהר קטיף היה תושב תל אביב, סטודנט חילוני. "היו הרבה כמוני שהתנגדו לגירוש, אבל הם היו קצת אבודים באותה תקופה, הם לא ידעו לאן ללכת, איך למחות. כל אחד בא ממקום אחר, בניגוד לדתיים הסרוגים שהיו קשה מאוד. עצרו אותי כמה פעמים".
 
לפני 80 שנה, כשמשפחתו של יזהר עלתה לארץ מכורדיסטן, שמם היה זוהרבי, ובסוכנות כתבו בטעות שרעבי. במשך שנים הם ניסו להחליט מה לעשות עם השם הזה, שהוא בכלל לא שלהם. "בזמן הגירוש כתבתי באתר של תא כתום את הסיפור שלי וביקשתי רעיונות לשם משפחה. בסוף החלטתי על הטבעי והברור", מספר יזהר, "למה? כי ידעתי מה הולך לקרות: אנחנו לא הולכים לחזור לחוף עזה בקרוב, והדורות הבאים ישכחו. שם משפחה הוא דבר שנשאר, עובדה - בינתיים נולדו לי שני ילדים והם נושאים את שמי. זאת הדרך הכי טובה שאני מכיר לשמר זיכרון".
 
יונה דרף מספרת "התחושה שלנו בגירוש ובימים שקדמו לו הייתה שצריך מהר-מהר גאולה. קראנו לילד שלנו שוב-יה נווה מכמה סיבות: הוא מופיע בפסוק מתהילים 'שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב', ונווה זה גם בית מקדש, וגם נווה דקלים וגם נווה המדבר שהיה בגוש. אנחנו מתפללים שה' יחזור לכל המקומות שחסרים בנפש. הוא רק בן 9, אבל הוא יודע מה זה גוש קטיף, הוא יודע שהשם שלו נקרא בהקשר הזה, והוא גאה בשם שלו".
 
ויש גם גל, ושירה ושירת הים על שם היישוב שירת הים, נטע (לבן ולבת) מלשון "אל נא תעקור נטוע", דקלה על שם נווה דקלים, טל שחר, שמשמעו - בוקר חדש יאיר על היישוב גני טל, גילי בת עמי על משקל "שבר בת עמי" בציפייה לישועה, ודבריה שמחה, (דבר-יה, דבר האל), שהוריה מקבלים את הדין אבל מתפללים שיהיה לשמחה, ועוד ועוד.
 
מסתובבים בינינו זיכרונות בני 10. הם גאים ושמחים, ואולי הם הגלד על הפצע שבלבבות הוריהם.