"שני מתים בערב אחד״.
המסרון שעלה על צג הנייד שלי היה סיכום מצב. יום ראשון, ערב חמסין, עטה בניין בית הספר התיכון ליד״ה (ליד האוניברסיטה) בירושלים ריח של שריפה. כמה קילומטרים משם, סמוך לבית החולים הדסה עין כרם, נלחמו צוותי כיבוי בשריפה ענקית שאיימה על מושב אבן ספיר הסמוך. עשן סמיך כיסה את כל מבני בית החולים, שנכנס גם הוא לכוננות פינוי חולים.
באותן שעות נפטרה באחד מחדרי האשפוז שירה בנקי, תלמידת בית הספר שעמדה לעלות לכיתה י״א. בת 16 סך הכל. חטאה היחיד היה השתתפותה במצעד הגאווה בירושלים, כתומכת. לא שזה שינה הרבה לדוקר. שעה קלה אחר כך הודיעו בחדשות על מציאת גופתו של בוגר בית הספר, דור כהן, בין הרי גיאורגיה, שאותה יצא לתור לאחר שחרורו משירותו הצבאי.
השעה שבע בערב. בחזית המבנה, על ראש תורן גבוה, מתנפנף מתוך ערפל השריפה דגל הקהילה הגאה - דרישה של מועצת התלמידים שקיבלה את אישור ההנהלה. בלילה לאחר הדקירה הגיעו כמה מהם, טיפסו על גג מבנה הכניסה שעליו נישא התורן והניפו אותו. אגב, מחנך ומורה של שירה הביאו אותו לתלמידים. ככה זה בבית ספר שמתחת לשמו, חרותות המילים ״להסתקרן, ללמוד, להצטיין, לתרום״. תצלום הדגל המתנופף מעל בית הספר נפוץ כאש בשדה קוצים ברשתות החברתיות באינטרנט. בוגרים לא מעטים כתבו שם כי הם גאים בבית הספר שלהם. גאים מאוד.
מתחבקים בביה"ס ליד"ה לאחר הבשורות הקשות. צילום: ירון אנוש
אחת מפעילות ״הבית הפתוח״ של הקהילה הגאה בירושלים פרסמה את תמונת הדגל ומתחתה נכתב ״הבוקר התעוררתי לזה, לאירוע שלמיטב ידיעתי הוא חסר תקדים (...) אני נרגשת ונפעמת בשביל כל בני הנוער שיגיעו הבוקר למוסד חינוכי שאלו מסריו. אשריכם ואשרינו שזכינו. האהבה תנצח״.
בחזית הזכוכית של המבנה, סמוך לדלת הכניסה, תלויה כבר מודעת אבל על מותה של שירה ״אשר נרצחה על ידי אדם קיצוני ושונא בירושלים. מותה מחייב אותנו לקבלת האחר, אהבת האדם וחירותו״. כך נרשם בה. בקומה מעל אולם המבואה רחב הידיים מתכנס באותה עת חלק גדול מן הצוות החינוכי עם שר החינוך, נפתלי בנט. המפגש לקראת פיזור, אבל כעת, ערב יום ראשון, לאחר שגדשו את המקום, עוזבים כל התלמידים והבוגרים, כ-100 במספר, ביחד כדבוקה גדולה כדי להשתתף בעצרת הזיכרון במרכז העיר. לא כולם הכירו אותה אישית, את שירה, אבל העובדה שהיא תלמידת המוסד מספיקה. פעם ליד״ה, תמיד ליד״ה. איני מכיר הרבה בוגרים שמוכנים לפספס, גם עם חלוף השנים, את טקסי יום הזיכרון ויום העצמאות שם.
בנט, גם בדרכו לצאת, מוסיף עוד משפט, או כמה, לגבי יועצים, ואז יורד במדרגות עם צוותו. ״אני לא קונה את זה״, ממלמלת מאחורי גבו המתרחק אחת מבכירות צוות ההנהלה. עצם הגעתו, כך אני מתרשם לאחר עוד כמה שיחות עם אנשי צוות, התקבל כמעשה חשוב. המסרים בפיו פחות. הרבה פחות. ״אינם משביעי רצון״, כפי שמגדיר אותם אחד המורים. אני תוהה מדוע. ״הוא דיבר על כך שהגענו לקו פרשת המים, שנעשה כעת חשבון נפש ועל הצורך של מערכת החינוך לעסוק יותר בקבלת השונה״.
איפה הם היו עד עכשיו, כך מוסיפה שפת גופו של איש שיחי. אבל עיקר הכעס הגיע מהתלמידים שנכחו בפגישה. גם מהבוגרים שבאו. הם ביקשו מעשים. לא מילים. ככה זה בליד״ה. כשתשאל על אופי התלמידים, תקבל בדרך כלל את התשובה ״חנונים״. כך כינה גם בני שלמד שם (כל ילדי למדו בליד״ה) חלק לא קטן מחבריו לכיתה ולשכבה. ולא, לא לטובה. עד שנדבק. ״חנונים״? אולי. אבל ״חנונים״ אכפתיים. פעילים. כך מחנכים אותם שם, בבית הספר שכבר זכה לכינוי ״אליטיסטי״. אגב, למי שלא הבין, כינוי גנאי בימינו בארץ הזאת. 1,100 תלמידים, רובם המכריע חילונים, שעוברים מבחנים לא פשוטים בדרך לקבלתם לבית הספר. ביקוש יש. ההיצע המוגבל שולח לא מעטים ללמוד בבתי ספר אחרים.
״ליד״ה מצליח לחנך לפלורליזם״, אומר לי ארז הקר, מנהל החטיבה הצעירה ומורה להיסטוריה. מאז שמע על פציעתה של שירה עזב את ביתו ובא לכאן. מנהלת החטיבה ומחנך הכיתה שלה ליוו את אשפוזה בבית החולים מהרגע הראשון כמעט. לא רק למען המשפחה, גם לסייע לחבריה לספסל הלימודים שהגיעו לחדר ההמתנה. ״מלכתחילה מגיעים לכאן צעירים פתוחים יותר לסביבה״, מוסיף הקר, ״אנו עוסקים במעורבות חברתית לא מעט מתוך ידיעה שבית הספר נתפס כאליטיסטי. לכן, הוא מעודד לאכפתיות ומעורבות מתוך מחשבה שאולי, כאן, גדל חלק מדור מנהיגי העתיד״.
וזה עובד, לפחות עד עכשיו. תמונות במסדרון בדרך אל משרדי ההנהלה מלמדות על שני בוגרי ליד״ה חתני פרס נובל (פרופ׳ דניאל כהנמן ופרופ׳ דוד גרוס), 13 חתני פרס ישראל ונשיא אחד, יצחק נבון שמו.
ארז הקר, מנהל החטיבה הצעירה ומורה להיסטוריה. צילום: ירון אנוש
צוות מחויב ומגויס
״סיפור ההפגנה של יום הגאווה אינו קשור לכאורה לבית הספר, אבל אתה הוא זה שמלמד ומעודד את התלמידים להיות מעורבים חברתית ולצאת להפגין״. ארז מסביר־מתרץ את האכפתיות והגיוס של הצוות. כן, לא מעטים מתלמידי ובוגרי ליד״ה היו שם בהפגנה. מרביתם אינם חברי הקהילה הגאה. בשעה תשע בלילה, יום ראשון, בצאתי אל החמסין המעורב בעשן השריפה בחוץ, כבר תלויות ליד דלת הכניסה שתי מודעות אבל. ״בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה (...) המומים וכואבים את מותו בטרם עת של דור כהן ז״ל, בוגר בית הספר. מחזור ע״ב, 2010״.
בדרך אל המכונית אני פוגש את נ', בוגר צעיר, נבוך משהו, שמגיע עם תיק על גבו. דיבורו מהוסס. ״הייתי שם, בהפגנה״, הוא אומר לי. ״אני חייב עכשיו להיות כאן. אין לי הסבר. אחרת ארגיש עוד יותר רע״. אומר והולך.
מתוך מכונית שמגיעה למגרש החניה המלא כבר של בית הספר יוצאת ״סייעת תקשורת״. כך קוראים לתפקידה כאן. היא מתלווה אליו. נ' שייך לקבוצת ילדים עם ליקויי תקשורת לא פשוטים. היא הגיעה עבורו. ידעה שיבוא. איש, פרט לו, לא ביקש ממנה, וגם אם ביקש - היא לא הייתה חייבת להיענות בחיוב. תלמיד שלה הוא כבר לא, אבל הצוות מחויב. לפחות מרביתו.
את יואב, 27, אני פוגש על אופניו בכניסה הסגורה לבית הספר למחרת בבוקר, יום שני. הוא בדרך למעבדה לחקר המוח בבנייני האוניברסיטה הסמוכים בגבעת רם, שם הוא עושה את מסלול הדוקטורט שלו. יואב עוצר מול הכניסה לבית הספר ומוריד את הקסדה מעל ראשו. ״למה באתי? לראות אם צריך משהו, להיות כאן. שלא תבין, הדעות הפוליטיות שלי שונות מהדעות של רוב התלמידים כאן״.
שמאלנים, הוא מתכוון, אני אומר לעצמי באותו רגע. ״שונות בהרבה״, הוא מוסיף. ״אבל פה לימדו אותי את כל הערכים שאני לוקח איתי מאז. לפני שנה, בטקס יום הזיכרון, הקריאו שיר של האל הכנעני בעל בשפה האוגריתית (אוגרית - תרבות עתיקה מ־1900 לפני הספירה, היום בשטח סוריה - י״א) על שלום וכבוד האדם וזה מלווה אותי. איך יכולתי לא לבוא?״.
טרם הבחירות האחרונות, שנה שעברה, התלהטו הרוחות בליד״ה. כן, גם כאן מקיימים מערכת בחירות ומזמינים נציגי מפלגות לדבר עם התלמידים טרם הליכתם לקלפי של המוסד. מישהו תלה בבית הספר דגל פלסטין. אחר הוריד אותו וקרע לגזרים. התפתח דיון סוער. ״אבל באיזה בית ספר בארץ היה הדגל עולה מלכתחילה?״ אומר הקר. ״זו אליטה, נכון, אבל לא מנותקת מסביבתה, גועשת, מתווכחת, משתתפת, פעילה״.
הישיבה נעלמה
בכניסה לירושלים, ברחוב גבעת שאול, שכנה עד השנים האחרונות ישיבת ״ברכת משה״, המוסד שבו התחנך ישי שליסל שרצח את שירה בהפגנה ופצע נוספים. הייתה זו ישיבה קטנה. פחות מ-100 תלמידים. איש מבני המקום אינו יודע לומר לאן עברה ואם היא עדיין קיימת במקום כלשהו. כל הטלפונים מנותקים. אבל על החומה לאורך המדרכה הסמוכה מודבקות, זו ליד זו, עשרות כרזות עם הכותרת ״מצעד הגאווה - בושה וחרפה לישראל״ ועליו רשום באותיות אדומות ״אלוהים שונא זימה״. המשתתפים במצעד מכונים שם ״משועממים, חולי נפש וכופרים״.
זו האווירה במרחק של פחות מעשר דקות הליכה מבית הספר ליד האוניברסיטה. הקשר היחיד בין שני המוסדות החינוכיים הירושלמים הללו הסתיים בדקירות סכין ומוות. ואכן, אף לא אחד מהתלמידים והתלמידות שדיברתי איתם בליד״ה לא שמע על הישיבה. איש מהם לא ראה את המודעות הללו הפזורות ברחבי העיר. כך העידו בפני שהצגתי להם את הצילום בטלפון הנייד שלי. ״אנחנו חיים באי״, אמרה לי אחת מהן. ״עכשיו, כשאתה מראה לי את זה, אני מבינה שזו הייתה כרוניקה של מוות ידוע מראש״. שאלתי אותה אם קראה את גבריאל גרסיה מארקס, הסופר הקולומביאני שכתב ספר בשם זה.
״תאמרו לי״, פניתי לכמה מורים בליד״ה, ״יהיה נכון לומר שאם תלמיד נפגע בהפגנה בירושלים, אז מרבית הסיכויים שהוא יהיה תלמיד שלכם?״ איש מהם לא השיב בחיוב. גם לא בשלילה. הייתה שתיקה.
ההודעה שנתלתה בתחילת החופש הגדול לפני דלת מזכירות ההנהלה בליד״ה מכריזה: ״בית הספר יהיה סגור לרגל חופשת הקיץ בין התאריכים 16/8-26/7״. הוא לא. מורים, צוותים חינוכיים, יועצים פדגוגיים ועוד עומדים שם בימים אלה לרשות התלמידים. אלה מצדם באים לפרוק את אשר על לבם. לפעמים, כך מתברר, זה לא כל כך נעים לראות בחופש הגדול בית ספר לא סגור.