4,000 טון דבש צורכים הישראלים במהלך שנה אחת, 40% מהם - 1,600 טון - בחגי תשרי. כך מעדכן הרצל אבידור, מנכ”ל מועצת הדבש. לפי נתונים אלו, בחודש הקרוב צפוי הישראלי הממוצע לזלול כ־200 גרם דבש. את התפוקה הרבה הזאת מספקות כ־100 אלף כוורות, בטיפוחם של כ־500 דבוראים שבחרו להשקיע את מרצם במקצוע קשה ופיזי.


“ענף הכוורנות מזדקן”, מסביר אדוארד פיליפוב ממכוורת “בית הדבש”, דבוראי ממושב קדש ברנע שבדרום. “אם אתה יושב בישיבות של דבוראים, הגיל הממוצע הוא 60 פלוס. צעירים לא רוצים. מזיעים, חוטפים עקיצות. מחפשים עבודות אחרות, ללמוד להיות מהנדסים”.


נגה ראובן ממכוורת “פרחי הגליל” ביישוב מנות שבגליל המערבי, דבוראית כבר 31 שנה, מחזקת את הדברים: “יש התעוררות אצל צעירים שרואים משהו רומנטי, עד שמתחילים לגדל ומבינים שאלה לא חיים קלים. אני תמיד אומרת שבורכתי במקצוע שהכי מתאים לאישיות שלי. אני אוהבת טבע ומתעניינת מאוד בחקלאות. מבקשת להבין לעומק את עולם הדבורים ואוהבת את החופש. אין הרבה מקצועות שבהם אני מייצרת את המלכה, בונה את הכוורות, רודה את הדבש ומוכרת לחנויות. עושה את המחזור מההתחלה ועד הדבש המתוק, רואה ברכה בעמלי”.

“להיות מגדלת דבורים זה אורח חיים". נגה ראובן. צילום: אלכס רוזקובסקי

ויש גם מי שעזבו את המקצוע ואז גילו אותו מחדש. כך למשל בועז בן זאב מהמושב שדמות דבורה בגליל התחתון, שעזב את המורשת המשפחתית לטובת מנעמי ההייטק ולאחר עשר שנים חזר לחלות הדבש שהכירו לו סבו ואביו.


“צעירים חכמים לא נשארים”, צוחק בן זאב, בן 43. “תסתכל מה קורה היום בחקלאות ותגיד מה אחוז השפויים שנכנסים לתחום. בכוורנות, שלא כמו בזיתים או ברפת, אין מכונות. זה תחום שנשאר ויישאר עוד הרבה שנים. העבודה ידנית. אתה לא יכול לשלוח רובוט ולהגיד לו: ‘פתח כוורת ותבדוק איך הדבורים מרגישות’. אתה צריך להיות שוליה מספיק זמן כדי לדעת מה בסדר או לא. בגדול, זו אותה עבודה מלפני 100 שנה. אתה מעביר כוורות על משאית ולא על חמור, אבל אם תביא דבוראי מלפני 300 שנה או תשלח אותי 300 שנה לאחור, אנחנו נסתדר. אין טריקים. דבורים מעולם לא בויתו. אני דור רביעי, וזה חיידק שלא יוצא מהדם”.


אתה ממש אוהב דבורים?

“אני לא מכיר דבוראי שעובד עם סרבל בחום ומרים ארגזים של 40 קילו ונלחם בכל הבעיות - שלא ממש אוהב את הדבורים, אחרת יש לו כל התירוצים לעזוב. זה יצור מופלא. הן חכמות, מעניינות וחשובות. אתה לא יכול לעבוד בלי להתאהב, אבל אתה צריך לעשות את השיקולים הכלכליים. הדור של ההורים לא נהיה צעיר יותר, ולצערי חלק מהמכוורות הוותיקות והמשפחתיות נסגרו ונמכרו למכוורות גדולות, כי דור העתיד לא ראה את עצמו שם”.


“צוף מבטון”


מכוורת “דבורת התבור” שבבעלות משפחתו של בן זאב כוללת 100 כוורות ונחשבת קטנה. המכוורת של פיליפוב בקדש ברנע זעירה יותר: רק 50 כוורות. אבל אצל ראובן זה כבר עסק גדול. 950 כוורות, שמתוכן 300 משמשות לגידול מלכות.


“בדרום קשה יותר”, אומר פיליפוב, שמגדיר את המכוורת שלו כחצי תחביב. “כמויות הדבש אצלנו קטנות יותר מאשר במרכז ובצפון - גם בגלל החום. צריך לעזור לדבורה לשרוד. הצללות, מים”.


הדבורים זקוקות לשטחי מרעה, שהולכים ומתמעטים בכל רחבי הארץ, מה שגורם גם לירידה בכמויות הדבש. אפילו דבוראי הצפון, שרואים הרבה יותר ירוק, יודעים שהבעיה הולכת ומחריפה. “כשסבי גידל דבורים באזור השרון, הכל היה פרדסים. היום הכל בטון, וקשה מאוד להוציא צוף מבטון”, אומר בן זאב. “ל’דבורת התבור’ מגיעות הרבה קבוצות של ילדים עירוניים שיורדים מהאוטובוס ולא יודעים מה זה עץ שסק, עץ דומים ועץ תות. העצים האלה גדלו בערים, אבל כרתו אותם ושתלו במקומם דשא, פיקוס וברוש לימוני, שזה כמו לשתול פלסטיק. אין לזה שום ערך מבחינת צוף או פרי. בכל היערות המחטניים של קק”ל אין גרם דבש. יש התמעטות של שטחים ירוקים, וגם האיכות של הירוק היא נמוכה מאוד”.


ראובן עוקבת באדיקות אחרי השינויים בשטחי המרעה של הדבורים. גם היא נתקלה השבוע בפוסט בפייסבוק שפרסמה הזמרת קרן פלס בעקבות כריתת מעל 1,000 עצי איקליפטוס, המשמשים מקור מזון לדבורים, בידי רשות הטבע והגנים בשמורות טבע בנחל אלכסנדר ובגולן. פלס כתבה את הפוסט לנוכח העובדה שנועם טור, בן זוגה, הוא בן למשפחת דבוראים ודבוראי בעצמו. "העצים צועקים הצילו!"", כתבה פלס בפוסט שעורר תשומת לב רבה. "נועם מגיע ממשפחה של חקלאים, הוא דבוראי ואחראי על כ־200 כוורות, מאות אלפי דבורים. בלעדיהן אין לנו דבש. בלי ההאבקה שלהן גם אין ירקות, פירות, חיים, עולם... חייבים לעצור את זה".


“זו קטסטרופה שרשות הטבע והגנים כורתת בלי הבחנה איקליפטוסים”, אומרת ראובני מצדה. “החליטו שהאיקליפטוס הוא זן פולש, והוא לא. את האיקליפטוסים נטעו עוד בתקופת הבריטים, והם תורמים למעלה מ־20% מהדבש השנתי. הם מאפשרים לדבוראים לעבור תקופות קשות כשאין פריחה אחרת באביב המאוחר ובסתיו. אנחנו שותלים איקליפטוסים כדי להגדיל את שטחי המרעה כי המדינה הולכת וקטנה ובונים ובונים. נשיא ארצות הברית ברק אובמה הוציא חוק שבכל הבסיסים הצבאיים ובכל המקומות יש רשימה של מה לשתול כדי להגדיל את שטחי המרעה, ובמדינת ישראל רשות הטבע לקחה על עצמה אחריות והיא עושה נזקים שאי אפשר יהיה לתקן”.


אורי נווה, מנהל מחוז מרכז ברשות הטבע והגנים, נפגש השבוע עם נציגי הדבוראים במטרה להסביר את הפעולות. “לכל אדם, במיוחד בארץ כמו שלנו, יש קושי לראות עץ נכרת”, אומר נווה. “אני וחברי ברשות הטבע והגנים מרגישים דקירה בחזה כשמבוצעת עבודת דילול, אבל העבודות שלנו מבוצעות מסיבות אקולוגיות למען בריאות המערכת. הן מבוצעות אחרי מחקר. אנחנו לא קמים בבוקר ועושים מה שמתחשק לנו. השטחים הטבעיים סובלים מפגיעה של בינוי, פיתוח וזיהום קרקע, ולזה מתווספים המון מינים של צמחים פולשים ולא מקומיים לישראל, אשר מקיימים תחרות עם המינים המקומיים. תאר לך שהחרוב יום אחד ייעלם מהנוף? אנחנו פועלים להחזיר את החרובים, האלות והשקדיות, שהם הטבעיים למקום הזה. הם יספקו לדבורים את אותו צוף ואפילו טוב יותר מהאיקליפטוסים, שמקורם באוסטרליה”.

“מאפשרים לדבוראים לעבור תקופות קשות". עצי האיקליפטוס שנכרתו השבוע בשמורת נחל אלכסנדר. צילום מסך מתוך פייסבוק

למה האיקליפטוסים מזיקים?

“אנחנו יודעים להעריך נוף של עץ איקליפטוס מפואר. עם זאת, האיקליפטוס עושה כמה דברים שפוגעים בסביבה הטבעית. בתוך עליו יש חומרים שמעכבים נביטה של צמחי בר טבעיים. גם העבודות שמבצעים בחורשות הן נקודתיות, פחות מ־3% מכלל שטח האיקליפטוסים שנמצאים שם. כוורת, לפי מה שהבנתי מהדבוראים, צריכה בין שניים לארבעה עצים כדי לספק דבש. אנחנו משמרים יחס של 30 עצים לכוורת. לא מוחקים יער. מדובר בעשרות עצים, חלקם בוגרים, אבל הרוב המכריע הם בגודל של סנדה. זה לא איזה עץ בן מאות שנים שעמד שם. לעץ כזה אנחנו נותנים חיבוק. אנחנו עושים טיפול מערכתי אקולוגי ולא רצח של עצים”.


עניין של טיימינג


בימים אלה מתקיים פסטיבל הדבש במכוורות ארצנו, הכולל מכירות ותצוגות. ראש השנה והחורף הישראלי הם נקודות השיא עבור האנשים החרוצים האלה. “השנה החולפת לא הייתה טובה לדבורים כי לא ירד גשם”, מספרת ראובן. “לא הייתה פריחה בקיץ. השנה היה אביב נפלא, אבל כתוב בתורה: ‘ונתתי גשמים בעתם’. לטיימינג יש משמעות גדולה. בתחילת אפריל, באמצע אגירת הדבש, התחילו גשמים והיה קר, ולכן הצמחים לא ייצרו צוף. למה לייצר אם אף אחד לא בא לקחת? ב־31 שנותי בענף זו הייתה השנה הכי פחות טובה באביב. ממש קשה לחזות מה יהיה כל שנה. להיות מגדלת דבורים זה אורח חיים, משהו הרבה יותר עמוק מענף חקלאות רגיל. זו מעורבות במה שנעשה סביבך, במזג אוויר, בצמחייה. מעבר לזה, בשנים האחרונות, כשיש הרבה מחלות לדבורים, על דבוראי מוטלת אחריות גדולה לדאוג לבריאות הדבורים בעולם. זה הרבה יותר מפרנסה. אתה מטפל במשפחה, רואה את הצרכים שלה. יש פה משהו מאוד קושר”.


לפני שנה בן זאב הגשים חלום ילדות כשהמריא לקנדה להשתתף בתחרות “זקן הדבורים”, שבה בודקים כמה דבורים אתה יכול להעמיס על גופך ללא שום הגנות. על גופו של בן זאב היו 23,400 דבורים. “שוקלים אותך לפני התחרות ואז שוקלים עם הדבורים, וכך יודעים לחשב כמה דבורים יש עליך”, הוא מספר. “סיימתי במקום השלישי. במקום הראשון זכתה סטודנטית קנדית שהצליחה לסחוב עוד 200 גרם של דבורים”.


מה עם עקיצות?

“סיימתי עם 18 עקיצות, במיוחד באזור המיקרופון ששם לי מתחת לחולצה צלם של ערוץ דיסקברי. החשמל קצת חרפן את הדבורים. זה נותן זכות להתבכיינות משמעותית, אבל לא הגעתי לבית חולים.


“בן אדם שיוצא לו למכור את מרכולתו - לא יכול להתלונן”, מסכם בן זאב, “אבל אם תכתוב ‘קריעת תחת’, סיכמת יפה את הכתבה שלך”.