האם יש טעם לדבר על בן קרסון? הנה שאלה שבשבועיים האחרונים מקבלת תשובה חיובית. קרסון הוא מועמד לנשיאות. כלומר רוצה להיות מועמד לנשיאות, ועל כן מתמודד בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית. הוא מועמד שאיש לא ממש ספר בתחילת הדרך.

אחר כך התברר שדווקא הולך לו לא רע. אחר כך המספרים שלו השתפרו (בסקרים, ההצבעה מתחילה רק בעוד שלושה חודשים). ואז, לפני שבועיים, התברר פתאום שבן קרסון הוא המועמד המוביל, לפחות בכמה סקרים ולפחות בכמה מקומות חשובים, ובראשם מדינת איווה, שתהיה הראשונה להצביע.

האם יש טעם לדבר על קרסון? מצד אחד, לא בטוח. המרוץ עוד מוקדם, והעובדה שקרסון מוביל בו כרגע עוד לא אומרת הרבה על סיכוייו לנצח. באוקטובר של שנת 2011, שנה לפני הפריימריז של הסיבוב הקודם, הוביל את הסקרים מועמד שהפרופיל שלו - או אם להיות בוטה, העובדה שגם הוא מועמד שחור במפלגה לבנה - הזכיר קצת את זה של קרסון. הרמן קיין, איש עסקים מצליח, עבר בסקרים את מיט רומני ונראה לרגע כמו מועמד שצריך לחשוב עליו ברצינות. אבל הנפילה שלו הייתה חדה וכואבת. נשים התלוננו שהטריד אותן מינית. קיין נבהל - מן הסתם הייתה לזה סיבה - ופרש. הוא נרשם בתולדות המפלגה כלא יותר מאשר קוריוז.

ועם זאת, אי אפשר שלא לדבר על המועמד המוביל. איווה היא מדינה של אוונגליסטים, ומה שהם רואים בקרסון מוצא חן בעיניהם. ייתכן שימשיכו לתמוך בו עד יום ההצבעה בתחילת פברואר.

יש לו, לקרסון, סיפור שבכל מקרה שווה לספר. סיפור מאלף על צעיר אמריקאי שעלה מלא כלום אל פסגת העולם. הסיפור הזה - על הנסיקה משכונות המצוקה הקשות של דטרויט לבית הספר לרפואה, לחדר הניתוחים, למועמדות לנשיאות - הוא מה שעושה את קרסון מעניין גם עבור הבוחרים של המפלגה. קרסון מוכר את עצמו כהוכחה חיה לכך שהאידיאולוגיה הרפובליקנית יכולה להביא לתוצאות. שמי שמתעקש לא לחיות על דמי אבטלה, מי שמתאמץ ולומד, מי שחי גם באמונה דתית וגם באמונה בכוחו של האדם לטפס גבוה - מנצח.

אם להאמין לסיפור שהוא מספר, פסוק אחד שקרא בגיל 14, בתקופת משבר בחייו, עשה את השינוי. ״טוב ארך אפיים מגיבור״ שבספר משלי אפשר לו להשתלט על התפרצויות הזעם שאפיינו אותו. הוא נשאב אל עולמה של הדת, וגם חזר ללמוד בכל כוחו ולהצטיין.

דבקותו הדתית היא שהביאה אותו למעמד שהוא נמצא בו כיום. לפרסומו הראשון בתוך המפלגה זכה כאשר הוזמן לשאת נאום באירוע שהוא מוסד וושינגטוני מוכר ומכובד: "תפילת ארוחת הבוקר הלאומית", שמתקיימת בכל שנה ביום חמישי הראשון של חודש פברואר. כל נשיא מאז דווייט אייזנהאואר השתתף בארוחה הזאת. גם ברק אובמה השתתף בה בשנת 2013, ונאלץ להאזין לקרסון, שמתח ביקורת על מדיניותו. קרסון טוען שהוא נדרש להתנצל לאחר הנאום, אך סירב לעשות זאת. "התפוררות מוסרית וחוסר אחריות כלכלית", זה מה שאמר על אמריקה תחת אובמה. וכבר אז הבינו כמה ממאזיניו שקרסון מכוון גבוה.

ברק אובמה. צילום: רויטרס

אמריקה זקוקה לאמונה

את הסיפור האמיתי על חייו של קרסון צריך להתחיל שנים רבות לפני ארוחת הבוקר ההיא: בשנה שבה הגיעה הילדה סוניה קופלנד לגיל 13, והועמדה תחת החופה ככלתו של רוברט סלומון קרסון. ב־1951 נולד לה בן, וכמה שנים אחר כך גילתה האם הצעירה שלבעלה יש משפחה נוספת. היא עזבה את העיר דטרויט שבה חיה, ועברה להתגורר בבוסטון עם אחותה. אחר כך חזרה לדטרויט, מגדלת כאם יחידה את שני בניה, עובדת בשלוש עבודות.

לפעמים, סיפר קרסון בספרו, הילדים לא ראו את אמם למשך שבוע, כי הייתה יוצאת לעבודה לפני שקמו וחוזרת אחרי שהלכו לישון. את ענייני הבית ניהלה בחסכנות ובקשיחות. השתדלה שלא לקבל סיוע, השתדלה שלא להישען על איש מלבד עצמה.

וכמובן, ילדות מהסוג הזה אינה יכולה לעבור ללא קשיים. קרסון היה התלמיד הגרוע בכיתתו, עד שהתגלה, בבדיקה שגרתית, שקוצר ראייה שלא טופל אינו מאפשר לו לראות מה כתוב על הלוח. אחר כך היו ענייני השליטה בכעסים שהקשו על התקדמותו. אבל בבית הכללים היו נוקשים: לא יותר משלוש תוכניות טלוויזיה בשבוע. לא יוצאים לפני שמכינים את שיעורי הבית. קרסון - בהשפעת אמו - החל לקרוא ספרים ומצא בהם עניין. החל להצליח, לעתים לתדהמת מוריו.

הוא סיים את בית הספר בהצטיינות. קיבל מלגת לימודים שאפשרה לו ללמוד באוניברסיטת ייל היוקרתית. הלך לבית הספר לרפואה, נהיה למנתח מוח. ולא סתם עוד מנתח מוח: אחד עם קריירה מזהירה, ששיאה באירוע מהדהד של הפרדת תאומים סיאמיים שנולדו מחוברים בראשם.

קרסון קיבל תעודות של הכרה, הרוויח הרבה כסף ועוטר במדליה נשיאותית. הוא היה רופא סלבריטי ועם הזמן החל לעשות שימוש במעמדו זה כדי לתקשר גם את עמדותיו השמרניות בנושאים שונים. לדוגמה: הוא מעדיף פחות סיוע ממשלתי שנותן לעניים תחושה שאפשר לחיות גם בלי לעבוד. כמנתח בבית החולים ג'ונס הופקינס, סיפר, נתקל בהרבה יותר מדי מטופלים שגדלו לתוך תרבות של בטלה.

קרסון חושב שאמריקה זקוקה לאמונה דתית. בימים האחרונים נאלץ להגן על הכנסייה הספציפית שאליה הוא שייך, הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי, השומרת על השבת בשבת, ולא ביום ראשון כמו רוב הנוצרים. מיט רומני, המועמד לנשיאות של 2012 ומי ששייך לכנסייה המורמונית, כבר הוכיח שהבוחרים הרפובליקנים מוכנים לקבל מועמדים שאינם שייכים לאחד זרמים המרכזיים.

ובכל זאת, קרסון נדרש להסביר את אמונותיו בעיקר משום שהמועמד שאותו עקף בדרך למקום הראשון בסקרים, דונלד טראמפ, תקף אותן. אני, אמר טראמפ, שייך לכנסיית מיינסטרים שכולם יודעים מהי, אבל הכנסייה של קרסון, מי יודע מה זה בדיוק?

קרסון לא נשאר חייב. באופן כללי המרוץ שלו אינו מתאפיין בהצהרות בומבסטיות מהסוג של טראמפ, אבל לא הייתה ברירה. "דונלד טראמפ הוא דונלד טראמפ", אמר המועמד קרסון. "אני לא מופתע מהמתקפות שלו, הייתי מופתע אם הוא לא היה תוקף אותי".


דונלד טראמפ. צילום: רויטרס

היוצא מהכלל

בדרך כלל קרסון אינו תוקף מועמדים אחרים. הוא מספר את הסיפור שלו, ומשדר לבוחרים נאמנות לערכים שמרניים - לעתים באופן המציב אותו בעמדה לעומתית, שנויה במחלוקת. ואם לפני חודשיים או שלושה אפשר היה להתעלם ממה שהוא אומר מפאת זניחותו, הרי שככל שהוא מטפס בסקרים, כך גובר העניין בעמדותיו, וכך גוברת הנטייה לבחון בדקדקנות את מה שהוא אומר.

לדוגמה, ההשוואה שעשה בין מס ההכנסה האמריקאי לגסטפו הגרמני. או הטענה שאם חוקי הנשק בגרמניה היו מאפשרים לאוכלוסייה לרכוש רובים ואקדחים כפי שנהוג באמריקה, "הסיכוי שהיטלר היה משיג את המטרות שלו היה מופחת בהרבה". ההצהרה הזאת גררה גינויים נרחבים, כולל, כמובן, מארגונים יהודיים שעמדתם בשאלת חוקי הנשק לעתים קרובות שונה מאוד משלו.

זאת ועוד: קרסון האשים את השמאל בגזענות מוסווית נגד שחורים. "כשהם מסתכלים על מישהו כמוני, בגלל הצבע של הפיגמנטים שלי, הם מניחים שיש דרך מסוימת שבה אני אמור לחשוב" - כלומר, כמו פרוגרסיבי דמוקרטי ולא כמו שמרן רפובליקני. וגם: "אני לא אמליץ שנציב מוסלמי יהיה אחראי על האומה הזאת". ובמילים אחרות: קרסון סבור שמוסלמי אינו יכול להיות נשיא ארצות הברית, אף שאין כמובן שום סעיף בחוקה האמריקאית השולל מצב כזה.

קרסון אמר לא מעט דברים שבעטיים חטף ביקורת, והתעקש עליהם. וגם כמה שהרגיש צורך לתקן או להתנצל עליהם. לדוגמה, המועמד רמז שהומוסקסואליות היא עניין של בחירה, לא עניין מולד. אחר כך תיקן, אם כי לא ממש חזר בו: "אני לא מתיימר לדעת איך כל אדם קיבל את הנטייה המינית שלו", אמר. גם כאשר רמז שרפורמת הבריאות של הנשיא אובמה גרועה מפיגועי ה־11 בספטמבר, מיהר קרסון להבהיר את דבריו (על רפורמת הבריאות אמר גם שהיא הדבר הגרוע ביותר שקרה לאמריקה מאז העבדות).

הוא מועמד לא מנוסה שניכרים אצלו פערים בהכרת החומר שעליו נדרש לדבר בעצרות בחירות, בעימותים, בראיונות. בנושאי חוץ, לדוגמה, הבנתו דלה. ועם זאת, הבוחרים בוטחים בו - משום שהוא רופא מוכר - ומאזינים לו בקשב גם כאשר הוא סותר את הקונבנציה המדעית השגרתית, בנושאי אבולוציה, חיסונים או התחממות כדור הארץ.

יש דברים שאמר ועברו בשתיקה יחסית משום שהוא מועמד שחור, שיכול לומר דברים שמועמד לבן אינו יכול לומר. בשמאל, כצפוי, זה מעורר חמת זעם. יש שמכנים את עמדותיו "בגידה"; יש שמזכירים שקרסון עצמו לא היה מגיע לאן שהגיע אם לא היו תוכניות ממשלתיות המסייעות לעניים (קרסון קיבל את זוג המשקפיים שנזקק לו בזכות תוכנית כזאת); יש המערערים על טענתו שכל אחד יכול לעשות מה שעשה, ומציגים את הסטטיסטיקה העגומה של מצב השחורים העניים.

קרסון אינו הוכחה שהכל אפשרי, הם אומרים. הוא היוצא מהכלל המעיד על הכלל. אם ישמור על מעמדו ויהיה למועמד המפלגה הרפובליקנית, העימות בינו לבין הילארי קלינטון בנושאים האלה יהיה מרתק. אבל זה עדיין חלום רחוק, והמומחים עדיין רחוקים מאוד מלהמר עליו.

בינתיים שווה להתעניין בקרסון, לא משום סיכוייו הגדולים להיות נשיא ארצות הברית, אלא בשל יכולתו לערער על הסדר האמריקאי המקובל - שחור, עני, רפובליקני - ולהציג מזווית נוספת את פניה המשתנות של אמריקה כולה. אמריקה המפנה מקום למועמדות נשים (קלינטון כנראה תהיה מועמדת), למועמדות היספניים (הסנאטור מרקו רוביו הוא כרגע ההימור המקובל לנצח במפלגה הרפובליקנית), ולמועמדות שחורים מצליחים, אפילו במפלגה הרפובליקנית.