“מאז ומתמיד התייחסתי אל המוות בהומור ובסקרנות”, כך סיפר הסופר זוכה פרס ספיר אמיר גוטפרוינד בראיון שהעניק ל”מעריב־השבוע” לפני כשנה. שלשום הלך גוטפרוינד (52) לעולמו בבית חולים רמב”ם בחיפה לאחר מאבק במחלת הסרטן. הלווייתו תיערך היום (ראשון) בשעה 12 בבית העלמין במשגב.



גוטפרוינד הובהל למחלקה האונקולוגית בבית החולים ביום שישי בעקבות סיבוכים של המחלה, ונפטר כמה שעות לאחר מכן. לפני כארבע שנים נפטרה אשתו של גוטפרוינד, נטע שמיר ז”ל, גם היא ממחלת הסרטן. כשלוש שנים לאחר מכן גילה גוטפרוינד כי לקה בסרטן גם כן. בשנים האחרונות התגורר עם ילדיו ובת זוגו החדשה ביישוב יובלים בגוש שגב. אתמול ביקשה בת זוגו לתת לה ולבני המשפחה את הפרטיות הנדרשת.



גוטפרוינד נחשב אחד הסופרים האהובים והמצליחים בישראל. הוא נולד בחיפה והתגייס לצה”ל כעתודאי לאחר סיום תואר ראשון במתמטיקה שימושית בטכניון. ספרו הראשון “שואה שלנו” זכה בפרס בוכמן בשנת 2001 וזכה לביקורות נלהבות, ספרו השני “אחוזות החוף” זכה בפרס ספיר בשנת 2003. אחר כך יצאו לאור ספריו “העולם, קצת אחר כך”, “בשבילה גיבורים עפים”, “מזל עורב” ו”אגדת ברונו ואדלה, שכולם היו לרבי מכר. בשנת 2013 זכה גוטפרוינד בפרס היצירה לסופרים ומשוררים ע”ש ראש הממשלה לשעבר לוי אשכול. ספרו “בשבילה גיבורים עפים” אף עובד לפני כמה שנים לסרט הקולנוע “פעם הייתי” של הבמאי אבי נשר, בכיכובם של אדיר מילר, מיה דגן ודרור קרן.



בנימוקי השופטים שהעניקו לו את פרס ספיר נכתב כי “גוטפרוינד מביא אל הספרות העברית קול מיוחד ומפתיע. את הקול הזה בנה באמצעות סגנון בשל ומדויק. שפה פשוטה וגבוהה גם יחד. בספרו הראשון ‘שואה שלנו’ הציע דרך ייחודית לעיסוק הספרותי בשואה. ספרו השני, קובץ הסיפורים ‘אחוזות החוף’, עוסק באנשים שניתקו מהזמן ומהמקום, ויתרו על אידיאל הנורמליות ומקדישים את חייהם לעניין מוזר החשוב בעיניהם, רעיון חתרני או אהבה חסרת סיכוי”.



בעת שירותו בחיל האוויר עסק גוטפרוינד במחקר מתמטי. במקביל השלים תואר שני בטכניון בחקר ביצועים ופרסם את שלושת ספריו הראשונים, מתוך שישה שכתב. הוא השתחרר מהצבא כשהיה בן 42 בדרגת סגן־אלוף. סגנונו המיוחד ניכר בעברית הקולחת והאמינה, והוא שילב בספריו חוויות מנוף ילדותו בחיפה ובקריית חיים. ספריו של גוטפרוינד תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לגרמנית, להולנדית, לצ’כית ולהונגרית.



“הספרים הראשונים שלי עסקו בנושאים גדולים - השואה, הציונות, המדינה”, סיפר גוטפרוינד בראיון שהעניק ל”מעריב־השבוע”, “אחרי הוצאת ‘בשבילה גיבורים עפים’, בערך 700 עמודים שעקבו בשנים 1967־1995 אחר ההתבגרות שלי וניסיונה של מדינת ישראל להתבגר, אמרה לי אשתי ז”ל, נטע, ‘אני מאוד אוהבת את הספר, אבל ספרך הבא יהיה דק הרבה יותר ויירד לעומקה של נפש אחת’. כנראה הקשבתי לה. ‘מזל עורב’, ‘אגדת ברונו ואדלה’, שראה אור זה עתה, והרומן ‘הר האושר’, שאני שוקד עליו עכשיו - עוסקים בנפש אחת, ביחסים זוגיים. סיפורים קטנים יחסית”.



לפני כמה חודשים, בראיון ל”אולפן שישי”, סיפר גוטפרוינד על שעובר עליו בעקבות גילוי המחלה הקשה. הוא סיפר בין היתר כי החל בתגובה לכתוב כמה ספרים במקביל, כי חשש שלא יספיק לסיים אותם. הוא הגדיר את הטיפולים הרפואיים שקיבל כ”אגרסיביים למדי”. הוא גם דיבר אז על אהדתו לקבוצת הכדורגל הפועל חיפה, והוסיף: “ואני יודע שאנחנו תמיד חוטפים גול בדקה ה־90”.



דב אלפון, ששימש עורך הוצאת הספרים כנרת זמורה ביתן, כתב בדף הפייסבוק שלו: “אמיר היה מהאנשים המוכשרים והמצחיקים ביותר שעבדתי איתם. בכל פעם שהתקשר אלי זה היה כדי לבקש טובה בשביל מישהו אחר - צעיר שפנה אליו עם כתב יד, שכן ערבי שהרשויות מתעללות בו, יזם הייטק חסר תקצוב, מתרגמת שפוטרה במפתיע. הוא עצמו אף פעם לא ביקש דבר. הוא נפטר בגיל צעיר להחריד, אבל ספרו ‘שואה שלנו’ ימשיך להדהד בקאנון הישראלי לנצח”.



הסופר יוסי אבני־לוי, שהיה חבר קרוב של גוטפרוינד, כתב: “פגשתי אותו לראשונה אי אז בשנת 1991. הוא היה קצין גבה קומה ושתקן בחיל האוויר. אני הייתי קצין בחיל המודיעין. מאז שמרנו על קשר ידידות. לעתים תכופות התכתבנו. האנושיות והרגישות העצומה שלו אל הזולת היו הסוד הגדול של הכישרון המהפנט שלו בכתיבה “.



הסיפור האחרון שכתב אמיר גוטפרוינד יתפרסם בגיליון הקרוב של "מעריב־סופהשבוע"