מקרה כמו זה של אלישע אבס לא מכירים ברפואה המודרנית ולא משנה כמה יחפשו בספרים. פיצול האישיות שהוביל את הבחור לנגן בפסנתר עם התזמורת הפילהרמונית ובמקביל לשחק כדורגל בהפועל רעננה. היום, אגב, הוא בן 44, גר רוב השנה בניו יורק, פסנתרן־על.

“אני מיוחד, אחד למיליון", אבס לא ניסה לשמור על צניעות כשנפגשנו בזמן חופשת מולדת. “תמיד הייתה לי דעה ולא פחדתי מאף אחד, ואף אחד לא היה גדול ממני. לא הרכנתי ראש. זה משהו שקשור גם לבית וגם לאופי".

אלישע הוא בנו של סופר הילדים המצליח שלמה אבס. גם אחיו, מיכאל, הוא היום להיט חם בשוק ספרי הילדים. השורשים המוזיקליים כנראה נמצאים בגנים שהביאה דווקא אמו, אריאן, נינתנו של המלחין הרוסי אלכסנדר סקריאבין, שנפטר בדיוק לפני מאה שנים.

אבס על הפסנתר. צילום: דני מרוןאבס על הפסנתר. צילום: דני מרון

“זה בית עם נטייה לאמנות", אלישע הסביר. “אבל כשהתחלתי לנגן אבי עדיין לא היה סופר, הוא היה מדריך בפנימיית נוער, ובטח לא אחי שקטן ממני בעשר שנים. העובדה שהסבא הגדול היה קומפוזיטור זה לא גלגול נשמות אלא גנטיקה פשוטה".

כבר כשהיה בן 4, אנשי מקצוע הבחינו שבילד הקטן יש משהו נדיר. “אבי היה בטוח שאהיה הפסנתרן הגדול בעולם", אלישע צוחק. “הוא לא הבין במוזיקה, אבל הייתה לו אמונה ומסתבר שצדק".

אבס התחיל לעבור בין מומחים, למד אצלם לנגן עד שנקלע לסטודיו של פנינה זלצמן ז"ל, מי שכונתה הגברת הראשונה של הפסנתר, כלת פרס ישראל למוזיקה לשנת 2006.

זלצמן התאהבה בילד שישב לפניה. “הייתה פה תחרות ארתור רובינשטיין", אלישע נזכר. “פנינה הייתה בחבר השופטים והזמינה את הקולגות להפסקת צהריים. היא אמרה להם ‘בואו נשחק'. הם אהבו את משחקי הזיהוי, כמו החבר'ה שטועמים יין בעיניים עצומות והמבינים מזהים. היא שמה להם הקלטה שלי והם התחילו לזרוק שמות של פסנתרנים גדולים מהמאה הקודמת. היא אמרה להם בסוף ‘זה ילד ישראלי בן 11'. אמר לה הפסנתרן האמריקאי לאון פליישר ‘הביאס קורפוס', בלטינית זה ‘הביאי את הגוף'. היא הביאה אותי לשם".

רבים באו לשמוע את נער הפלא על הפסנתר, הוקסמו מנגינתו. רובינשטיין המנוח, מגדולי הפסנתרנים בדורו, ביקש מאבס להגיע לביתו שבשווייץ, שינגן באוזניו.

הילד הגיע מלווה באביו. “כשסיימתי לנגן, רובינשטיין אמר ‘אני יודע שזה לא קל, אבל אני מבקש לשמוע את הכל פעם נוספת'", אלישע מספר. “היום, כשאני מלמד צעירים, אני מבין למה הוא התכוון. כשאתה פוגש משהו מיוחד זה מעניין, ‘וואללה, מאיפה הדבר הזה הגיע?'. אין לי הרבה סטודנטים שאני יכול להגיד שהם תופעת טבע, אבל מדי פעם כשיש, אני רוצה לשמוע עוד. רובינשטיין נתן לי במתנה שעון רולקס שנמצא אצלי עד היום. הוא היה בן אדם עם סטייל ומבחינתי זה היה טבעי לגמרי. אז אני פוגש את ארתור רובינשטיין, יופי. אז הוא דמות רצינית בעולם המוזיקה, גם אני".

להיות שחקן

אבס הוא טיפוס, כפי שכבר קלטתם. הראש שלו עובד לגמרי אחרת. כשכולם התלהבו מיכולתו המדהימה על הפסנתר, לו החל להימאס מהדיסציפלינה.

“גדלתי באופן שונה ממוזיקאי צעיר", הוא מסביר. “שכונה רגילה בהוד השרון, עם אנשים רגילים, הורים רגילים, אז ירדתי לשחק כדורגל והתאהבתי. כשאחד הילדים נרשם לקבוצה, הלכתי אחריו להפועל רעננה. אבא שלי לא רשם אותי. נכון, אבא, יום אחד שמעת שאני משחק בהפועל רעננה?".

שלמה, שישב לא רחוק מאיתנו, אישר את הסיפור. “זה היה על דעת עצמי", אלישע המשיך. “מבחינתי דבר טבעי, אז נכון שהעולמות האלה שונים מבחינה אינטלקטואלית, אבל הייתי חשוף לסביבה".

האב מיהר לנדב סיפור נוסטלגי. “הייתה לו חזרה גנרלית עם הפילהרמונית, זובין מהטה היה מנצח, אבל החזרה התעכבה ואלישע עזב באמצע כי היה לו משחק".

“זה היה תהליך כשהפסקתי לנגן". צילום: נאור רהב“זה היה תהליך כשהפסקתי לנגן". צילום: נאור רהב

אלישע נזכר: “זה היה תהליך כשהפסקתי לנגן. הפסקתי להתעניין וההורים קיבלו את זה. ההחלטות שאתה לוקח בגיל הזה הן לאו דווקא שכלתניות, אבל לפעמים הן טובות. בראייה לאחור אני לא מצטער. זה היה דבר שמתבקש".

אבס מצא את עצמו ללא פסנתר, אבל כשחקן כדורגל. למשך תקופה מסוימת אפילו היה בנבחרת הנוער עם אייל ברקוביץ' ושביט אלימלך. הוא לא הפך לכדורגלן גדול, אבל כן הגיע לקבוצות כמו הפועל כפר סבא ואחי נצרת.

“יש גם כאלה שאומרים להם שהם שחקנים טובים והם לא", הוא צוחק. “מכיר את האבא שקונה לבן מדים של ברצלונה, והילד, כמו במערכון של הגששים, לא מוכשר? אני מכיר את כל החבר'ה שאומרים ‘שיחקתי בנוער, אבל פרשתי בגלל פציעה'. כולכם נפצעתם? אני לא הייתי כדורגלן ברמה עולמית, אבל הייתי כדורגלן ליגה, משום שהייתי מוכשר ורציני. יש נערים שבגיל צעיר מתחילים לנגן ומתנוונים מבחינה פיזית, כי הם לא ילדים רגילים".

אתה עדיין אוהב ספורט?
“עוקב אחרי כדורגל, הולך לראות טניס, NBA ובייסבול. פחות עוקב אחרי כדורגל ישראלי, כי הרמה משעממת. בדיוק דיברתי על זה עם מישהו אחרי משחקי הנבחרת. אם השחקנים של היום היו צריכים לשחק עם הדור שלנו, הם לא היו בתמונה, כולל ערן זהבי. הוא היה יכול לשחק לפני ברקוביץ' או רביבו? הכדורגל הישראלי הוא כדורגל מבזה".

להיות שופט

קצת לפני גיל 30, אבס החליט לפרוש ממשחק. הקריירה לא התרוממה, פציעות החלו להופיע והוא פנה ללימודי משפטים. “חשבתי להיות שופט", הוא כהרגלו לא מתבדח. “רק שאני לא יכול. אני לא מוסרי מספיק".

שלמה, האב, שוב התערב. “דווקא אולי בגלל זה היית מתאים". אלישע צחק: “שופט צריך להיות שופט בכל רמ״ח איבריו ולהתנהל בצורה מסוימת ואני לא כזה. אם אנהג מפה עד למכולת אבצע שתי עבירות תנועה".

ואז יום אחד, אחרי כמעט 15 שנה של הפסקה, הוא שוב ישב ליד הפסנתר והחל לנגן. לא עזב את הכלי שזנח בעבר.

אבס התקשר לפנינה זלצמן באחד הלילות ושאל לשלומה. מאז שנטש את הנגינה השניים לא דיברו. שאל אם הוא יכול לבוא לביקור. אמרה לו “בוא, עכשיו". השעה הייתה 11 בלילה.

אלישע הגיע עם שוקולד ועם סיגריות, היא השמיעה לו קלטות ששמרה מהתקופה שבה היה ילד פלא. “התחלתי לשמוע שוב מוזיקה, להתעניין", הוא מספר. “בשלב מסוים אמרתי לה שאני רוצה לקחת שיעור, וזה התחיל מחדש".

לא הייתה עליך חלודה?
“כמו כל פעילות אחרת, צריך לתרגל ולדעת את הדברים על עיוור. הראש חייב להיכנס לרמת ריכוז ולמהירות של קבלת החלטות, אבל כשמתחיל לבעור בך איזה רצון, אתה לא סופר שעות, אתה נכנס לקדחת של עבודה".

ביקרתי פעם עם אבס אצל זלצמן. שניהם טיפוסים עוצמתיים, אבל כמה הערכה הייתה שם בחדר ואהבה. זמן קצר לאחר מכן זלצמן נפטרה.

“פנינה הייתה חולה, אבל לא במשך הרבה זמן", הוא מספר. “הייתי איתה בימיה האחרונים. זה לא היה לי קשה כי הגיע הזמן, היא רצתה ללכת. היא לא הייתה בהכרה אבל הבנתי שמה שהייתה צריכה לעשות בחיים, היא סיימה".

שנתיים אחרי שחזר לנגן, אבס ערך את הרסיטל הראשון שלו, בבית העם ברמות השבים, מול קהל מצומצם.

“הרגשתי זיפת. זה לא היה כיף", הוא מספר. “פתאום לעשות הכל מול קהל. אתן לך דוגמה. לך פה על הקורה הרחבה, זה לא מסובך, אבל תאר לך שאני אשים עוד 30 אנשים שיסתכלו. רק רציתי לצלוח את אותו ערב, וכשסיימתי זה היה תענוג. אז היו שם 150 איש, אבל זו הייתה הרמה שהגעתי אליה".

שלמה, אביו של אלישע, שוב תרם לשיחה: “אני זוכר שעברי גיטליס היה אצלנו בדירה ואמר שלפי דעתו דווקא הניתוק מהפסנתר לתקופה ארוכה הוא זה ששימר את הכישרון ואת העובדה שאלישע לא הפך לרובוט, כמו שקורה לרוב הפסנתרנים. משום שהוא לא נכנס לתלם, נשאר הכישרון, וזו מתנה שאין לאף אחד אחר".

אלישע מיד הסביר: “עברי גיטליס הוא אחד הכנרים הגדולים שאי פעם דרכו בעולם הזה. אנסה לפשט את מה שאמר. יש מה שנקרא האינסטינקט הבסיסי של אהבת המוזיקה. במשך השנים, משום שזה תחום מאוד דידקטי, שבו האקדמיה קשוחה, זה הפך לפס ייצור שמלמד אותך איך הכל צריך להיות. מי שמשמר את האינסטינקט הבסיסי, ולא נמצא תחת סרגל המדידה האקדמי, מקבל מתנה".

אפשר להבדיל בין אמני־על?
“כל מי שעוסק במוזיקה קלאסית מעריץ את מי שניגן לפני מאה שנה, יודע שזה היה יותר טוב, יותר קרוב למקור. במוזיקה תווים הם באיזשהו מקום המלצה. אתה אומנם צריך לפעול לפי התו הכתוב, אבל מה שאפשר לעשות איתו זה אינסוף. באקדמיות ובמוסדות איבדו את המהות והם יותר היום בעניין של שליטה. כמה אתה שולט ופחות מה אתה אומר. אם אתה רק רוצה לשלוט, אז כמובן צריך להיות זהיר כל הזמן".

למה אתה מתכוון?
“כמו נהיגת מרוץ. אתה יכול להקיף את המסלול באופן מושלם, לעשות את הפניות בדיוק במקום הנכון, וזה לא יהיה יפה. לעומת זאת, אתה יכול להסתכן ואז זה הופך למעניין. הייתי לא מזמן בגמר טורניר אליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס. רוג'ר פדרר נגד נובאק ג'וקוביץ'. בתור אוהד ספורט הייתי בעד הטניס היפה שהפסיד, של פדרר. ג'וקוביץ' הוא חד־גוני, ופדרר, גם כשהוא מחזיר כדור למביא הכדורים, זה יפה. אז המוזיקה הייתה פעם יותר מעניינת. זו הסיבה לכך שאנשים היום מפהקים והולכים לישון בקונצרטים. אצלי, בקונצרט, אף אחד לא הולך לישון וגם לא משתעל. זה בדוק".

אבס רחוק שנות אור מהדימוי הכבד והזקן של המוזיקה הקלאסית. במידה מסוימת, הוא נראה ונשמע כמו כדורגלן, אבל יש המון עומק וכריזמה מאחורי מה שהוא אומר.

“מה זה גאוני?", הוא שאל ולא חיכה לתשובה. “זה לא לתקתק את כל התווים או לשלוט בסונטות של בטהובן. גאוני זה לא דבר שאפשר לתכנן, זה טבעי, זה קורה. לנסר יצירה על כינור הרבה מאוד אנשים יכולים. צריך רמה גבוהה של אינטליגנציה וקואורדינציה ואימונים, אבל זה לא ביג דיל. אתה יכול למצוא מאות אלפי ילדים שמסוגלים. אז מה זה נותן לעולם? אותו דבר ציור. סלבדור דאלי יכול היה לצייר כמו כל אחד לפניו, אבל הוא הביא טוויסט".

אז הקהל מסתפק במועט?
“הוא חושב שהוא מסתפק במועט. יש איזה אליטיזם סביב המוזיקה הקלאסית. אתה בא לקונצרט וכולם לבושים בטוקסידו ויש כללי טקס, אבל התחפושת מסביב לא משנה. יש פסנתרנים שבמהלך הנגינה נראה שהם מתקשרים עם עולם אחר, אבל פה, בלב, אין להם שום דבר. הצגה. אחיזת עיניים. הקהל התרגל לאכול חרא וחושב שזה בסדר. כשאתה אוכל הרבה חרא, בסוף אתה אומר שזה טעים. אני אספר לך סיפור".

בבקשה.

“אני לא פרפקציוניסט, אבל עובד קשה, שואף לניקיון ולא מלקה את עצמי במידה שיש איזה תו שפספסתי. הנה, ניגנתי לפני כמה חודשים עם התזמורת של מיאמי קונצ'רטו של חאצ'טוריאן. השקעתי הרבה זמן, וזו הייתה הצלחה כבירה. אתה מרגיש שאתה בזון, שפשוט הכל הולך. אתה חופשי ושלם וזו חתיכת מפלצת, 45 דקות של אלמנטים קשים טכנית. והנה, לקראת הסוף, פספסתי איזה ארבעה אקורדים רצופים. אתה יודע מה? שמעתי את ההקלטה אחר כך וזה היה יפהפה. צריך גם לדעת מתי לפספס".

למחרת הקונצרט, העיתון הנחשב “מיאמי הראלד" כתב. “לאבס יש את הטכניקה הנדרשת לקצב האימתני ואת עבודת האצבעות שדורש הקונצ'רטו, אבל יותר מזה - יש לו את הרגש לנגיעות האקזוטיות עם השפעות אסיאתיות על המבנה האירופי של היצירה. הוא לוקח את הזמן שלו כדי לבנות את המתח".

להיות אבא

אבס חי בשבע השנים האחרונות רוב הזמן באפר איסט סייד של ניו יורק. שני בלוקים משם יש לו סטודיו שבו הוא מתאמן ומעביר שיעורים ל־35 תלמידיו. הוא קיבל ויזת אמן שעליה נכתב "כישרון בלתי רגיל באמנות".

רק עכשיו הוא הופיע בוודסטוק, לפני זה בפנסילבניה. עשה סיבוב בדרום אמריקה, באירופה. מתברר שהכישרון שאיתו נולד אף פעם לא נעלם.

“לא רציתי להצליח, זה לא היה המוטו. נתתי לחיים לקחת אותי", הוא אומר. “קריירה היא בעצם דבר משני למה שאני רוצה להגיד. אני אמן ומוזיקאי וזה דבר אחד וקריירה זה דבר אחר לגמרי. קריירה זה כמה אתה רוצה להרוויח, או איזו הכרה אתה מעוניין לקבל, וזה לא מה שמכוון אותי".

אלה לא חיים קלים. אשתו יפית וילדיו, אריאל ויאיר נשארו לחיות בארץ. הוא נוהג מדי פעם להגיע לביקור מולדת או שהם באים אליו. “מאוד לא פשוט להעביר את המשפחה לחיות בחו"ל", הוא מסביר. “הילדים לא נולדו לעובדה שאני פסנתרן מצליח. כשהם נולדו הייתי בתקופה של התפתחות ובנייה. הם גדלו כאן ולא נראה לנו נכון לנתק אותם מהסביבה הטבעית. אז יש פתרונות, הם באים אלי הרבה".

הם מוזיקאים?
“שניהם מנגנים חובבני מאוד, אבל משמיעה, לא למדו אף פעם. הילדה שלי מציירת, והבן משחק כדורגל בהוד השרון וזה דווקא מעניין אותי. כשאני בא לראות אותו, כל המגרש יודע. אני צועק ומשתולל. בשבת שעברה הם שיחקו נגד הפועל ת"א והוא הבקיע גול. חזרתי צרוד הביתה".

אתה רוצה שיהיה כדורגלן?
“למה לא? שיהיה מה שהוא רוצה".

לאבס יש לחיצת יד אימתנית. הוא בכלל נראה טיפוס קשוח. מחזיק סיגר ביד, לאחרונה התאהב ביין. המראה שלו מחוספס מאוד. אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו.

“יש לי חזות שכל חדר שאני נכנס אליו עומד דום", הוא צוחק. “עכשיו אני בכלל מפחד ללכת ברחוב. עברתי ליד תחנת אוטובוס והתיישבתי. ראיתי שכל התחנה נדרכה. אבל כשהשיחה מתגלגלת, מבינים שאני אוהב אנשים".

אתה לא הנגן הקלאסי שיכולתי לדמיין.
“יש ספקטרום עצום של צבעים בין מוזיקאים, אבל לצערי יש להרבה מוזיקאים את אותו צבע אפור. יש לי דעה בנושא. החבר'ה האלה עוברים ילדות קשה. הם סגורים בתנאי מעבדה, מבודדים מהחברה, אז חלק יוצא פסיכי עם כישורים חברתיים מאוד לקויים, וחלק פורץ החוצה, אנשים מעניינים, אבל רובם לא מעניינים כמוזיקאים. שוב אני חוזר לנקודה שפעם ניגנו אחרת. לכל אחד היה צליל, חתימה. עכשיו זה הפך למודה שכל המוזיקה הקלאסית צריכה להיות כמו שטאנץ".

אלישע טס למחרת הפגישה חזרה לביתו בניו יורק. יש לו פרויקטים כבר לשנה הקרובה. “אני מקליט את כל הקונצ'רטו של באך", סיפר. “אני הולך על פי נטיותי הטבעיות ופתאום עניין אותי לנגן באך, קלטתי שזו החוקה. יש שם את כל החוקים האפשריים".

אתה האיש הכי לא צפוי שיש.
“תדע שכל האנשים שעשו משהו מיוחד בחייהם, זה לא הולך בלי משמעת. אין להגיע להישגים בלי עבודה קשה. גם היום אני עובד ומתאמן, כמו ספורטאי. הרי מי הם הגדולים ביותר בספורט ובמוזיקה? מי שמביאים את עצמם למצב האופטימלי במאני טיים. כל השאר זה פארש".