את ספרו האחרון, “היינו התקומה", כתב הפרופסור להיסטוריה, זאב צחור, בבית קפה קטן במתחם בזל בתל אביב, מרחק הליכה מביתו החדש. (“מי זה?", שואלת אותי המלצרית כשאנחנו מתיישבים לראיון, “הוא יושב כאן הרבה"). אכן סגירת מעגל: הקיבוצניק שחי 40 שנה בנגב והקדיש לטיפוחו את רוב חייו, מי שייסד וניהל את מכללת ספיר 17 שנה בצל הקסאמים, יושב עכשיו בבית קפה במדינת תל אביב המשוקצת ומסכם בספר את אכזבתו של דור תש"ח, הדור שלו, מעצמו ומהמדינה.

“אשתי שהלכה אחרי במדבר כל השנים, עמדה על כך שאת הפרק הזה נעשה קרוב לנכדים בתל אביב", אומר צחור במעין התנצלות, כאילו היה עדיין חלוץ שסטה מהדרך, “אבל החיים הפרטיים שלי לא מעניינים במיוחד ממילא, ‘לא הרגתי ולא נהרגתי', כפי שהיה אומר אברהם הרצפלד, מה שחשוב בעיני הוא הצמתים שהייתי בהם וכתבתי עליהם, כמעין ‘משתתף מתבונן'".

״אמר שהחברה הישראלית איננה יכולה להתפורר, כי אין חברה ישראלית". בן־גוריון צילום: ללא״אמר שהחברה הישראלית איננה יכולה להתפורר, כי אין חברה ישראלית". בן־גוריון צילום: ללא

חייו של צחור אכן נשמעים כמו רשימת התחנות של הצבר האולטימטיבי, בן למה שכינו בפאתוס "דור התקומה": בית בית"רי קנאי, מעבר לקיבוץ ושירות בחטיבת הנח"ל; הקמת משפחה בקיבוץ, עבודה עם בן־גוריון בשדה בוקר, חיים של הוראה בנגב, ששיאם בהקמת מכללה אקדמית מוצלחת במיקום לא מוצלח. כמעט מתחשק לפזם יחד עם הגבעטרון את “מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה".

אבל לכל זה מתלווה, על פי צחור, טעם של החמצה, של דור שגדל בצל האידיאלים הגדולים של תנועת העבודה, נפתח לעולם בששת הימים, התרסק במלחמת יום הכיפורים, העלים עין מעוולות שנעשו לשכנינו ומצא את עצמו לבד, כמו מפקד שמביט לאחור ומגלה שחייליו הלכו למקום אחר.

“אנחנו אכן בני הדור שגויס וחונך למה שמכונה הסיפור המוסכם של המדינה - מגל וחרב, עלייה וצנחנים, קיבוץ והגשמה, ילידי 1945 פלוס־מינוס שגדלו בצל כל הרעיונות הגדולים, אבל בסופו של דבר היינו מגויסים לרעיונות אנכרוניסטיים ולנראטיב מתפורר, ולא היינו עדים לזה", מנתח צחור בלי סנטימנטים. “הנראטיב המכונן הלך ונכחד. ההמונים - עדות, נשים, ערבים - נטשו אותו, כי הם לא נכללו בו, והלכו הלאה, בלי שיימצא להם נראטיב חלופי. אז כן, אני מברר איפה החמצנו, ומדוע דור הפלמ"ח, כחיל חלוץ, הצליח להקים מתוכו מנהיגים, מרבין ועד דיין, ומקרב בני דורי צמחו רק שני ראשי ממשלה - אהוד אולמרט ואהוד ברק, שגדלו פה ב'אור התכלת העזה' והאור סנוור אותם".

שהקרמלין ידאג לך

מי שקלט את המציאות המתהווה עוד לפני כולם, מספר צחור, היה (כרגיל), בן־גוריון. בשנת 1972, בהיותו דוקטורנט באוניברסיטת באר שבע ומזכירו של בן־גוריון, הביא אותו צחור לשיח עם הסטודנטים. “אחד מהם פנה אליו בשאלה ואמר ‘החברה הישראלית מתפוררת'", מספר צחור. “בן־גוריון השיב לו בתקיפות ‘החברה הישראלית איננה מתפוררת! היא איננה יכולה להתפורר, אין חברה ישראלית!'". לסטודנטים ההמומים הסביר בן־גוריון שהחברה הישראלית נמצאת בתהליך היווצרות שיימשך לפחות דור. “בדרך חזרה לשדה בוקר הוא עוד ביקש לתקן את עצמו ואמר ‘ייקח אולי שני דורות, אולי יותר'".

כאן המקום להבהיר שבמושגי משפחתו של צחור, העבודה אצל בן־גוריון וההליכה לקיבוץ היו המקבילה לעריקה לסוריה: הוריו עלו בעלייה הבית"רית הבלתי לגאלית, וקראו לבנם על שמו של ז'בוטינסקי (“כמו חצי מהילדים בכיתה שלי"). אביו סירב לקנות מוצרים של תנובה (“הכסף שלי לא יילך לקרמלין"), ולבן־גוריון הוא קרא “קין". אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שמתאר צחור הוא של אמו מכינה ארוחה אחרונה לשני הסרג'נטים הבריטים שנחטפו בידי אנשי האצ"ל (הוא כמובן לא ידע אז את כל הסיפור). השניים הוחבאו במלטשה ישנה באזור, וכזכור הוצאו להורג.

עם רקע כמו שלו, יכול היה הילד זאב להפוך לקיצוני בדעותיו יותר מגאולה כהן וליברמן גם יחד, אבל בחיפושיו אחר חיי משמעות ותיקון עולם, עשה צחור את המרד שלו מגיל צעיר - בכיתה ח' החליט ברוח עברות השמות של בן־גוריון, ששם משפחתו וייס יהיה מעתה צחור, ובתיכון כבר נכבש בקסמי תנועת העבודה והקיבוץ. בכיתה י' עבר ביוזמתו לקיבוץ רמת הכובש, ילד חוץ ללא ליווי וללא חפצים (“ידעתי שאם אספר להם, יגידו לי ‘שהקרמלין ידאג לך'").

הוריו, כצפוי, לא ידעו את נפשם מבושה ומצער כשגילו שערק למחנה האויב. רק בזקנתו של האב נעשה הפיוס, כאשר אביו, שהיגר בינתיים לדנמרק (“הוא נשבר אחרי פרשת אלטלנה") ביקש להיקבר דווקא בקיבוץ. בכיתה י"ב כבר סימן אותו יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ הארצי הנערץ ואויבו המר של בן־גוריון, וגייס אותו כשליח חינוכי בתנועה ואף דאג שצחור יגויס ככתב ל"במחנה נח"ל", בניגוד לרצונו. צחור, שנחרד מהאפשרות שיהיה ג'ובניק, שיא הבושה בקיבוץ, הצליח איכשהו לצאת משם לשירות קרבי בחטיבת הנח"ל.

צבא של יונקרים

היחשפותו הראשונה של הקיבוצניק (אומנם ילד חוץ, אבל בכל זאת) לפערים בין ישראל הראשונה לשנייה, הוא מספר, הייתה בקורס קצינים, כאשר במבחני ההדחה התברר שכל המודחים מהקורס הם בני עיירות פיתוח. לאות מחאה צחור ביקש להדיח את עצמו, ולאוחנה, חברו לחדר שהודח, יעץ ללכת ליצחק חופי, מפקד הקורס, ולומר לו ש"מטפחים פה צבא של יונקרים - אצולה צבאית של ההתיישבות העובדת, והמזרחים כבשר תותחים". כשחופי גילה שצחור עמד מאחורי הצהרת היונקרים, הודיע לו שהוא נשאר בקורס, “ונראה אותך משנה את המציאות כקצין".

“יש לי ב.א., מ.א. ודוקטורט, אבל החשוב ביותר מביניהם הוא ב.מ. - בוגר מלחמות", הוא מציין בספרו, ספק בגאווה ספק באירוניה. בין השאר הוא מתאר איך מיד אחרי כיבוש שכם הגיע הרב גורן למטה הפיקוד (צחור הוצב שם בתפקיד של מפקד הסיור), וביקש ממנו להתלוות אליו לקבר יוסף. בדרך סיפר לו גורן שהורה למוטה גור "לפוצץ את כל המסגדים המשוקצים בהר הבית" (גור, למרבה המזל, התעלם מפקודת הרב). בקבר יוסף פקד גורן לסלק ולזרוק את כל השטיחים ואת כלי הפולחן ולהיפטר מהשומר המוסלמי, והורה לפוצץ את כל הבתים במתחם, “המחללים את קברות אבותינו". “תפעל מהר, עכשיו הם בהלם, אחר כך יהיה קשה לסלק אותם מכאן", אמר. גורן נסע לדרכו, לטהר מקומות אחרים, וצחור התעלם מההוראה.

מאה היסטוריונים לא שווים משפט אחד של נתניהו על המופתי שגרם לשואה. צילום: רויטרסמאה היסטוריונים לא שווים משפט אחד של נתניהו על המופתי שגרם לשואה. צילום: רויטרס

בשכם, הוא מספר, נחשף גם לסוג אחר של ערבים - משפחת כאנען, שאחד מבניה היה ראש העיר. “לראשונה גיליתי שיש גם ערבים משכילים, אנשי העולם. שם גם נבטו שורשי אמונתי שהפתרון לסכסוך הישראלי־ערבי מותנה בהקמת מדינה פלסטינאית", הוא כותב, “כמה זמן יחלוף עד שכולנו נגיע לפתרון הזה וכמה דם יישפך עד אז - לזה אין לי תשובה".

הפשיטות הליליות לבתי אזרחים, בכי הילדים וזעקות השבר של משפחות שבתיהן נהרסו זעזעו אותו כבר אז, לדבריו. “ירינו ובכינו, בעוד אנחנו ממשיכים ויורים", הוא מספר באירוניה, מודה בדיסוננס הקוגניטיבי המתמיד שלו, בין הלוחם הפייטר שלמד להשתמש בכוח לבין ההיסטוריון שידע שבכוח לא פותרים סכסוכים. “איך עשינו דברים נוראים כאלה בלי לזעוק, בלי לסרב? אני שואל את עצמי, לא כחוכמה שלאחר מעשה", הוא כותב, ומספר על בנו הצעיר דן, איש סיירת מובחרת, שסירב במילואים לשרת בשטחים, ונשלח למאסר בכלא שש. צחור, קרוע באותו דיסוננס פייטרי, נאלץ לכבד את בחירתו, וביקר אותו גם בכלא.

בשם האתוס הגברי של אחוות הלוחמים, מודה צחור, הושתקו פרשיות ומעשים שלא ייעשו. כך, למשל, נגנז סיפור חיסולם של 35 עובדי כביש מצרים במלחמת סיני, שצחור נחשף אליו כמעריך בדוקטורט של ד"ר מוטי גולני: “גדוד 890 צנחו במיתלה ומצאו אותם שם, ולא ידעו מה לעשות איתם, כפתו אותם, ואז הייתה פקודה לנוע קדימה, ומישהו, כנראה רפול, נתן את הפקודה, וזהו, חיסלו אותם. הייתי המום כשקראתי את זה, ניסיתי לברר עם אנשים שהיו שם. איש לא הכחיש, אבל גם אנשים שהיום הם שלום עכשיו התחננו שארד מזה. ‘תבין', אמר לי חבר, ‘הם חברים, לחמנו יחד בכל המלחמות'".

סיפור נוסף מאותו סוג שמעלה צחור הוא על חיסול שעשו תושבי קיבוץ חצרים באב ובבן בדואים, זמן קצר אחרי שעלו לקרקע. “אחד החברים נרצח סמוך לגדר, החברים היו המומים, וכשראו מהצד השני של הגדר שני בדואים שנראו להם חשודים, הם תופסים אותם, לוקחים אותם לוואדי סמוך, נותנים להם לחפור את קבריהם ומחסלים אותם. יעקב שרת, בנו של משה, שהיה המוכתר של הקיבוץ, כתב על כך סיפור שהתפרסם בשנת 97', בשם ‘השדים של חרוצים'. הוא שינה את השמות, אבל כולם ידעו שזה מעשה אמת. כשניסיתי לברר מה קרה שם, נתקלתי באותה תשובה, ‘תניח לזה'. אחוות הקיבוץ ואחוות הלוחמים הופכות לפעמים למסדר חשאי של סודות אפלים", מסכם צחור.

כסף קל בקו בר לב

מלחמת ששת הימים הייתה גם קו השבר של רבים מבני הקיבוצים, מספר צחור. “עלי השפיע קשה הכיבוש, המפגש עם הערבים והשינוי שהתחולל בחברה הישראלית", הוא מסביר. “עד אז היינו משוכנעים שרמת הכובש זה טבור המדינה ופריז היא דקדנס, ופתאום העולם זרם אלינו, והוא היה שונה ממה שהכרנו. ופתאום עושים כסף קל בעבודות בקו בר לב, ואנשים התחילו לעשות לביתם, מהר ובאגרסיביות".

גם הלינה הקיבוצית, שגרמה להם להיפרד בכל לילה מהבן הבוכה מרה, לא הקלה, “אבל בעיקר התפוגג הלהט", כותב צחור, “נעלמו מהיומן שלי המילים הגבוהות, כמו תיקון האדם וחברה חדשה, התמכרנו ליומיום של גידול ילדים, העבודה, החברים, ועדות הקיבוץ".

״יש לי ב.א., מ.א. ודוקטורט, אבל החשוב ביותר מביניהם הוא ב.מ. - בוגר מלחמות״. ספרו של צחור״יש לי ב.א., מ.א. ודוקטורט, אבל החשוב ביותר מביניהם הוא ב.מ. - בוגר מלחמות״. ספרו של צחור

כך, בשנת 69' כשאברהם צביון, מייסד מכללת שדה בוקר, דיבר על לבו להצטרף לסגל המדרשה החלוצית, החליטה משפחת צחור לעזוב, אחרי 14 שנה בקיבוץ, בלי רכוש, ועדיין בלי מקצוע של ממש.

זמן קצר לאחר מכן הכיר צחור את בן־גוריון, אז בן 83, אלמן, בודד ולא בריא. שש שנים קודם לכן פרש סופית לשדה בוקר (“לא במקרה הוא בחר בשדה בוקר - זה היה קיבוץ שלא היה שייך לאף זרם"). “מדי פעם, כאשר רוחו נפלה, היו שומרי ראשו הנאמנים מבקשים מאברהם צביון שישלח אנשים מסגל המדרשה לשבת עם הזקן, לארח לו לחברה", הוא מתאר בספרו. כך הגיע גם הוא לצריף של הזקן, בתורנות הדכדוך הבלתי נמנעת. צחור מתאר כיצד בפגישתם הראשונה, זרק בן־גוריון לפתע משפט “איזה מין אדם היה זייד, למה אבא משכיב את ילדיו בתלם?". שאר המורים לא הבינו על מה הוא מדבר. צחור, איש ספר מנעוריו (אם כי היה תלמיד גרוע) שידע על קורות משפחת זייד, הצליח לנהל דיאלוג סביר עם בן־גוריון ונתבקש לבוא גם למחרת. בהדרגה נעשה למעין תחקירן־מזכיר שלו.

“לא היה בינינו הרבה שיח", מודה צחור. “בן־גוריון היה איש של פעילות אינטנסיבית, לא היה איש של סמול־טוק. כשהגיעו אליו אורחים שלא מתחום הפוליטיקה הוא לא ידע מה עושים איתם. פעם יעצו לו שייתן לאורח לפטפט קצת, וכשהגיע אורח הוא אמר לו ‘פטפט, בבקשה'. את הנשים הוא היה שואל ‘כמה ילדים יש לך?', ולפי התשובה הוא היה ממשיך, ‘למה רק שניים?', ושם בערך זה נתקע. גם המושג 'מקורבי בן־גוריון' הוא שקרי. היו רק עסקנים פוליטיים שהקריירה שלהם נבנתה וניזונה מכוחו".

בלי גזוז וסינמה

באותן שנים עסק בן־גוריון באינטנסיביות במה שכינה “המשימה החשובה של חיי" - תיעוד זיכרונותיו. “הוא ראה בהיסטוריוגרפיה והנחלת המורשת כלי מעצב עם", מספר צחור. “הוא רצה ללכת בעקבות צ'רצ'יל, שקיבל פרס נובל לספרות על ספרו על מלחמת העולם השנייה. אבל הוא כבר היה מבוגר ועייף, ובסופו של דבר התרכז רק בפרוטוקולים ובמסמכים". גם זה לא היה עניין של מה בכך: “היה לו הארכיון האישי הגדול בעולם, כ־500 אלף מסמכים, שהוא אצר בקפדנות מגיל 16. אני הייתי כמו עוזר מחקר שלו, למרות שביומנו הוא כינה אותי מזכיר".

כמי שנחשף למסמכים, מה אתה אומר על הטענות כלפי בן־גוריון, על אפליית בני עדות המזרח, על שליחתם לעיירות הפיתוח?
“יש כאן הרבה אי הבנות. למשל, לא תאמיני, וגם התלמידים שלי התקשו להאמין, שהביטוי 'פרימיטיביים', על התימנים, לא היה בעל קונוטציה שלילית מבחינתו, אלא תואר נרדף לראשוניים, כחומר ביד היוצר. נכון שהייתה התנשאות מסוימת של בעלי ההכרה, בני העלייה השנייה, שרצו לבנות כאן את היהודי החדש. ומבחינתם, היהודי החדש היה עובד אדמה, קרוב לטבע. כך שבעיניהם לשלוח אנשים לעבודת האדמה לא היה דבר שלילי. שימי לב שכל בני העלייה השנייה אהבו להצטלם עם טורייה. זה היה האתוס. אבל כשלובה אליאב הציע לעולים מכורדיסטן להצטלם עם טורייה, הם נפגעו עד עומק נשמתם. מבחינתם זה היה עלבון.

“כך גם לגבי המשלוח של יהודי מרוקו לעיירות הפיתוח. הייתה האידיאולוגיה הזו של מן האדמה בוקע האדם החדש. מה, נשלח אותם לסינמה ולגזוז של תל אביב? הם יושחתו שם. בנוסף לזה, אשכול ראה בזה פתרון פרקטי בימי הצנע, ‘בואו ניישב מהר יהודים על הקרקע, ונגדל פירות, ירקות, עופות לרווחת כולם', ואכן, זה התממש. אגב, לא רק עדות המזרח נשלחו לפריפריה. לירוחם, למשל, נשלחו גם רומנים והודים. ההבדל היה שהרומני קם בבוקר ואמר ‘אני לא נשאר כאן, אדבר עם המכר שלי בפתח תקווה'. היה להם קרוב בעיר, שכבר הסתדר קצת ויכול היה לסייע. להודים ולמרוקאים לא היה את זה.

“דבר נוסף שלא היה להם זה כלים. הנורמות המערביות שהחברה היישובית אימצה לעצמה. מושגים כמו דמוקרטיה, תחרות, השכלת נשים. למי שבא מהונגריה לא הייתה בעיה, הוא התחבר לזה מיד, אבל למי שהגיע ממרוקו היה שלב מעבר גדול של הפנמת הנורמות האלה, ולכן הוא מצא את עצמו מאחור. אז במצב של קליטה של פי שלושה מהאוכלוסייה המקומית אפשר לדבר על אי הבנות היסטוריות ועל פערים, אבל לא על זדון. ושלא יהיו אי הבנות, שלושה מארבעת ילדי התחתנו עם בני עדות המזרח, ואני מאוד שמח על כך".

הסטודנטים שלך מקבלים את ההסברים האלה?
“לא. שנים שאני חי בלב המשולש שדרות־אופקים-נתיבות ומעביר קורסים וסמינרים בנושא, והגעתי למסקנה שזה מאבק אבוד. ההנחה הוודאית היא ש'הביאו את הסבים שלי לכאן כי רצו להרחיק אותם מתל אביב'. הרבה יותר טבעי לאדם להאמין שהאבא, שהיה מורה בקזבלנקה ומשפחתו הייתה מקורבת לבית המלוכה, בא לארץ והיה עבד של הקיבוץ. איך אני אומר היום? מאה היסטוריונים לא שווים משפט אחד של נתניהו על המופתי שגרם לשואה. אני משלים עם זה בעצב".

אז בן־גוריון צדק?
“צדק מאוד, ברוב הדברים. על הקואליציה שעשה עם הדתיים, לדעתי, הוא התחרט, אבל זו רק מחשבה שלי. אנחנו אכן מקבץ של חברות משנה, שהדבק היחיד שמחבר אותן הוא החרדה מפני האויב, ובן־גוריון היה הראשון שהבין את זה וניצל את זה. העניין הוא שלאחר קריסת הנראטיב המכונן של תנועת העבודה לא נוצר נראטיב חלופי. לימין אין הצעה היסטורית חלופית. האם ציירתם מה אתם רוצים שיהיה כאן בעוד 15 שנה? אמונה דתית איננה יכולה להיות נראטיב שמוביל עם. חברה צריכה מטרה כלשהי, הצהרת כוונות, כדי להתוות דרך".

את ספרו, אם כן, בחר צחור לסיים בציטוט הבא, מ"מקדמות" של ס. יזהר: “על האדמה הזאת לא יחזיק מעמד אלא רק דור אחד או שניים ולכל היותר שניים וחצי, ויום אחד ילכו כולם יחליפו מקום וגם המקום עצמו יחליף מקום... ורק זוכרי הזיכרונות יספרו למסורבי השמיעה איך היה היו כאן פרדסים פעם לפני המבול וימיטו שיממון על כל שומעיהם".

זה ציטוט מאוד פסימי.
“אבל חיינו טובים, המטבע יציב, יש פה יצירה תרבותית מרשימה, יש הייטק. והפתעה היא מרכיב בולט בהיסטוריה, פוליטיקה היא כמו נדנדה שנענית לרוח הזמן. אז נראה". 

יותר מדי מכללות, יותר מדי אגו

אין ספק שמפעל חייו הגדול של צחור הוא מכללת ספיר, שאותה הקים וניהל במשך 17 שנה, רובן תחת מטחי קסאמים. “ספיר זה באמת פלא. גם בגלל המיקום סמוך לעזה, גם כי אין לה קהל שבוי, כמו לתל חי. בסביבה יש עוד לא מעט מכללות ואוניברסיטה גדולה, ובכל זאת הצלחנו להפוך את החיסרון ליתרון. נתנו לסטודנטים תחושה של מיוחדות, וזה הפך לגאוות יחידה", הוא מספר. “אבל לא הרשיתי לפוליטיקאים לנצל את זה. כל שר שרצה לבוא ולהצטלם אצלנו היה צריך להשאיר צ'ק, תרומה למלגות".

אתה לא חושב שיש בארץ יותר מדי מכללות?
“ברור. במקור, על פי התוכנית של שולמית אלוני, היו אמורות לקום רק עשר מכללות, זה כושר הקליטה האמיתי שלנו. במקום זה קמו 30, וזה בהחלט יוצר מהלך של זילות, כי אם כל סטודנט שווה למכללה כ־130 אלף שקל, חבל לוותר גם על מי שאינו ראוי. גם הפוליטיקאים מעורבים בזה, כי 300 אלף סטודנטים ומשפחותיהם זה כבר אלקטורט לא מבוטל".

ומה הפתרון?
“צריך לעשות שני דברים, ודחוף. לאחד מכללות שנמצאות באותו אזור גיאוגרפי. כאן כבר נכנס האגו של ראשי מכללות, כי אם יאחדו חמש מכללות בצפון, אז ארבעה נשיאים יהיו בחוץ. אבל זה מה שצריך לעשות. שנית, לוותר על לימודים מתקדמים במכללות. התארים המתקדמים כרוכים במחקר ובכלים שאין להן, ולכן הכי נכון הוא להקנות ידע במכללות, ואת המחקר להשאיר לאוניברסיטאות, או לעשות איתן שותפויות. בזמנו, כשהציעו לי להפוך את ספיר לאוניברסיטה, יחד עם אריאל, אמרתי ‘לא', לשתיהן, כי מכללה זה לא דבר נחות. התפקיד שלה פשוט אחר".