בעמדת הש"ג הישנה של קריית ארבע שאינה בשימוש כבר שנים עומד שומר משועמם המופתע לראותי. "איך מגיעים לבית של דריבן?", אני שואלת. הוא מסביר. גם הוא וגם ווייז מובילים אותי לדרך עפר בין הכרמים של ערבים תושבי האזור. הדלתות של הרכב נעולות, החלונות סגורים, האקדח מתחת לירך, לא נצור. כ–30 מהם מביטים בי, נדהמים בהולכם על השביל. אני נזהרת ומנסה לא לפגוע בהם, אבל לעבור אותם במהירות לפני שהם יפגעו בי. הם מסמנים לי "לא" בידיים ובראש. אחת צוחקת. "מה זה 'לא'?", אני אומרת לעצמי. "אני בדרך לדריבן. לא תגידו לי לאן לנסוע. אני בדרך לשריף של חברון".

"לאן נסעת?!", מזדעקת בטלפון שרה, אשתו של אדי דריבן. "תסתובבי מהר. טעית בדרך. היית צריכה לפנות שמאלה ולא ימינה". הערבים מגחכים כשרואים אותי חוזרת על עקבותי וטסה משם. גם השבוע אומר את תפילת "הגומל". הבית של אדי ושרה דריבן הוא הדבר הכי מפתיע בקריית ארבע–חברון. הוא נמצא בלב אזור תעשייה נטוש, שכדי להגיע אליו צריך לנסוע בין בתי ערביי חברון. איך נגדיר את זה בזהירות מתבקשת? אף אחד בשכונה הזאת לא היה מועמד לקבלת אות חובבי ציון לאחרונה.

"אני מכבד את הערבים. יש לי חברים ערבים. הם הכי קרובים אלינו בעולם. גם הם שמים. אני מכבד אותם, אבל אנחנו במלחמה איתם. זה אויב שלי שאני מכבד אותו. מי שרוצה לחיות בשלום עם הערבים - צריך שהם יפחדו מפניו. צריך מאזן אימה. בשביל שלום צריך להרוג", וככה, בלי הקדמות מיותרות, מתחיל אדי דריבן את השיחה איתו.

אדי הוא בוקר מזדקן, בן 85, בעל הבית במלוא מובן המילה של הארמון המטורף שהקים במקום. הבית, המנוהל ביד רמה על ידי אשתו, שאליה נגיע בהמשך, הוא מעין בית מלון, עם בריכת שחייה פנימית, ארבע וחצי קומות, בית כנסת, המון מטבחים ואמבטיות, ג'קוזי אחד וחמור.

"ב–1953 הייתי חייל בצבא האמריקאי. הייתה לי חופשה של 30 יום, אז לקחתי טרמפ עם מטוס שנסע לישראל", הוא מספר. "ירדתי מהמטוס ושאלתי ‘איפה יש כאן מלחמה?' כי זה המקצוע שלי, אני איש מלחמה. כמו אבא שלי, וסבא שלי, והבנים שלי. ענו לי ‘בדרום'. אז נסעתי לדרום. זאת היה תקופת הצנע, והגעתי לאחד מהקיבוצים בעוטף עזה. הגיעו אליהם סוסים ופרות, אז פרזלתי את הסוסים ולקחתי את הפרות למרעה. הם היו כל כך שמחים בי, שרצו שאשאר, אז מישהו לקח אותי למטבח ואמר לי ‘תאכל מה שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה'. אני התרגזתי שהוא רוצה לתת לי לאכול יותר מלשאר האנשים, אז עזבתי ונסעתי לשדה בוקר".

הבדואים בנגב התנכלו ליהודים שבאו לאזור. חצי שנה לפני שהגיע לשדה בוקר, רצחו בדואים באזור בחורה בשם ברברה פרופר, כשרעתה את הצאן בשדה. דריבן הגיע לנשקייה, בדק כמה נשקים, בחר לו כלי כלבבו, ויצא לשמור. "אמרו לי שיש שתי רועות צאן יהודיות בשדה ושאני צריך לשמור עליהן. הלכתי אחרי העקבות. וככל שאני מתקרב - אני בוחן את העקבות מקרוב, ואני מתאהב באחת מהן, רק מאיך שהיא הולכת, מאופן התפיסה שלה את האדמה. כשהגעתי אליהן, ראיתי שתי נשים שפניהן מכוסות כמעט לגמרי, וידעתי - זו תהיה אשתי. כשהכרתי אותה קצת ידעתי - לא טעיתי. היא הייתה אשת מלחמה מספר אחת. יותר טובה ממני. דיברנו כל הלילה והחלטנו להתחתן. אז באתי לחבר שלה והודעתי לו שיש לו עשר דקות לעזוב. הוא היה בחור רציני, שמבין עניין. הוא עזב, כמובן".

אצבע על ההדק

דריבן מספר שבן־גוריון, השכן שלו, הוא ולא אחר, חיתן אותם. "אני מצאתי חן בעיניו מאוד. למה? אז לא הבנתי, אבל היום אני יודע; הוא לא אהב את היהודי הגלותי, הלבנבן והרופס. השאיפה שלו הייתה מדינה של יהודים עם שרירים, שזופים וחזקים. ואז מגיע אליו בוקר יהודי, איש צבא, הורג בדואים, זה מצא חן בעיניו. גרנו בית ליד בית. אני זוכר לילה אחד כשהוא צעק על שמעון פרס ואז אשתו באה אלינו מבוהלת וסיפרה איך הוא כעוס". בן־גוריון ניסה להשפיע על דריבן שיצטרף לקיבוץ. הרעיון הסוציאליסטי היה זר לו, והוא הצהיר בפניו שהוא עובד רק בשביל כסף. אז הקיבוץ שילם לו כדי שיישאר ויעבוד. "באותם ימים הסוכנות היהודית הביאה לארץ 150 סוסים, והעבודה שלי הייתה ללמד את הסוסים לעבוד ולקחת אותם למרעה. היו איתי שלושה חיילים ועגלה. הלכתי משדה בוקר ועד קריית גת. איפה שהיה מרעה - עצרתי. כמו אברהם אבינו".

זה אולי נשמע מאוד פסטורלי, אבל המצב בארץ היה שונה מאוד משדות המרעה בוויומינג מולדתו, "איפה שהיו בדואים ופדאיון - הרגנו אותם", הוא מספר בקור רוח. "זה לא שלא היה חוק בארץ, היה חוק. החוק של המלחמה. כל הבדואים שפגשנו היו חמושים. הם היו תוקפים יישובים יהודיים. הם לא היו תמימים. נלחמנו בהם, וכשהם הבינו מי בעל הבית - יכולנו להיות חברים שלהם. לאחד מהחיילים שלי הערבים רצחו אח ביפו. הם רצחו אותו וכרתו את איבר מינו. הוא כל כך שנא אותם. כל פעם כשהוא ראה בדואי - הוא רצה להרוג אותו. הייתי צריך לרסן אותו. אבל לא היו חוכמות בתקופה ההיא - חיינו עם האצבע על ההדק".

שלום וביטחון

פעם הסתובבו שמועות שדריבן היה המחסל האישי של בן־גוריון, שהיה שולח אותו להרוג את הבדואים שהתנכלו ליהודים. למשמע הדברים צוחק דריבן ואומר, "מה, לקבל על זה כסף? אם מישהו מציק לעם שלי - אני הורג אותו. מה השאלה בכלל. אני איש שלום. במזרח התיכון 'שלום' זה להיות יותר חזק מהאויב שלך. היום הורגים יהודים על ימין ועל שמאל. אם אני הייתי אחראי על הנושא - היה רק רצח אחד. אחריו הייתי שוחט את כל החמולה של הרוצח וזהו. הם היו יודעים שלא כדאי להתעסק עם היהודים, ואז היו באים לשתות איתי תה".

"בתקופת בן־גוריון הרגנו כפר שלם, את כפר א–סמוע (פעולת תגמול שסיבכה קשות את ישראל - ק"א). הם הרבה פעמים עברו את הגבול ורצחו יהודים. אז הצבא קיבל הוראות ואני השתתפתי, באתי לעזור. הלכנו והרגנו את כולם". פרשת סמוע הגיעה לאו"ם וישראל ננזפה. "בן־גוריון טען 'נהרגו אזרחים שלי, אז אזרחים שלי הרגו אותם בחזרה, אני לא הוריתי להם לעשות את זה'. אבל האמת היא, שזו הייתה פעולה של הצבא".

אשתו נפטרה בפתאומיות והוא נישא מחדש (“לאשת מרעה מהדרגה הראשונה", לדבריו), עזב את הקיבוץ ועבר להתגורר במערה גדולה ליד תרקומיה, בדרום הר חברון. היה לו עדר גדול שאותו הוא רעה באזור, והוא סבל מהתנכלויות חוזרות ונשנות של ירדנים. "הגבול בין ישראל לבין ירדן היה רק אבנים גדולות כל כמה עשרות מטרים, שעליהן כתוב "הממלכה ההאשמית של ירדן". לא הייתה גדר. הפדאיון היו מחכים שהסיור של גדוד 50 של הנח"ל יעבור, ואז היו חודרים אלינו לגנוב. יום אחד תפסתי ירדני וקשרתי אותו לעץ כמו ישו. כמעט מיד הגיע אלי השייח', איש מאוד אינטליגנטי, שהבין עם מי יש לו עסק. והוא עשה איתי הסכם: מעכשיו אף אחד לא יעבור את הגבול באזורי. הסכמתי. השייח' לקח את ישו ומאז היה לי שקט". שלושה ילדים נולדו לדריבן מאשתו השנייה: דב, אהוד ואליעזר. גם היא נפטרה במפתיע מהתקף לב.

הבן יקיר לי

שבועיים אחרי שהאישה השנייה נפטרה הגיעו החברים הערבים של דריבן והביאו איתם ספר. הם יעצו לו להתחתן שוב, שלא טוב לו ככה לבד. "אז שלחתי את הבת שלי למצוא לי אישה, והיא מצאה לי את שרה. היא האהבה של החיים שלי".

השנים היו שנות ה־90, משפחת דריבן גרה אז בקריית ארבע, ואדי היה אחראי הביטחון של העיירה. דב, בנו הבכור, כבר נישא והקים משפחה, וגר בחוות מעון. ערב אחד התקשר לאביו וביקש ממנו לשמור על עצמו. אדי השיב לו: "אתה תשמור על עצמך. משהו באף שלי מריח לא טוב. אני מרגיש שמשהו לא בסדר". כמה שעות לאחר השיחה הזאת ירד דב לגרש כמה ערבים שהתקרבו לחווה. הוא וחבריו חשבו שמדובר ברועים בדואים, אבל היה זה מארב מתוכנן.

דב נכנס לתוכו בלי לבדוק את השטח, ולא היה חמוש. חברו, יהושפט תור, קצין בסיירת מובחרת, רץ אחריו עם נשק. הערבים התקיפו אותו באלות. "דב צעק לו לירות, אבל פטי התבלבל עם הנשק, ולא ירה. הם חטפו לו את הנשק והרגו את דב", מספר אדי. תור עצמו נפצע ואושפז. הערבים שברו לו את הגולגולת, ריסקו לו את הלסת, עקרו לו כמה שיניים וירו לו בירך עם הנשק שלו. כשהוא ירד לקראת דב הוא חשב שמדובר שוב ברועים מסיגי גבול, ולא הבין שדב שוכב מאחורי הסלעים. "שנים רבות לא דיברתי עם פטי. לפני שנתיים הבנים שלי עשו סולחה. אני לא הייתי. רק הודיעו לי שאנחנו בסדר עכשיו. אני מקבל את זה, אבל קשה לי להסתכל עליו. יותר קשה לי לסלוח לו מאשר לסלוח לערבים, הם לא חיילים שלנו. החבר השני שהיה שם ארז וירד מהארץ מהבושה. הוא לא יכול היה להסתכל לי בעיניים".

"דב היה איש שדה. הוא היה הולך יחף בשדות, רוכב על סוסים, מאלף כלבים, רועה עדרים מתקוע ועד לכיש. הוא הכיר את האדמה הזאת ואהב אותה. הוא היה מלא חיים". מספר דריבן ומביט בכאב בתמונה של דב התלויה על הקיר. בתמונה נראה דב היפה על סוס, צופה על המדבר. "ועכשיו? עכשיו אני נותן הרבה נשיקות לאשתי, ואני עובד בעץ ובברזל ובעור. כמו שאומרים בארצות הברית, בוקר זקן - עושה אוכפים. אני חולם שאחד הילדים שלי ואני נעשה טיולים לתיירים מכאן ועד ים המלח דרך ההרים, עם אוהל מוכן בדרך, עם בשר ותה. שני אנשים עם נשק, אחד מלפנים אחד מאחור. אבל זה רק חלום. כי עכשיו יש לי הרבה בעיות עם הלב, אני כאן יום אחד ויום אחר - בום. אני חי רק כי אשתי מטפלת בי. היא אישה טובה ביותר".

ושרה? היא רוקדת לו, שרה לו ומטפלת בו. היא מנהלת את המלון המטורף שלה ביד רמה, מארחת בו לפעמים 60 אנשים, מציירת ורוקמת על כל פיסת קיר וזכוכית בו, והופכת אותו לקסם משוגע. "הוא היתד שלי בעולם הזה", היא מעידה. "אני אמנית כזאת, אבל גם הוא, בגילו, מתחדש".

שרה מסיירת בבית הענק, ופותחת חלון המשקיף על הקומה התחתונה, ובו אולם גדול. "פה אדי עובד", היא מספרת. מעל האוכפים, העצים והפרזול, מביט מתוך תמונה עצומה של דב דריבן, ומחייך אל אביו היוצר.