האיש שלא מתחבא מתחת לפוך ועוקב אחרי הסערות

שבוע לפני שמזג האוויר החורפי חזר בסערה לאזורנו, יאיר בן ארי כבר ישב לו חזק על הזנב. הוא ראה את גוש האוויר הקוטבי עושה את דרכו מאזור לפלנד, דרך בלארוס, חותך לאוקראינה, עובר את הים השחור לטורקיה ומשם גולש אלינו בסערה.

יאיר בן ארי (59), מרצה לאקלים ומזג אוויר במכללה האקדמית הרצוג שבגוש עציון, הוא כנראה גם האדם הפרטי היחיד בישראל שמחזיק מצפה מטאורולוגי בתוך הבית. צלחות שמכוונות ללוויינים מטאורולוגיים קולטות מהם ישירות את הנתונים, שמועברים למחשבים המפענחים את המידע היישר לצג. בן ארי יכול בכל רגע נתון לראות חזיתות עננים, מערבולות אטמוספריות וציקלונים בפינות שונות של כדור הארץ. "אני יכול לראות זרם סילון שעובר עכשיו בסהרה, בדרכו אלינו", הוא מספר ומוסיף: "אני, אישית, חושב שזה מרתק. רק צריך לשכנע גם אחרים".

המצפה של בן ארי נמצא בקומה העליונה בביתו שביישוב הר גילה, ממש ליד ירושלים, בגובה 923 מטר מעל פני הים. "הגעתי למסקנה שתושבי ההרים הגבוהים, מאחר שהם קרובים לעננים, מגלים עניין הרבה יותר גדול במזג האוויר מאשר תושבי האזורים הנמוכים", הוא מספר, "אבל ההורים שלי סיפרו שמאז ימי ילדותי בפתח תקווה הייתי עומד במרפסת ומסתכל על נפלאות מזג האוויר. זה תמיד סקרן אותי".

ביום טוב ניתן לראות מהמרפסת של בן ארי את החולות של צפון סיני, אוניות נכנסות לנמל אשדוד, וממזרח את עבר הירדן, אבל הוא מתעסק במה שקורה למעלה, בציפייה לראות מה מכינים לו העננים המאיימים. "מה שמעניין אותי במיוחד זה מה שקורה כאן, בהרי המרכז".

הכל בגלל דאע"ש

בן ארי החל בהוראת הנושא ב־1987, ובתחילת שנות ה־2000 הכניס את המכשור המשוכלל לביתו. התרעות מזג אוויר הוא מוציא רק לפני שלגים או אירועי קיצון אטמוספריים. מפה לאוזן, יש כבר כ־2,000 מנויים שמחכים לתחזיות הקרות שלו.

אשר למערכת מזג האוויר הנוכחית, כבר ביום שלישי שעבר כתב בן ארי למנוייו: "סביר שתושבי הרי המרכז המצויים בגבהים נמוכים יותר, דהיינו 750־800 מטר מעל פני הים, יזכו לראות פתיתי שלג באוויר וכנראה לא הרבה מעבר לכך, באותו פרק זמן שצוין לעיל. ירושלמים מתוסכלים יוכלו לטפס 94 מטר אל מרומי תורן גשר המיתרים, לשפר את סיכוייהם לחוות פתות שלג תועה שיחלוף לידם, או לצפות משם ביתר נוחות צפונה, לעבר רכס בעל חצור, 1,016 מטר מעל פני הים והגבוה בהרי בית אל, שם הסיכוי לכסות צחורה גבוה יותר". עם הקצנת התנאים החזויים, הקצין בן ארי גם את התרעותיו.

"חזאי בטלוויזיה או בשירות המטאורולוגי מחויב יותר לשמור על זהירות", מסביר בן ארי. "הוא נזהר לא לתת תחזית מעבר לארבעה־חמישה ימים קדימה, כי לטענתו, החשיפה שלו גדולה, ולא כדאי להסתכן. הוא אומר גם שאינו יכול להסביר הרבה דברים מאחר שהזמן העומד לרשותו קצר. קהל היעד שלי יותר מצומצם, ויש לי במה להסביר שהתנאי הזה מאפשר ככה וככה, אבל שימו לב שיש פרמטר אחר שיכול לפגוע. אני משתדל לשמור על עצמי ועל האמינות שלי".

אתה מדבר הרבה על שלג. גשם לא מרתק אותך?

"גשם זה נחמד, אבל זו תופעה שרגילים אליה. לצערי אנחנו חיים בארץ די משעממת מבחינת מזג האוויר במרבית ימות השנה. יש לנו רק כ־60 ימי גשם בשנה מתוך 365".

אבל דווקא בין רגיעה לרגיעה, פתאום קופץ האדרנלין באירוע קיצוני. אותו התקף אובך שתקף אותנו בתחילת ספטמבר האחרון, מלווה בשרב כבד, למשל, הוא מהימים שמזניקים את בן ארי לעמדת ההתרעות: "האובך שהגיע מצפון סוריה היה אירוע קיצוני מאוד. פרופ' דני רוזנפלד, מהמכון למדעי כדור הארץ, הסביר שאזור הסהר הפורה, בצפון־מזרח סוריה, היה פעם שטח חקלאי. בשנים האחרונות, כתוצאה ממיעוט משקעים ותהליכים שמלווים את ההתחממות הגלובלית, הוא הפך לשטח של אדמה יבשה. החבר'ה מדאע"ש נוסעים עליו ברכבי ארבע על ארבע ומפוררים את השכבה העליונה. מספיקה רוח חזקה על מנת להרים את האובך ולסחוף אותו לכיוון שלנו".

ואותה סערה מטורפת שחווינו בסוף אוקטובר?

"אליאור גיל, איש המקצוע שמכין עבור דני רופ את ניתוח התחזית בערוץ 10, זיהה 12 שעות לפני הסערה את התנאים האטמוספריים הקיצוניים שעשויים להתפתח וממש תיאר אחד לאחד את מה שעשוי להיווצר. חזאי שהוא בעל ידע נרחב ועין בוחנת יכול לעלות על זה. הוא הפיץ את התחזית בפורום של חבר'ה שמתעניינים במזג אוויר".

האירועים הקיצוניים האלה נכנסים לארכיון של בן ארי ומתויקים, והם ישמשו אותו בהמשך גם לענייני הוראה והדגמה. הוא זוכר אותם היטב: "היה מקרה מאוד קיצוני בשנות ה־80 או ה־90. זה התחיל בשרב אביבי, שהוביל לסופת אובך ובסוף ירד שלג צהוב. זה לא היה צפוי, המודלים לא עלו על זה. זו הייתה הפתעה רבתי".

מכורים לדרמה

כדי שמזג האוויר החורפי שהתפרץ עלינו בסוף השבוע לא יתפוס אותו לא מוכן, בן ארי נשאר בשבוע שעבר צמוד למסכים שבביתו. הוא מספר שלעתים בני משפחה צריכים להזכיר לו שיש ארוחת ערב. מה לעשות, התחביב־עיסוק הזה כנראה ממכר.

"קשה להתנתק כשיש תופעות כאלה", הוא מודה. "אתה רואה את גוש האוויר הקר שיורד אלינו מאזור הים השחור. מאוד מעניין לעקוב אחריו כל רגע ולראות איך הדברים מתפתחים. איך אפשר ללכת לישון, במיוחד כשאתה מוציא התרעה ואתה במתח אם אתה מדייק או מפספס".

עם כל המכשור המתקדם, יש דברים שקשה לחזות?

"אחוז דיוק המודלים לטווח של ארבעה־חמישה ימים הוא גבוה, אבל את חיזוי גל השלג הגדול של דצמבר 2013, ששיתק בזמנו את ירושלים ואת הרי הצפון, רובנו פספסנו, כי לא האמנו. זה היה מוקדם יחסית בשנה, כולם חששו מהים, שהיה חם בשתיים או שלוש מעלות מהרגיל. מי שניסה לחזות חשב שהאוויר הקר, שמגיע מטורקיה, יעבור מעל הים התיכון, יתחמם בחלקו התחתון ויוריד גשם ולא שלג. התברר שכולם טעו. האוויר היה מספיק קר, המעבר מעל הים היה יחסית מהיר ולא הספיק לחמם את האוויר. קיבלנו אירוע קיצוני ביותר. אחרי האירוע, להזכירך, נעצרה הפעילות החורפית, והעונה הסתיימה כשנת בצורת".

לדבריו, יש קהילה של כמה אלפים בארץ שמכורים לעסקי המטאורולוגיה ומחפשים כל הזמן מידע אקטואלי. בין 2,000 המנויים שלו יש כבר כמה שלא רק שואלים שאלות, אלא גם מייעצים לאחרים בעצמם. "ברשת יש הרבה מאוד חומרים שאנשים יכולים לעיין בהם", הוא מספר. "יש שפע של מידע שנגיש היום יותר מתמיד. פעם השירות המטאורולוגי היה שומר את כל הנתונים צמוד לחזה ולא נותן לאף אחד, אבל היום הוא נעשה פתוח".

העיסוק הזה לא מעייף?

"אחרי שעברה סופה, או מה שנקרא 'מערכת', אז אתה עייף ונותן לעצמך כמה ימים למנוחה. גם אין אצלנו חורף שמתחיל בסערה וכל הזמן סוער. אצלנו חורף זה אירוע של יומיים־שלושה, ואחריו השמיים מתבהרים, והכל מתייצב עד שמגיע האירוע הבא שלוקח לו כמה ימים להגיע, או חס וחלילה יותר".

מה אתה אוהב יותר: את הנתונים שעל המסך או את הסופה עצמה?

"המתח שבהמתנה מענג, אבל הכי כיף הרגע שזה קורה. כל צלחות הלוויין מתכסות בשלג, אתה לא יכול לקלוט נתונים ומה שנשאר זה לצאת החוצה עם המשפחה והכלבים ולשוטט. התקופה של הקיץ, לעומת זאת, היא דיכאון אחד גדול. באוגוסט־ספטמבר מאוד משעמם. בשלב זה של השנה אני בדרך כלל מתחיל לשים לב למה שקורה בארצות הברית. מתפתחים שם הוריקנים, וזה הרבה יותר מעניין ממה שקורה כאן".