תופעה: מה עומד מאחורי הקואוצ'רים, והאם אפשר לסמוך עליהם?

בשבועות האחרונים ישבתי בסדנאות, השתתפתי בשיעורים וראיתי מאות אנשים מתמכרים לדרכו של הרוקסטאר התודעתי. כמעט לא תראו שם את בני שנות ה–20, כנראה כללי המשחק החדשים ברורים להם יותר. תבחינו שם, לעומת זאת, בבני 40 ו–50, אלה שכבר מבינים שהמשחק השתנה, אבל החוקים החדשים פחות ברורים להם. 

את מי עוד לא תראו שם? "את זה שצועק על ראש הממשלה או על מאמן הנבחרת מהכורסה בבית עם כתם קטשופ על החולצה ו–20 קילוגרמים עודפים", אומר אלון אולמן (51), מייסד "קוד המנצח", מנטור "הצלחה מעשית ופריצת גבולות". 

אולמן צעד במסלול צבאי מבטיח, קריירה מבריקה, כשאחת הריאות שלו קרסה. ארבע שנים וחצי אחרי כן היא קרסה שוב. אז אולמן עשה את הדבר היחיד שכנראה לא היינו עושים במצבו - יצא לרוץ מרתון. משם עבר לטריאתלון. בסוף חצה את קו הסיום באיירון מן, תחרות איש הברזל, סיפור של 12 שעות ו–20 דקות. 

"עשיתי לא מעט דברים בחיי", אולמן מעיד על עצמו, "אבל כשחציתי את קו הסיום הרגשתי משהו מאוד חזק. הבנתי שאנחנו מוכרים את עצמנו בזול, שאנחנו לא מגרדים את הקצה של האפשרויות שלנו. יש את המשפטים האלה, 'אין גבולות', 'הכל אפשרי', אז לא, לא הכל אפשרי ויש גבולות, אבל אנחנו לא מגרדים את הקצה שלהם. ברגע הזה ידעתי שיש לי עוד. לא האמנתי, פשוט ידעתי. הבנתי שככה אפשר לחיות את החיים, לחיות בזוגיות, ככה אפשר לעשות כסף. התחלתי לחקור, למפות ולהנגיש לאנשים את הדנ"א של ההצלחה המעשית".

"בשמונה השנים האחרונות הובלתי יותר מ–200 ארגונים גדולים עם השיטה שלי. נגעתי ב–120 אלף איש באופן פרטי. רק בשנתיים האחרונות עזרנו ל–200 עסקים קטנים להגיע למטרות שלהם. זה מתחיל בסדנה של בוקר אחד, בוקר 'פריצת גבולות'. שם אני מספר את הסיפור על פריצת הגבול שלי באיירון מן. רבים יוצאים מהבוקר הזה עם מוטיבציה, טירוף לחיים, רוצים ללמוד את השיטה. אז עוברים לסדנה בת שלושה ימים שנקראת 'קוד המנצח', שם לומדים את הפרקטיקה. אני לא אומר לאנשים מה לעשות, אני לא גורו, אלא מעביר להם בבהירות ובעוצמה את הפוטנציאל שלהם, עד שהם מצליחים לראות את זה בעצמם. מנהיגות היא לא לומר לאנשים מה לעשות".

אולמן מתחזק עמוד פייסבוק עם 35 אלף עוקבים. הדיסקים שלו מחליפים הרבה ידיים ומגיעים לאוזניים שמוכנות לשמוע אותו. לשיטה שלו לא חסרה חשיפה. 

"אנחנו חשופים לשפע שלא היה פעם, כמעט בכל תחום, ובכל זאת מדד האושר יורד מעט. כל אדם שלישי נקלע לדיכאון, כל אדם רביעי סובל מהשמנת יתר. בגדול, רוב האנשים לא מרוצים. הם פועלים היום בסביבה שהשתנתה לחלוטין באותם כלים שהיו להורים שלהם. חושבים שאנשים מקולקלים באים לסדנאות, לוזרים שצריך לתקן. זה בולשיט. לסדנאות באים ווינרים שמבקשים למקסם את עצמם, שמבינים שהם יכולים להגיע ליותר. באים מכל שכבות האוכלוסייה. זה לא השוליים של הרוחניקים שמחפשים תשובות. כמו שאמרתי, זה שצועק על מאמן הנבחרת מהכורסה, עם עודף המשקל שלו, לא יגיע לסדנאות. הוא כבר יודע הכל".

גולן מלכה (42) הוא בעלים ומנכ"ל של שתי חברות הייטק ומלווה סטארט–אפים בתחום הסייבר. "במשך שנים הייתי בתעשיות הביטחוניות, סמנכ"ל שיווק ופיתוח עסקי", הוא אומר. "על פניו נגעתי בחלום הרטוב של כל בעל קריירה. הגעתי ללקוחות הגדולים בעולם, הובלתי עסקאות במיליוני דולרים ונהניתי מתנאים מצוינים. לפני שנתיים משהו בבטן אמר לי שזה לא זה. הרגשתי שאני מסוגל להרבה יותר, בכל מישורי החיים. לכאורה לא הייתה לי סיבה להתלונן, אבל הבטן לא משקרת, הרגשתי שאני צריך יד מכוונת. ככה הגעתי למפגש הראשון עם אלון אולמן. הוא נגע בשלושה עולמות שהם מרכז חיי: המשפחתי–זוגי, העבודה והעסקים והנושא הגופני–בריאותי. הוא מראה לנו איך באמצעות כלים פרקטיים אנחנו מסוגלים למקסם את מה שיש בנו".

מלכה מוסיף ש"הגעתי לשם מאוד ספקן, בהתחלה כל המשפטים שלו נשמעו כמו קלישאות. אבל בתוך שעה הבנתי כמה דברים אני לא יודע וכמה רחוק אני יכול להגיע. אם משתמשים בכלים האלה, הם עובדים. לא הלוזרים מגיעים לסדנאות אלא האמיצים. עברתי מהכורסה לריצת מרתונים. מאחורי כבר שני מרתונים ובקרוב הטריאתלון הראשון שלי. הגעתי לאלון ממקום מאוד טוב ונוח בחיים ועשיתי עוד קפיצה מדהימה. אני נמצא במקומות אחרים לחלוטין, בכל המישורים בחיי".

אלון גל (48), הבעלים של "תות תקשורת ותוצאות", הכיר לנו את תחום "האימון התוצאתי". במשך שש עונות עתירות רייטינג עם התוכנית "משפחה חורגת" הוא פגש אנשים במשבר. מחוץ למסך, הוא מעריך, הספיק ללוות במשך 18 שנה יותר ממיליון ישראלים. הוא ראה, תוך כדי תנועה, איך כללי המשחק משתנים.

"כשהיינו צריכים לברר בעבר מונח מסוים, היינו ניגשים לספרייה או למילון בבית", גל אומר. "היום המציאות שונה. ואם הכל השתנה, גם הליווי וההכוונה השתנו. זה לא מתוך בלבול, בואו לא נהיה פטרונים כלפיהם. למה חיפוש אחר הנחיה אינו לגיטימי? היום יש הרבה יותר צמתים, הרבה יותר אפשרויות, אז צריך גם הרבה יותר הנחיה. מערכת החינוך לא השתנתה, אנחנו והילדים שלנו באים מאותו מקום. המערכות האלו לא מלמדות אותנו להשתנות. היום יכולות להיות לאדם כמה קריירות, אז חייבים ללמד גמישות, ניהול אישי, ניהול תקציב. לפני 40 שנה אנשים קנו בית במחיר נורמלי וחיו בו את חייהם. היום לא מגיעים לבית בקלות. אנשים שוכרים דירות, אז יש מעברים גיאוגרפיים. וגם מעברים תעסוקתיים. כמות הצמתים עולה משמעותית. צריך ללמד אנשים איך להתגמש ולהתקדם".

"השינויים עצמם הם הדבר הכי בולט, יחד עם התדירות שלהם. הדבר הקבוע ביותר בתקופה הזו הוא השינוי. תעשיית התודעה רק בתחילתה. עכשיו כשהידע התייתר. הדור הבא יעבור כך או כך בתעשיית התודעה. המיומנויות החדשות יהיו גמישות. הילד שלי בן 12 ואני חונך אותו במתמטיקה. יש המון דברים שאני לא זוכר, אבל בארבע דקות ביו־טיוב אני יודע הכל. אז הידע כבר לא רלוונטי, המהפכה הזו נגמרה. עכשיו חשובה היכולת לנוע בתוך עולם מלא באפשרויות. שינוי זה הקבוע החדש, ומי שיידע לנוע עם השינוי, יצליח. תעשיית התודעה היא תעשיית השינוי. הכל משתנה בטירוף, כל הזמן, זו רק ההתחלה. אנחנו צריכים ללמוד לתפקד בתוך זה. איך לנהל את עצמנו, איך לשמור את הרגליים על הקרקע ועדיין לזוז, איך להעז, איך לשנות את עצמנו. 

"אלה כלים תודעתיים. הכלים שקיבלנו במערכת החינוך, ואפילו בבית, אינם מתאימים לשינויים. אנחנו דור הדמדומים. הילדים שלנו כבר שומעים מאיתנו שיחה אחרת, שיחה של חונכים. בבית ספר הם אומנם לומדים את אותו הדבר, אבל בבית אנחנו מלמדים משהו אחר. ההורים שלנו לא היו לנו חונכים לעולם החדש. הם עבדו בקריירה אחת כל חייהם, לא הבינו את הצורך בגמישות. בדור שלהם, אם שרדת - הגשמת. הספיק להם להביא אוכל לשולחן. ההגשמה שלנו שונה. אם לא נמציא את עצמנו כמה פעמים במהלך החיים, לא נשרוד. הדור שלנו הוא אמיץ, שובר מוסכמות".

שגית אסיאס (39), מאמנת עסקית ואישית אצל אלון גל, עבדה בעבר בשיווק ובמכירות. "הגעתי לאלון מתוך קושי שלי, תחושה שנתקעתי", היא מספרת. "הוא ניער אותי והציב מולי מראה מדהימה. הבנתי שאני מסוגלת להרבה יותר. שאני רוצה לעשות שינוי. הפכתי למאמנת. עבדתי בעבר עם אנשים וידעתי שאני רוצה להמשיך להשפיע על אנשים, אבל לגמרי לא היה לי כיוון עד אז. עזבתי את העבודה עוד לפני שידעתי מה אני רוצה, כי כבר הבנתי מה אני לא רוצה. היה לי מאוד נוח כלכלית, אבל הרגשתי שאני לא מממשת את עצמי, שאני לא עושה את הדבר שאני צריכה לעשות. כשהעזתי לומר מה אני לא רוצה, הדברים התחילו להתגלגל מעצמם. נכון שאנשים מגיעים אלינו בצמתים בחיים, אבל צמתים יכולים להתעורר גם כשעל פניו הכל נוח. הייתי זקוקה רק להכוונה".

כשתוהים אצל ד"ר אשר עידן, מומחה לרשתות חברתיות, מה השתנה, הוא שואל מאיפה להתחיל. "אנחנו חיים בעידן שבו ההמון חכם יותר מכל גאון וחזק יותר מכל שלטון", הוא פותח. "המהפכה התודעתית מתרחשת בכל מישורי החיים. בני ה–35 ויותר, המודרניים של המאה ה–20, הם הפרימיטיביים של המאה ה–21. 

בעקבות מחקרים שעשיתי וכתיבת הספר 'הכוח החמישי - כוח הרשת' שיצא בשנת 2014, גיליתי שמי שנולד אחרי 1985 - בדיוק עשור לפני מהפכת האינטרנט - הוא האדם החדש, בעל תודעה חדשה. הצעירים האלה, בני ה–30 ומטה, הספיקו ללמוד את חוקי המשחק החדשים לפני שנסגר להם חלון הקוגניציה והשפה. בני ה–30 ומעלה חווים את המשחק החדש כשפה שנייה, וזה גורם לפער עצום בין הדורות. בני ה–30 ומעלה הם כמו זוג הורים שעושה עלייה לארץ חדשה, הם מהגרים שנעזרים בילדים הצעירים כדי לתקשר בשפה החדשה. לצעירים יש תודעה וחשיבה רשתית, למבוגרים יותר יש חשיבה ליניארית או טקסטואלית".

ד"ר עידן טוען שאנחנו חיים באותו בית עם הילדים שלנו, על אותו לוח שחמט, אבל לא מבינים את כללי המשחק שלהם והם לא מבינים את כללי המשחק שלנו. 

"הצעירים תמיד מתמרדים והמבוגרים תמיד מפעילים סמכות", הוא מסביר, "אבל מה שקורה עכשיו זה לא פער בין–דורי, זוהי מהפכה בין–דורית, שבר עמוק. הטכנולוגיה החדשה שונה לגמרי מכל מה שהתפתח ב–500 השנים האחרונות. כמו שהמעבר מכתב יד לדפוס היה שבר, עכשיו יש מעבר מכתב ודפוס לתמונות ורשת.   

"בני 30 ומעלה מבולבלים. כל הביטחון העצמי שלנו נשאב מהעובדה שאנחנו מצוינים בדמקה, במשחק הישן, אבל משכו לנו את השטיח מתחת לרגליים, כי העולם הפסיק לשחק דמקה ועבר לשחק שחמט. ההצלחה החדשה היא גישה ולא בעלות. זאת אומרת שהידע הוא הבעלות, והידע התייתר, הכל נמצא בגוגל, ואילו התודעה היא הגישה והיא הכלל החדש להצלחה.

"עד היום דורשים במשרד החינוך מילדים לקויי ראייה לקנות ווקמן כדי ללמוד את השפה בשמיעה, זה בלתי נתפס. נדיר למצוא היום ווקמן בכלל. זו דוגמה מאוד מגוחכת לפער העצום בין האנשים המבוגרים במערכת החינוך לבין התלמידים שחיים בעידן החדש". 

אמצע השבוע, שמונה בבוקר, אבל העיתוי הזה, שעת השיא, לא מפריע למאות אנשים להתייצב ב"בית ציוני אמריקה" כדי לראות את ניר דובדבני (42), איש עסקים ומנטור בתחום המכירות, נותן שואו על הבמה. שעות הוא עומד שם, מעביר בתשוקה את הכלים והתובנות שצבר בחייו המקצועיים. הוא ניהל את רשת מכוני הכושר הולמס פלייס, הקים עסקים משלו, ואז החליט לפתוח חברה לייעוץ עסקי, להעביר לאחרים את הידע שצבר. 

לפני כתשע שנים החל בלמידה משלו, אצל טובי המנטורים בעולם, והבין שהבעיה אינה בידע אלא בתודעה, בגישה ובאנרגיה. כשהרגיש שפיצח את הנוסחה שמאפשרת לו להעביר את כל החבילה לציבור, הדרך לבמות נסללה מעצמה. אתה מתמקד במכירות, תחום גשמי, אבל מתבונן בו דרך הרוח.

"מכירה היא ראי של נפש. היכולת של אדם למכור היא היכולת שלו להשפיע. מכירה שווה השפעה. אנחנו חיים בעולם רווי מסרים, מי ששולט ביכולת ההשפעה שלו על עצמו וביכולת שלו על אחרים חי בעולם עם משמעות, חי בתחושת הגשמה ותשוקה, ובהכרח איכות החיים שלו משתנה לטובה. לימדתי בארגונים ובחברות הגדולים בישראל, הבאתי אליהם את הנוסחאות למקסום יכולות המכירה של העובדים. תוך כדי העשייה הזו הבנתי שמי שבאמת צריך את הכלים האלה הם העסקים הקטנים והבינוניים, שעשרות אלפים מהם נסגרים כל שנה. הם לא חלק מארגון חזק, שמביא את ההעשרה הזו לעובדים, זה רק עסק קטן שמנסה לשרוד. בחברות הגדולות הצלחתי להגיע למאות אלפי אנשים. בסמינרים לעסקים קטנים ולאנשים פרטיים כבר עברו אצלי יותר מ–40 אלף איש. כשאני משפיע על בעל עסק שמצליח להגשים את עצמו, אני משפיע גם על בני משפחתו ועל נפשות אחרות שסובבות אותו".

"פעם סדנאות לימדו להשתייך. כולם דיברו על הצורך להשתייך, להיות חלק ממשהו. גם מערכת החינוך מלמדת להשתייך. היום זה לא עוזר להשתייך, כדי להצליח צריך להתבדל. לא אימנו אותנו לבלוט. וכדי לבלוט נדרש להתאמן, אלה שרירים שונים וחייבים לעבוד עליהם.

"למדינה יש אינטרס לעשות את כולנו זהים. גם מערכת החינוך מלמדת אותנו להשתייך, להיות כמו כולם. ילד מרמת השרון וילד מדימונה אמורים לצאת ממערכת החינוך אותו הדבר. המטרה היא להביא את כולם לאותה נקודה. לפסיכומטרי, ללימודים גבוהים". 

דובדבני מסביר כי "פעם המדינה תגמלה בנדיבות אנשים שהשתייכו. מי שהשתייך למוסדות המדינה כמו משטרה, צבא, עירייה, חברת חשמל, תוגמל בהסכמים נוחים. כולם רצו להיות חלק מזה. היום המדינה לא עוזרת לך להשתייך. מצד אחד, היא מדרבנת אותך להיות יזם, להוציא 700 בפסיכומטרי, להיות רופא, אבל לא מתגמלת. אם המדינה הייתה נותנת הסכמים קיבוציים, לא כולם היו רוצים להתבלט. היום אי אפשר להיכנס למקומות עבודה עם הסכמים קיבוציים. גם במקומות שיש בהם הסכמים כאלה, העובדים החדשים מוחתמים על חוזים אישיים שמודדים יעדים. היום אתה נמדד על התבדלות ומצוינות. עובד חדש נמדד בהישגים, אז הוא חייב להתבלט כדי להשתייך ולקבל קביעות. אני רואה את זה באימונים של ארגונים. עובדים עם קביעות לא  באים עם המוטיבציה של העובדים הצעירים". 

"זה נכון. מה קרה שפתאום מנטורים הפכו לכוכבי רוק? הנה, 'הזאב מוול סטריט' מגיע לארץ. אנשים לא יודעים במי מדובר. רק ראו את הסרט וקנו כרטיסים כדי לראות אותו. הם מבינים שבעולם הקפיטליסטי שיפור היכולות האישיות הוא המפתח להצלחה בחיים. ואנשים היום מוכנים לחדד את המיומנויות שלהם. במערכות הנורמטיביות מתעסקים עדיין בידע, אבל זה כבר לא רלוונטי. היום חשוב לעצב התנהגויות ליצירת בידול. היום צריך ללמד ביסוס יכולת, הנהגה, השפעה ועוצמה. אם ימשיכו ללמד רק ידע, אז הסדנאות ימשיכו לפרוח. 

"מכירה היא המיומנות הכי קריטית להצלחה בחיים. היום מי שיודע למכור יכול לבחור. השאלה היא האם אתה בוחר או נבחר. אם אתה לא יודע למכור, אתה נבחר. עבור אנשים סוחפים, שיודעים למכור, אין משמעות לתואר שלהם ולכמות הידע שצברו. התארים שלי לא עזרו לי להיות מבודל, הם היו עוזרים לי במקרה הטוב להיות עוד פקיד בחברה. אני לא נגד זה - אם זו בחירה, ואיכות החיים של הפקיד גבוהה ומלאת סיפוק. אבל רוב האנשים לא בחרו בזה אלא נדבקו לכיסא מתוך פחד. עם זה יש לי בעיה, כי אפשר, בקלות יחסית, לחיות ללא הפחד שמנהל ומעכב אותנו".

אם המנטורים נשמעים לכם מלאי תשוקה ומחזיקים במסרים מהודקים, עיניהם הנוצצות של המאמינים לא מותירות מקום לספק: הם יודעים את העבודה. 

שלום גינזבורג (46), מנהל פיתוח עסקי ברשת מכוני הכושר "EMS קלאב" ובעלים של סטודיו בחדרה, שירת 21 שנים בצה"ל. לדבריו, "באמא של אזור הנוחות". עד שהזמין לפני שנתיים את דובדבני להרצות בכנס מנהלי מועדוני ספורט. 

"כששמעתי אותו, נחשפתי לדרך חיים וגישה שלא הכרתי", גינזבורג אומר. "במסגרת הצבאית לא נדרשתי לעסוק בהיבטים פרקטיים של ניהול עסק או ניהול עובדים. זו הייתה חממה שונה לגמרי מהחיים בחוץ, מהאזרחות. פרשתי מצה"ל והתחלתי לעבוד כמנהל מכירות בענף חדרי הכושר. לאורך כל הדרך הרגשתי שאני רוצה לשנות כיוון, שאני יכול יותר. פגשתי את ניר דובדבני והגישה השתנתה. התחלתי לראות איך כן אפשר לעשות. עברתי שינוי גדול תוך ארבעה חודשים. הפכתי משכיר לעצמאי, הקמתי עסק משלי, שיניתי את תפיסת החיים שלי. אנשים שמגיעים לסדנאות מבינים שהם צריכים לעשות משהו אחרת, רק הם לא יודעים מה ואיך, ולא תמיד מאמינים ביכולות שלהם. מי שמוכן להתמסר לזה במאה אחוז, מצליח לעשות את השינוי".