לקראת יום ההולדת ה־40 שלו החליט מעין אביגד שהוא חייב לעצור לרגע את החיים ולעשות משהו מיוחד. משהו אישי, פנימי. “חשבתי מה אעשה”, הוא מספר. “המצב די מבאס וזה מה שאני שומע מכולם. זהר, אשתי, אמרה שנשבר לה מהאלימות, חוסר הסובלנות והשחיתות. אנחנו מרגישים כמו עבדים של הטייקונים. גרנו בתל אביב עשר שנים, עברנו לכפר סירקין, שכרנו בית עד שבא מיליונר ואמר: ‘בתוך שלושה חודשים עולים הדחפורים, תמצאו בית אחר’. השכירות עולה בטירוף, המשכורות לא עולות, ואנחנו מתחילים להיות לחוצים. עברנו לניר דוד. זהר בת קיבוץ. אנחנו אוהבים את המקום, אבל נדחקנו לפריפריה. כל הזמן חייבים לצמצם. זהר הציעה שניסע לקנדה. אחותה רופאה, היינו אצלה בוונקובר, ואי אפשר לתאר את איכות החיים. רק שאני לא כל כך רוצה”.

מעין אמר לזהר שהוא מעוניין להכיר מחדש את המדינה, אולי ייווצר שוב הקליק הישן. הם חשבו על מסע בשביל ישראל, אבל העובדה שיש להם שלושה ילדים, בהם אופק הקטן, בן שנה וחודשיים, הפכה את העניין ללא ריאלי.

ואז מעין נזכר שכשלמד באוניברסיטה היה לו מרצה שסיפר שחצה את ישראל ברכיבה על סוס. “היא בהתחלה אמרה: ‘אתה בן 40, גם ככה מדוכא, בוא נלך על זה’”, הוא נזכר, והיא מיד הוסיפה: “יש לו הרבה שיגעונות, אני זורמת”.

ביום חמישי שעבר פגשנו אותם במחנה מאולתר שהקימו ליד האנדרטה לזכר חללי משמר הגבול בכניסה לוואדי ערה. הם יצאו לדרך ב־10 באפריל ממוזיאון בית אוסישקין שבקיבוץ דן, כשהיעד הסופי הוא אילת. למסע שלהם הם קראו: “מסע 40 לארץ המובטחת”.

“עשיתי בגרות, שירות בצנחנים, תואר ראשון ושני. אני מעצב תעשייתי, מרוויח מעל הממוצע, וגם זהר מעצבת תעשייתית, עובדת בניהול פרויקטים בבנייה”, מעין מספר. “שנינו מרוויחים יחסית יפה, אבל בני 40 ובלי כלום. ההבטחה לא מתממשת. זו לא בעיה רק שלנו, זו בעיה דורית. אז אנחנו עוצרים את החיים ל־40 יום, שזה לא קל, ועוברים לקצב של עגלה וסוס. חלק מהמסע להרגיש שוב את הנופים של הארץ ולהתאהב בה מחדש”.



“כל יום תקלה"


הם יצאו לדרך לפני שמונה חודשים בלי להבין דבר בסוסים ובעגלות. “נשברתי אלף פעם במהלך ההכנה”, מעין מודה. “הלכתי לאיש שמבין בסוסים והוא במשך 20 דקות ירד עלי: ‘לא תצליח, זה בלתי אפשרי’. יצאתי משם כמעט בוכה, הלכתי לזהר והיא אמרה: ‘עזוב, תן לו לדבר’. במהלך הדרך נתקלתי בעשרות כאלה. אפילו לפני היציאה היה מומחה שאמר ‘אין סיכוי, לא תזוז מטר’”.

"נשברתי אלף פעם במהלך ההכנה". מעין אביגד עם משפחתו והסוס רוי. צילום: אריאל בשור"נשברתי אלף פעם במהלך ההכנה". מעין אביגד עם משפחתו והסוס רוי. צילום: אריאל בשור

מעין קנה עגלה. בהתחלה חשב שהיא קטנה מדי, אבל כשבדק ברשת גילה שהיא במידות של מפרשית הערבה, העגלות ששימשו את המתיישבים הראשונים באמריקה. אצל חיליק מדגניה, מומחה בבניית עגלות, הם פירקו את המרכב התחתון, בנו מחדש והוסיפו קפיצים של טויוטה, כי המסע הוא לא על כביש אספלט נוח. הכוונה היא לחצות את ישראל בשבילי העפר של פעם.

יוסי, אביו של מעין, נגר אומן מקיבוץ גונן, עזר בבניית ההתקנים. בגאז’, ארגזי ציוד, קשתות שעליהן יניחו את כיסוי הגג. כעת מה שנותר הוא למצוא את הסוס המתאים. המומחים אמרו למעין שייקח זכר מסורס, בערך בן 10, המנוסה בעבודה עם עגלות.

מעין התחיל לחרוש את הארץ. אמרו לו שבשטחים הכי טוב לחפש, שם עדיין משתמשים בסוסי עבודה, אבל כשהגיע נאמר לו שבא בתקופה לא טובה. כולם נמצאים בחודשים אלה בשדות.

מעין נסע לצפון ולדרום. סוחרים הציעו את מרכולתם. “הביאו סוסים מדהימים, אמרו לי ‘בני 10’, אבל כשהבאתי וטרינר הוא קבע: ‘בן 20’. יצאנו להליכה של ארבעה קילומטרים והסוס נפל. הווטרינר אמר: ‘אתה לא יכול לקרוא לי בכל פעם, תלמד איך בודקים גיל לפי השיניים’. ישבתי בלילות ולמדתי באינטרנט איך בודקים גיל של סוס”.

את רוי, סוסו הנבחר, מצא מעין במושב ליד אשקלון, יד שנייה מרופא שיניים. מדובר בסוס שידע לעבוד עם כרכרות של שני גלגלים, אבל פחות עם עגלות מסיביות. לכן הביא אותו לקיבוץ גונן, שם מתגוררים הוריו, כדי להכניס אותו לכושר.

מעין עבד עם רוי שלוש פעמים בשבוע, לפי תוכנית אימונים שעליה פיקח בחור שידוע ברמת הגולן כלוחש לסוסים. “הוא אמר: ‘אני מאלף אותך, לא את הסוס’”, מעין נזכר. “היום אני לא יכול להסכים איתו יותר. הסוסים יודעים כל מה שהם צריכים, האילוף הוא שלנו”.

כדי לדעת לרכוב על סוס עם עגלה עבר מעין הכשרה אצל אורי שרת, ממרכבות הירדן, שמוציא טיולים בדרום הכנרת. הוא עבד אצלו במשך חודשיים, כי לרכיבה הזאת חוקים משלה. “אם אתה מתברבר עם סוס ועגלה, חבל על הזמן. אין שם רוורס”, הוא צוחק.

במשך הדרך החלו מעין וזהר, שעד אז חיו בחיסכון, להשקיע עוד ועוד בפרויקט היומרני. הם הרכיבו לגג העגלה פאנל סולארי שמאפשר חשמל 24 שעות ביממה. הביאו שני מכשירי DVD ניידים למקרה שהילדים ישתעממו. זהר התנגדה, מעין התעקש, בסוף היא העמיסה את המכשירים אבל שכחה בכוונה את הסרטים בבית.

“הגעתי לבחור מרמת השרון שמחוץ לבית שלו יש שלוש עגלות”, מעין מספר. “קניתי ממנו רתמות והוא אמר: ‘אני לא יכול לצאת מפה לשום מקום. הכל בטון’. העגלה שלנו מצוידת היטב. תרופות, חיתולים, כיסא בטיחות לתינוק. לא חסר כלום”. בנוסף לעגלה קנה הזוג גם ג’יפ טראנו בן 20 שנה שילווה אותם לאורך כל הדרך כחפ”ק לציוד ומעברים קשים. בדרך כלל יש עליו קרוב משפחה, חבר או מתנדב.

לפני שיצאו, וכדי למנוע תקלות, עבר מעין את המסלול המיועד בג’יפ שקנה. הוא הקליט את הדרך על אפליקציית “טריילז”, הווייז לניווט בשטח. הוא אפילו טרח ומצא את בעלי המפתחות לשערים הנעולים שנמצאים לאורך הדרך. שערי שדות, מעברי בקר, רק למנוע תקלות מיותרות.

“התחלנו בשמחה”, מעין מספר. “ידענו שבקיבוץ דן יש שער נעול. התקשרנו לאחראי, סיפרנו שאנחנו מגיעים. עברנו שם כמו מלכים. המשכנו לנסוע בתוך הנחל ואז הגענו לעוד שער נעול. רק התחלנו ואנחנו לא יודעים לאן ללכת. בטיול ההכנה השער היה פתוח. איך עוברים? אבא שלי בג’יפ ואני בלחץ. פתאום הוא אמר לי: ‘אני שומע מישהו דופק מרחוק עם פטיש. חכה רגע’. הסתבר שרשות שמורות הטבע עבדה בסמוך והיה לאנשיה מפתח. כמעט כל יום יש תקלה”.



“כמו גלוית פרסומת"


מעין וזהר חיים יחד כבר עשר שנים. למסע הם יצאו כאמור עם שלושת ילדיהם: נהר, בן 7, הלל, בן 4 וחצי, ואופק.

מעין עובד באזור השרון. בכל יום הוא יוצא בארבע וחצי בבוקר מהבית כדי להימנע מהפקקים ולחזור בזמן כדי להיות קצת עם הילדים. “12 שעות מדי יום, מדלת לדלת”, הוא מספר. “חיים קשים, אבל חלק מהבחירה שלי. אני אהיה עם הילדים אחרי הצהריים, אפילו שזה גובה ממני מחיר שבשמונה וחצי אני במיטה. לא מוכן לוותר על המשפחה. אנחנו עובדים יותר שעות, שמים את הילדים ביותר מסגרות. רצים מאוחר הביתה, בקושי מחליפים מילה עם האישה, כי היא צריכה להשלים עבודה בערב. אתה אומר: ‘מה העניינים? אני כבר לא מכיר את המשפחה’”.

עכשיו אתם מבלים כל דקה יחד. זה לא קשה?
“השבוע הראשון היה קשה, אבל אחריו משהו נפתח. אנחנו ביחד, הילדים יותר רגועים. אין כל הזמן את הבקשה של ‘טלוויזיה, מחשב, אייפד’. אני לומד מחדש להעריך את זהר, שהיא אישה מדהימה. אנחנו בדרך כלל נעזרים בעוד גבר והיא עושה עבודה של שלושה גברים. היא לא ידעה לנהוג בג’יפ והילוכים, והיום היא מסתדרת עם קטעים טכניים מאוד מסובכים. אשת חיל מי ימצא. הדבר המדהים בזוגיות היא שאם אני נשבר, היא תופסת ומרימה אותי. אומרת ‘אתה לא מוותר’, וכשהיא נשברת, אני בא עם חיבוק ויהיה בסדר. רק ככה זה יכול לעבוד”.

הם גומאים כ־20 קילומטר ביום, כשסוס יכול ללכת כשבעה קילומטרים בשעה, או עד 12 קילומטר בדהירה קלה. סדר היום שלהם כולל שעתיים של רכיבה בבוקר, עצירה במעיין, רחצה ושעתיים נוספות של רכיבה עד הצהריים. בחמש מסיימים את היום.

“ביום השלישי היינו בירדן ההררי”, מספר מעין. “ירד גשם שוטף. הם ישבו מאחור, בעגלה, על מזרנים שפרשנו. אני מקדימה רטוב עד לשד עצמותי. לסוס היה קשה בהליכה, היה צריך לעבור לדהירה קלה. משמאל תהום, ולמטה הירדן ההררי שוצף. אבא שלי בא עם הג’יפ, חשב שמשהו קרה, ואני אומר לו: ‘זו החוויה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים’. כמו בסרטים. מדהים”.

"הילדים יותר רגועים, אין כל הזמן רצון של ‘טלוויזיה, מחשב, אייפד'". באחת התחנות במסע. צילום מתוך דף הפייסבוק "מסע40""הילדים יותר רגועים, אין כל הזמן רצון של ‘טלוויזיה, מחשב, אייפד'". באחת התחנות במסע. צילום מתוך דף הפייסבוק "מסע40"

רק שאחרי הגשם בא הבוץ, ואיתו העבודה הקשה. בעליות התלולות רותמים את העגלה לג’יפ כדי לא להכביד על הסוס. במעברי בקר הזהירו אותם שאסור לעלות מחשש שהבהמה תיפצע, אז מעין מעביר את רוי ברגל מהצד, ואת העגלה דוחפים. כשהסוס רעב מעין לא פעם מוציא מגל וקוצר לידידו הטוב מזון טרי.

“הקושי והאינטנסיביות, עם שלושה ילדים ברקע, הם מטורפים. אני לא זוכר שעבדתי כל כך קשה מאז הצבא”, מעין מודה. “ביום הגשם, בירדן ההררי, אנחנו נוסעים ופתאום מולנו כוחות צבא, תרגיל חטיבה עצום. צריך לפנות ימינה ויש שיירת נגמ”שים על הדרך. אני עוצר ושואל ‘אתם יכולים לזוז בבקשה?’ עונים ‘לא נזיז את כל הכוחות בשבילך’. מה אני עושה? הגיע איזה מפקד והוא אמר ‘אתה בעל הבית, זה שטח אזרחי, לא שטח אש, מה אתה רוצה?’ אמרתי ‘תזיז את הכוחות’. הוא העיף את טורי הנגמ”שים. זה היה סוריאליסטי לחלוטין. מפנים את הדרך לסוס ועגלה. רק בישראל.

“אנחנו אנשים שמטיילים, אבל הכרנו מחדש את הארץ”, זהר מודה. “הגשם שירד ניקה את האוויר, והכל היה צלול. ישראל בצפון באמת נראית כמו גלוית פרסומת”.

מעין נזכר בעדרי הצבאים שעברו לידם, בחסידות שדאו מעל. במחנה שהקימו ליד רמות מנשה, התנים ייללו לאורך כל הלילה. אבל לא רק בחוץ הם ישנים. יש כמה חברים, בני משפחה ואפילו אנשים ששמעו עליהם ברשת שהתנדבו לארח אותם לאורך המסע.

“את שישי־שבת עשינו במושבה יבנאל, אצל משפחה של חוזרים בתשובה”, מספר מעין. “אמרו לנו: ‘אין בעיה, אבל בתנאים שלנו, כהלכתם’. היה מדהים. התנתקנו. המארחת אמרה: ‘תסיים לקצור לפני השבת’. אז הכנתי לסוס ערמה ענקית. שאלתי אם מותר להאכיל אותו, כי זאת בכל זאת עבודה, והיא אמרה: ‘זה פיקוח נפש, מותר’. עכשיו התארחנו בדברת אצל משפחה נחמדה שבדיוק סיימה לבנות את הבית אחרי שמונה שנים של עיכובים. זה נתן לנו תקווה שאולי בעתיד גם אנחנו נוכל. המסע הוא גם לנוף האנושי”.



סוס מחפש מנהיגות


רוי הסוס הפך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. “היינו בשדות של עמק יזרעאל”, מעין נזכר. “זה היה יום אחרי שעלינו עליות מאוד קשות. הג’יפ משך את העגלה והוא הכתיב את הקצב. רוי הלך בלי משקל, כמו מלך. למחרת הוא לא זז. נראה בסדר ואני לא מצליח להזיז אותו. אמרתי לזהר: ‘זהו, נגמר המסע’. היא ענתה: ‘לדעתי הוא בוחן את המנהיגות שלך’. אזרתי כוחות. סוס הוא חיה אינטליגנטית, אבל פחדנית. זה מה שגרם לה לשרוד. היא מחפשת מנהיג, אז נהייתי שוב מנהיג. אנחנו כבר ארבעה ימים אחרי, והוא עולה עליות פי אלף יותר קשות”.

נהיית פסיכולוג של סוסים.
“הממשק בין הסוס לאדם פשוט מדהים. הוא מחייב אותך להיות כל הזמן במיטבך. הוא מצפה ממך להוביל, לקחת אחריות. לצפות מראש בעיות. אני לא יכול לחכות שתבוא משאית והוא ייבהל. כשאני רואה את המשאית מרחוק, אני מאט, זז לצד הדרך. לפעמים אני יורד ומלטף לו את הראש. מסתכלים על האוזניים, כי הן מראות למה הוא מקשיב ואם הוא נבהל”.

אחרי שבועיים בדרכים הבינו מעין וזהר שהם לא יכולים להתחייב שיגיעו עד למטרה הסופית באילת. “היום, כשהגענו הנה, כולם כבר גאים בנו”, מעין משוכנע. “אנחנו בסדר עם כל מה שיקרה. יש משפחה, יש אותי, הסוס. אם יתחיל להיות לו קשה, נעצור”.

אחרי המשפחה הנועזת אפשר לעקוב בדף הפייסבוק “מסע40”. מעין וזהר מצלמים בכל יום חוויות, כאשר מעין עורך קטעים נבחרים ומעלה פוסטים, לפעמים מחפש מתנדבים לליווי. כשביקשו לתת להם חסות למסע, הם סירבו בנימוס, מתעקשים להשאיר את המסע טהור ונטול כל אלמנט מסחרי.

“אני לא מתריס או מוחה, זה מסע ההתבגרות שלי”, הוא מדגיש. “הייתי שקוע עד הצוואר בענייני משפחה ועבודה ולשבת עד ארבע בבוקר ולקרוא על שיניים של סוס, זה מבחינתי הדבר המיוחד. לנסוע עד קצות הארץ בשביל משהו שחשוב לי באמת”.

יש כבר תכנון לחגיגות ה־50?
“זה אמור להיות מסע ראשון מבין שלושה, אני רק לא יכול להתחייב”.