בשבוע שעבר צוין יום הזיכרון לשואה לזכר ששת מיליון היהודים שנרצחו ומתו על קידוש ה'. ובעוד סיימנו את ההתייחדות עם זכרם, קראנו בפרשת קדושים כיצד צריך לחיות על קידוש ה'. "דבר אל עדת בני ישראל... קדשים תהיו" (ויקרא יט, ב).
כיצד מיישמים חיים של קדושה? על ידי תרי"ג מצוות כגון: "איש אמו ואביו תיראו" וכן "את שבתותי תשמורו", ועוד כמפורט בתורה. כך מקושרים "קדושים" שנהרגו עם "קדושים" שהובדלו לחיים ארוכים.
היהדות איננה ממריצה אותנו למות על קידוש ה'. אדרבא, התורה כולה, על מצוותיה, פרטיה, הלכותיה ודקדוקיה, נדחית מפני פיקוח נפש של הפרט וכל שכן של הציבור (מלבד שלוש העבירות החמורות: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, שבאלו נאמר "ייהרג ואל יעבור").
כל הנושא של מוות על קידוש ה', והשבח והמעלה של המקדש שם שמיים במותו, נאמר בדיעבד. אם נגזרה גזירה ומוציאים יהודי להורג והוא עולה לגרדום וקריאת "שמע ישראל" בפיו, בוודאי שזו המדרגה העליונה שאליה שאף רבי עקיבא להגיע. אך מלכתחילה הקב"ה לא מבקש זאת, אלא חיים של קדושה.
כיצד יכול אדם לחיות ולקדש את ה'? אם הוא יוצא לרחובה של עיר ובצאתו פוגש אלמנה כאובה, והוא מחייך אליה ומברך אותה בברכת יום נעים; אם הוא רואה את חברו והנה פניו מביעות דאגה או עצבות, והוא אינו מתעלם אלא פותח עמו בשיחה ומנסה להחדיר שמחה ביומו; אם הוא מנהל חנות, ולמרות ניסיון של רווח לא הוגן הוא אינו זז מערכיו, ואינו מטעה את הקונה לא במחיר ולא בטיב המוצר.
בכל הדוגמאות הללו האדם מקדש את ה' בחייו ומיישם את כל מה שהתורה מלמדת אותו. אין צורך למות כדי לקדש את השם, מספיקה ההליכה בנתיב שהתורה וחז"ל מורים. למות על קידוש ה' זהו רגע אחד נשגב של עילוי. לחיות תוך קידוש ה' אלו חיים מתמשכים של התעלות.
# # #
עקב סמיכות התאריכים ארשה לעצמי לשתף אתכם במכתב שכתבתי לנכדתי ליטל, בעת שחוותה לאחרונה סיור לימודי בגיא ההריגה באירופה:
"ליטל שלנו,
כשתקראי שורות אלה לאחר ביקור במרתפי האודים העשנים, שבהם עונו ונטבחו אבותינו, בוודאי ימלאו את ראשך מחשבות יגון וייאוש. וכהמשך טבעי, הרבה דמעות.
"דמעות על אכזריות שאין שנייה לה בתולדות האנושות, דמעות על ילדה קטנה עטופת אהבת אב ואם, אחים ואחיות, אשר לפתע קטפוה ידיים גרמניות וסייעניהן הפולנים, הליטאים או ההונגרים והשליכוה אל גיא ההריגה; דמעות על משפחה פורחת אשר ארגה חלום נפלא על עתיד ילדיה ולפתע רוחות מלחמה ושנאת עולם לעם הנצח טלטלוה מקן אוהבים אל בורות קבורת אחים; דמעות על נטפי תקווה שהיו לאפר קדושים; דמעות על נעליים יפות שלראשונה נעלה תינוקת תמימה, ולפתע היו לדומן על פני האדמה; דמעות על אם שכולה שמול עיניה הושמדו משפחתה, עתידה וישותה, וכל מהותה הפכה לריק וחידלון.
"בוודאי, ליטלי שלנו, תשאלי את השאלה הכואבת: למה? למה, בורא עולם ויוצר בראשית, אפשרת לחיה הנאצית לשסע את ילדיך? למה אפשרת לשמש להמשיך להאיר את העולם בעלות השחר, בעוד נחלי דמים זרמו במורד השואה? למה אפשרת לירח להמשיך להאיר את לילות האופל, בעוד הכאב הופך את אומתנו למוכת עיוורון אשר עיניה אינן מסוגלות ליהנות מאור היום ואף לא מהבלחת אורה בשעות צאת הכוכבים?
"אין לנו תשובה. אך כל שאלותינו מתגמדות מול אמונתנו בקב"ה. באחד הפתקים שכתב אחד היהודים שנספו בשואה, נמצא כתוב: 'ריבונו של עולם, עשית הכל כדי לנסותני. לקחת ממני הכל. אשתי, ילדי, אחי ואחיותי, אבא ואמא. הכל לקחת ממני. אך דבר אחד גם אתה לא תיקח ממני: את אמונתי בך. עד נשימתי האחרונה אזעק מקירות לבי: 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח'.
"קשה לנו להבין לאלו מדרגות ופסגות מסוגלים יהודים להגיע. אך זוהי עובדה. הנאצים ועוזריהם בכל אתרי ההשמדה לא שיערו כי צאצאיהם של יהודים אלו, המושפלים והנאנקים, הטבוחים וההרוגים, יקומו מעפרות תבל ויקימו בעזרת השם מדינה משלהם, שבה יצמחו מחדש כל האילנות אשר נגדעו בשואה.
"תחת כל עץ שהוכחד שתלנו אילנות חדשים. תחת כל משפחה שנספתה הקמנו מאות תחתיה. עצם חיותנו בארץ ישראל הוא הניצחון שלנו על כל הקמים עלינו. למרות הכל אנו קמנו ולא חיכינו לתחיית המתים שבוא תבוא עת יגאל אותנו הבורא ית' בגאולה השלמה.
"אנו בעצמנו, ליטל היקרה, את וחברותייך הפוסעות בין שבילי המוות, אתן בעצמכן וכל הדורות שזכו להגיע לארץ ישראל - אתם מהווים את תחיית המתים. המתים אשר זיכרונם מרעיד את נימי נפשכם ברגעים אלו, אשר אתם פוסעים על האדמה הארורה שספגה את דמם. לא רק זיכרונם קם לתחייה. הם בעצמם חיים וקיימים בדמותכם, נערים ונערות יקרים כאן בארצנו.
"הם מתו על קידוש ה', אתם חיים למען קידוש ה'; הם שרו את התקווה, אתם הגשמתם אותה; הם חלמו על ציון, אתם חיים בציון.
"זכרי סבא רבא, דודים ואחרים אשר רק זיכרונם איתנו. אך אל תוסיפי לבכות. התעוררי, התעוררי, כי בא אורך, קומי אורי כי אור ה' עלייך יזרח. עלייך ועל עם ישראל.
"סגרי את עינייך לרגע ותני לדמיון דרור. סגרי עינייך ממראות איומים אשר ראיתן שם, ובכנפי דמיונך עופי אל ירושלים המתחדשת, אל תל אביב ופתח תקווה, אל בנימינה ובאר שבע, אל מראות עמק יזרעאל ואל חבל הבשור, אל כחול הכנרת ותכול השמיים הפרוש מעל מדינתנו.
"עכשיו פתחי שוב את עינייך, ולמרות הכל חייכי חיוך של ניצחון.
"ניצחנו, ליטל, ניצחנו.
"סבא ישראל־מאיר, האוהב אותך עד כלות".
שבת שלום.