ובחזרה למורגנשטרן. רק מעטים מכירים את סיפורו הבלתי ייאמן של הילד מטשקנט, שאביו נפטר בהיותו בן 8 שנים בלבד, ובכל חייו הכיר רק עולם אחד: עולם הפשע והסמים. "גדלתי בחברה עבריינית", הוא לוחש כלא מתגאה בעברו. הקושי האמיתי החל כשהיה בן 11, שלוש שנים לאחר מות אביו הביולוגי, אביו החורג שהיה מכור להימורים נרצח לנגד עיניו בידי עבריינים אחרים, בהמשך איבד אב חורג נוסף. בגיל 22 עלה ארצה עם אמו וסבתו, והמשפחה התמקמה בבת־ים. "המשכתי את חיי הפשע שהתחילו באוזבקיסטן גם כאן. לא ידעתי משהו אחר. לא היה לי שום מקצוע", הוא אומר כמעט בהתנצלות.
כאיש גדול ממדים, חיצוניותו השרתה אווירה מסוימת של אימה ופחד. המכרים קראו לו "המקרר". "עסקתי בכל. סמים, מכון ליווי, פרוטקשן ועוד", הוא אומר ומסרב לפרט. גם היום, 15 שנה מאז ששינה את אורח חייו, יש דברים שהוא מעדיף שלא לחשוף.
מה משך אותך פנימה במהירות כזאת לעולם הפשע?
"עבריינות זה כדור שלג. אתה מתחיל בדבר פעוט וזה מתגלגל לממדים עצומים. אי אפשר לעצור את זה. אני ראיתי בזה דרך חיים. הייתי נרקומן ומכור כבד שכבר לא היו לו ורידים להזריק".
מתי התחיל השינוי בחייך?
"בערך בגיל 30. מצאתי את עצמי לבד בעולם, כשסבתא ואמא שלי נפטרו מסרטן. לא היה לי כלום חוץ מסמים ופשע. זה משהו שמושך אותך, קשה להשתחרר מזה. אפילו שישבתי פה ושם בבתי סוהר, לא היה לי שיקום של ממש".
בעשור השלישי לחייו, בשליש האחרון של מאסר נוסף שנגזר עליו, הוא הגיע לסף ייאוש, ולכן החל בתהליך שיקום. "לא היו לי כסף ומשפחה. הייתי הומלס ונשלחתי להוסטל של שיקום האסיר, ושם התחיל תהליך שיקומי של שנה ועוד שנת מעקב".
באיחור של 15 שנה
מורגנשטרן נשלח לעבוד במפעל יציקה באזור מפרץ חיפה. עבודה קשה ותובענית. "עבודה שחורה. בפעם הראשונה בחיים שלי עבדתי למחייתי מחוץ לעולם הפשע".
מה הרגשת?
"הייתי בשפל של החיים שלי. בלי כסף, בלי משפחה, בלי מקצוע, בלי כלום. שמחתי שיש לי עבודה והשקעתי את כולי בעבודה. בגיל 30 להתחיל הכל מאפס זה לא פשוט. בדרך כלל לאדם רגיל יש מסלול חיים, הוא מתקדם בחיים. יש לו בסיס כלכלי, משפחה להישען עליה. אדם בוחר את דרכו בחיים בצורה שקולה, ואני לא הייתי במצב הזה, התחלתי הכל באיחור של 10־15 שנה. לא הייתה מאחורי משפחה, לא חברים תומכים, לא ניסיון ולא מקצוע".
מורגנשטרן היה נאמן למקום העבודה במפעל היציקה, למד לבצע עבודות פשוטות והצליח בקלות, מכיוון שיש לו תפיסה מהירה. עברית הוא למד בכוחות עצמו מגיל צעיר, שפתו עשירה ומתובלת בפתגמים ובאמרות. "אני אוטודידקט", הוא מעיד על עצמו.
אלא שהתפנית הדרמטית בחייו התגלתה רק בדיעבד. במהלך עבודתו במפרץ חיפה, היה חולף מדי פעם בדרכו לרכוש סיגריות ליד מרכז ההתקנות של תמן, שם עסקו בהתאמת רכבים לבעלי מוגבלויות. "הייתי מביט בקנאה במוסך הנקי והמבריק שלהם, ולא פעם חשבתי כמה טוב היה אם הייתי יכול לעבוד במקום כזה במקום העבודה המלוכלכת במפעל היציקה".
במרוצת הזמן הבין מורגנשטרן כי מיצה את עצמו במפעל היציקה. "מקום העבודה היה טוב. היו סבלניים אלי, אבל ראיתי שאין לי לאן להתקדם, לא בשכר ולא בתפקיד, והחלטתי לעזוב". הוא מספר שהפרידה הייתה בהסכמה וברוח טובה, ואפילו את הפיצויים שילמו לו.
ביום שעזב את המפעל, פרצה מלחמת לבנון השנייה והחשש אם טעה בהחלטתו לעזוב מקום עבודה מסודר החל לקנן. בסיום המלחמה הוא הגיע לחברת כוח אדם, שם בישרו לו כי בחברה שמתקינה אבזרים לנכים מחפשים עובדים טכניים. "זה לא היה פשוט", הוא מספר. "אני זוכר עד היום את מה שקרה.
הייתי בטוח שהם יבקשו יוצאי צבא, אנשי חיל אוויר, טכנאים שיודעים את העבודה, ולי אין כלום. החלטתי ללכת לראיון ויהיה מה שיהיה. הגעתי לראיון עבודה בתמן וישבתי עם הבעלים ומנהל הסניף, והם שאלו אותי: מה אתה יודע? האמת שלא ידעתי כלום. אבל ידעתי שאני חייב להגיד את האמת, כדי שלא להסתבך בשקרים. מצד שני, ידעתי שאם אני רוצה את העבודה הזאת, אני צריך לשווק את עצמי, וכמו שאומרים, לתבל את המרק".
"אני יודע שני דברים: שאני אמין ואני נאמן", הוא אמר ושתק. הוא זוכר ששניהם הביטו זה על זה, היססו מעט ואז אמרו לו שיקבל תשובה בקרוב. כעבור זמן קצר הטלפון צלצל, והוא התבשר כי התקבל לעבודה. זה היה לפני 11 שנים. תקופה שבה השתנו חייו מקצה לקצה.
"התחלתי כמתקין. לא ידעתי כלום, אבל היה לי רצון חזק ללמוד ולעבוד", משחזר יבגני. "החלטתי שאני לפשע לא חוזר ולא רוצה להיות נרקומן אחרי שנגמלתי מהסמים. בתמן ראיתי מחרטות, רתכות, ראיתי שיש כאן הרבה תפקידים, מקום עבודה שאפשר ללמוד ולהתקדם ובעיקר מקום שעוזר לאנשים בעלי מוגבלויות לחיות טוב יותר. זה לא סתם מקום עבודה, זה מקום שעוזר לאנשים, וזה מצא חן בעיני. חיפשתי כל הזמן את המקום שיעזור לי לעזור. שיעזור לי לקבל את מה שאני לא קיבלתי בצעירותי: סיוע, עזרה והכוונה".
חבר מביא חבר
כיום מורגנשטרן ממלא תפקיד בכיר בחברה. הוא מנהל צוותי עובדים שאחראים להתאמת אביזרים מיוחדים, כגון מערכת היגוי חשמלית, רובוט שמוציא ומכניס עגלות נכים לתא המטען של הרכב, ג'ויסטיק חדשני לנהיגה למוגבלים ועוד עשרות אביזרים מתוחכמים. כל אלה נמצאים באחריותו במרכז הייצור הגדול והחדשני של תמן בקיסריה, ובעורף ממתינים עשרות נכים לקבלת כלי הרכב, המשמשים להם במקרים רבים כתחליף לרגליים. תחת פיקוחו והוראותיו עובדים עשרות עובדים.
"אחי, תעשה את ההרכבה בזריזות", הוא אומר לאחד העובדים במפעל, טופח על השכם, מתכופף לעברו מתחת לרכב ומסייע לו לפתור תקלה. הטלפון הנייד שלו לא מפסיק לצלצל, וכך גם הטלפון בחדרו, אפילו שביקש שלא להעביר לו שיחות במהלך הראיון. "אני מצטער", הוא אומר לי בכל פעם כשהטלפון קוטע את שיחתנו. "יש דברים שחייבים לפתור במיידי. אני לא יכול להשאיר אדם מוגבל בלי רכב". מורגנשטרן נותן הוראות בטלפון בקול שקט וסמכותי. מדבר בעברית ולעתים ברוסית, והכל בנועם וברוגע.
"איזה הבדל בין מה שאני עושה היום למה שהייתי בעבר", הוא פולט ברגע קטן של אושר. "מי היה מאמין שאגיע למקום כזה ולתפקיד כזה".
בעלי החברה והמנכ"לים, משה אופק ועדי אדלר, האמינו במורגנשטרן מהרגע הראשון, אפילו שכבר אז ידעו כמעט הכל על עברו הלא פשוט. "לימדו אותי הכל על המקצוע. שלחו אותי לקורסים, סמכו עלי וקידמו אותי בתפקידים. זו הייתה הרגשה טובה. כשיש לך ביטחון שמישהו סומך עליך, אתה מחזיר לו בעבודה", הוא מסביר את קליטתו בחברה.
אבל מורגנשטרן לא הסתפק בג'וב הבכיר. הוא החליט שעליו לעזור לאנשים נוספים שהגורל דרדר אותם לעולם הפשע וחיפש בעיקר יוצאי ברית המועצות לשעבר שהיו במצבו וגייס אותם לעבודה בחברה. "זה היה בשיטת חבר מביא חבר", הוא מספר. "שמעתי שיש מקום פנוי וחיפשתי אנשים לויאליים ונאמנים. עד היום לא טעיתי בבחירת האנשים האלה. למרות עברם הם נקלטו בעבודה ללא בעיות ויצאו מעולם העבריינות".
לצד רבים שנקלטו, שלושה עובדים כאלה עזבו במהלך השנים את תמן ופתחו עסקים פרטיים קטנים. "אני בקשר איתם. הם עובדים ומפרנסים בכבוד. שומרי חוק", הוא מעיד ומגלה שמבחינתו הדבר הכי חשוב בשיקום הוא להחזיר מישהו למסלול חיים נורמלי. "זו משימה קשה הרבה יותר מסתם למצוא לו עבודה לרגע".
איך מגיעים אליך האסירים המשוחררים?
"תראה, אנשים שמעו עלי. זה עובר מפה לאוזן. אנשים משם שראו שיצאתי מהפשע והסתדרתי - באים ומבקשים עזרה. אני בעיקרון לא מלווה כסף. אני אומר להם: רוצים להרוויח? תלכו לעבוד. אני אעזור לך להיקלט בעבודה, אבל לא אתן לך כסף. אני מרגיש מי האדם שמבקש ויודע לזהות אם הוא יצליח בעבודה או לא".
במהלך ההתקדמות בסולם התפקידים הצליח מורגנשטרן להשלים את המהפך האישי והפך לאיש משפחה. יש לו בת זוג ושני בנים, וכיום הוא הפך למאבחן של אסירים שרוצים להשתקם.
מה מטרותיך האישיות?
"להתפתח במקום שנתן לי הזדמנות של פעם בחיים. כל עוד אני נושם, אני אתן את כולי למקום הזה ולאנשים האלה. לעובדים הקטנים ולמנהלים הגדולים. תמן זה הבית האמיתי שלי".
