את היום שבו שוטרים הופיעו באולם ההרצאות באוניברסיטה כדי לחפש אחריו, מוחמד מצארווה מתקשה לשכוח גם 53 שנים אחרי. "הייתי אז מהמובילים למען שוויון זכויות ואינטגרציה בשנות ה־60", הוא נזכר. "צריך להבין, אני בא מכפר סגור, עם מושל צבאי. אז אתה יוצא לעולם ופתאום מוצא אנשים פתוחים, מדברים על זכויות וקדמה". בשנת 1963 לקח את הגילויים הללו צעד קדימה. עם חבריו למאבק ארגן עצרת כינוס בבאקה אל־ גרבייה, שתכליתה התנגדות למשטר החונק שבו הוא וכל מי שהכיר היו נתונים זה 15 שנה. "נאמתי באירוע, קראתי לאנשים להיות מעורבים", הוא ממשיך. "המושל הצבאי ראה והכריז על המפגש כהתקהלות בלתי חוקית. כל מי שדיברו באירוע הפכו ליעד".

ימים לאחר מכן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, שבה למד באותה העת כסטודנט מן המניין, הופיעו לפתע שני שוטרים, "בדיוק בהרצאה על משפט חוקתי", הוא מרשה לעצמו לגחך היום, 50 שנה לאחר שהממשל הצבאי על ערביי ישראל הוסר לבסוף. בזמנים ההם, הוא אומר, הוא צחק פחות. "שוטר אחד שואל מי זה מוחמד מצארווה. אמרתי 'אני', אז הוא מיד מושיט לי אזיקים. נדהמתי. הוא אמר, 'שלחו אותי מפרדס חנה ללוות אותך'. לקח אותי אזוק למגרש הרוסים, שם דחפו אותי לתא עם יותר מ־20 איש, סדיסטים, נרקומנים ועברייני מין. נבהלתי מאוד מכל זה". 

לימים ישתתף מצארווה השתתפות פעילה באיחוד רשימות המפלגות הערביות לכנסת. בראייה לאחור, ייתכן שהמעצר ההוא מול חבריו לספסל הלימודים היה הצעד הראשון בדרך לשם. "לאחר מגרש הרוסים העבירו אותי עד לבית המשפט בחדרה, באוטובוס ציבורי של אגד, עם ידיים אזוקות לפני כל האנשים". ביום למחרת שוחרר בתנאים: נאסר עליו להשתתף בהתכנסויות פוליטיות. בטח שלא לנאום בהן.

תן לי לנחש: חזרת נחוש מתמיד.

"נכון".

תלות טוטאלית

הממשל הצבאי הוטל על ערביי ישראל הלכה למעשה עם קום המדינה. הערבים שבתוך תחומי הקו הירוק נתפסו כאיום בלתי ברור שנאמנותו חידה - למדינת ישראל או למדינות ערב. עד שיוברר איך פותרים את התסבוכת, הוחלט להצר את צעדיהם, זאת בחסות המטרייה המשפטית של "תקנות ההגנה (שעת חירום)". למרבה האירוניה, הכלי הזה נחקק בידי הבריטים כדי להגביל את האוכלוסייה היהודית דווקא. אמצעי השליטה היה רישיונות. יצירת תלות טוטאלית בהם, לכל פעולה יומיומית פשוטה: לסידורים, לעבודה, לביקור רופא אפילו. אלה סופקו בלעדית בידי מושל צבאי שהועמד על כל אזור גיאוגרפי ושלט בפועל ביישובים ובכפרים הערביים שישבו באזור שלו. "הסיפורים מתקופת הממשל הם לא נוסטלגיה", אומר הישאם יונס (78), תושב הכפר ערה.

"אנחנו זוכרים דברים רעים". סמוך למקום מגוריו ישבה מפקדת ממשל צבאי. "שני שוטרים ושרת", הוא מדייק. "וכל יום בבוקר היינו מגישים (בקשה לקבל רישיונות תנועה, ע"ר). הולכים ברגל, מצטופפים, מגישים בקשה לקבל רישיון לצאת מחדרה, לחזור מחדרה, ומחכים מתחת לעצים. היה אסור לנו לעזוב עד שעה שתיים. בשתיים היה יוצא מישהו, לאו דווקא השוטר, לפעמים הטבח או השרת היה קורא: 'הישאם יונס, קיבלת רישיון, אתה ואתה לא קיבלתם. תלכו מפה'. ולא הייתה שום מחאה, שום דבר, הגורל של אנשים היה תלוי במזג האוויר של המושל הצבאי באותו היום".

לשיטה הזאת היו תופעות לוואי. השחתה וריקבון שפשו בציבור כמעט מיד. שכן אם המוכתר המקומי היה המתווך הבלעדי בין המושל הצבאי לכפר – מקורבי המוכתר קיבלו יותר. כך רישיונות החלו להיסחר בשוק שחור, ובהיעדר יכולת לשלוט על גורלך, גם סחורות אסורות הובאו בחשאי מצדו האחר של הקו הירוק ונסחרו מתחת לשולחן. "הממשל יצר הרבה פרוטקציות כדי לקבל רישיונות", אומר ריאד כבהא, תושב ברטעה בן 63. "ככה יצרו שכבה של אנשי המושל הצבאי בכפר, שהיו 'השליחים' שלו, והם גם קיבלו כל מיני דברים כי הם ידעו להשיג רישיונות. מה עוד שהאנשים האלה, בעזרת המושל, היו הפעילים בבחירות. הם גם היו אחראים על מינוי מורים, מנהלים, כל מיני הטבות. זאת הייתה שכבת אנשי מפא"י לשעבר, ורדפו במיוחד אחרי אנשי מפ"ם וקומוניסטים".

"היו ערכים"

"זו הייתה תקופה אפלה", מספר עוד יונס. "היה משמר גבול שמתנהל בלילה, היה עוצר כל יום בשעה שש, לא היה חשמל, לא היה כלום, אנשים פחדו מהשלטון. כל שוטר היה מלך, אז מה תגיד על מושל צבאי? היו אנשים שהיו קרובים למושל הצבאי, אספו כל תנועה, היו מדווחים עלינו. והיו גם הרבה אנשים מתוך הכפר שהיו מתנדבים לתת מידע".

כל המרואיינים לכתבה הזאת הגיעו רחוק אחרי שהממשל הצבאי הוסר. יונס הפך מאז ד"ר לחקלאות, מצארווה מונה לקונסול ישראל באטלנטה ושופט שלום בחדרה, כבהא נבחר לראש מועצה ומנהל המרכז היהודי־ערבי בגבעת חביבה. את התקופה ההיא, אומרים כולם, הם מעדיפים להותיר מאחור.

לילדים שלך סיפרת על התקופה הזאת?

יונס: "לא. לא רוצה שיזכרו את זה. בסך הכל אנחנו רוצים להשתלב. מתים להשתלב, ואז אומרים שאנחנו מסיתים, ואנחנו שורפים ואנחנו נוסעים באוטובוסים להצביע. אני רוצה שתראו את הצד החיובי שלנו".

מאג'ד סעאבנה (66), תושב כפר קרע, מסכים. "אני לא מספר בדרך כלל מה שהיה. צריך לחנך את הילדים והדור הצעיר שלא יסתכלו בעין שחורה על מה שהיה אז, שיסתכלו קדימה, איך להסתדר היום. אני זוכר שהייתי בתיכון ולמדנו באנגלית על רופא יפני שמצא חייל אמריקאי, אבל הוא צריך להיות נאמן למקצוע שלו אפילו שהוא אויב. ככה אנחנו צריכים לחיות היום".

ובכל זאת שני אירועים מהימים ההם מפעמים עדיין אצל כולם. הראשון שבהם אירע בערב נמהר אחד ב־29 באוקטובר 1956. "חזרתי מירושלים וראיתי שבאו אלינו לבית אנשים", מספר סעיד ראבי, תושב ג'לג'וליה, שהיה בן 19 באותה העת. "חשבו שאבא עדיין מוכתר, ורצו שהוא יכריז על עוצר ביישוב. אז אמרתי להם שאבא כבר לא בתפקיד, ויש מוכתר אחר".

הם התקהלו כי השמועה הגיעה לאוזני אנשי הכפר על ירי מסיבי לא רחוק משם, בכפר קאסם. מאוחר יותר התבררו ממדי האסון. "באו אלינו יום אחרי זה כדי לקבור את כל אלה שנפלו בכפר קאסם", הוא ממשיך. "ואני עליתי לרכב (רכב הלוויות, ע"ר). אמרו: כל מי שרוצה לעשות חסד לאלוהים וטובה לאנושות, שיעלה לרכב. אני רציתי להיות איתם, ואז המושל הצבאי וכל החבורה שלו הורידו אותי ואמרו: אתה צעיר מדי. הלכו כל הגברים של הכפר, פתחו 49 קברים. זו הייתה טרגדיה בלתי נשכחת לעולם".

סעאבנה היה בן שש. לדבריו, הוא זוכר את האווירה. "היה אצלנו רדיו בזמנו, אז כל האנשים היו באים אלינו. הייתי מבין מה הזקנים מדברים יותר ממה שמדברים בחדשות. אני זוכר שהיה פחד באותו רגע, ואני זוכר שאמרו שזה סימן לגרש את הערבים מפה". אבל זה לא קרה. באותה תקופה החלה התנגדות לממשל גם בחלונות הגבוהים בישראל הצעירה. בממשלה, בכנסת, אפילו בתוך שורות מערכת הביטחון הישראלית. "בתקופה ההיא הייתי לגמרי טירון בשירות (שירות הביטחון הכללי, ע"ר), וכבר אז ראיתי ניצנים של המאבק בממשל הצבאי", אומר ראש השב"כ לשעבר, ח"כ יעקב פרי (יש עתיד). "היו פה ושם הפגנות של נשים בכפרים ערביים שראיתי. התחילה תקשורת, אבל בצורה מינורית מאוד עדיין נגד התופעה הזאת. מאוד שמחתי שהעניין בוטל. היו לי ספקות עד כמה זה נחוץ, אבל צריך להגיד שבכל זאת היה מדובר בימים טריים של המדינה, והממשלה או הממסד הסתכלו על כלל האוכלוסייה הערבית הישראלית שלא כאוכלוסייה אוהדת".

"כבר אז ראיתי ניצנים של המאבק בממשל הצבאי".  ח"כ יעקב פרי צילום:  מרים אלסטר, פלאש 90"כבר אז ראיתי ניצנים של המאבק בממשל הצבאי". ח"כ יעקב פרי צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

את היום שבו הממשל בוטל הוא, וכל המרואיינים פה, זוכרים היטב. "כשנגמר, זו לא הייתה שמחה ממש גדולה, אבל לאנשים היה חיוך, זאת אומרת, פתאום אין קושי לצאת לתל אביב או חדרה לעבוד", סעאבנה אומר. "אני זוכר את הצעירים שהיו מחפשים עבודה, ובית הספר היהודי מקבל אותם ולא שואל אם יש לך או אין לך רישיון. לפני שנגמר הממשל, היו חוזרים כל שלושה שבועות לבית אחרי שעבדו ברפתות ומספרים איך היו ישנים בתוך הרפת עם הפרות, ולפעמים היו תופסים אותם, היו קוראים לזה 'לשכה', ויש כאלה שנכנסו לבית הסוהר".

הממשל הצבאי קרס לבסוף בזכות מפלגות הימין דווקא. בין אם זה נעשה ממניעים פוליטיים – שכן הממשל הצבאי הנציח את קול הבוחר הערבי בקבוצה של מפא"י, דבר שבגין ואנשיו ביקשו לגדוע, ומהר – בקרב ערביי ישראל חשו רבים כי יש מי שסופסוף שומע את קולם. "פחדנו לצאת להפגין ולבקש, אבל סמכנו על החברים היהודים שיילחמו בשבילנו", אומר ריאד כבהא. "הייתה שותפות יותר חזקה בין יהודים וערבים. הם האמינו בחיים משותפים ושוויון ולכן נלחמו איתנו".

מאז הרבה השתנה, הוא אומר. אולי מרחק הזמן הקהה אצלו את הרושם הרע, ובכל זאת, לדבריו, המצב לאו דווקא השתנה לטובה מאז. "כמה שהיה ממשל צבאי והיה קשה, אנשים האמינו אז יותר בחיים של יושר", הוא פוסק. על אף הכיבוש וכדומה. היו ערכים".

גם סעיד ראבי, שמשמש כיום חבר בוועדת הסולידריות של הרשימה הערבית המשותפת לכנסת, אינו אופטימי. "בתקופה ההיא לפחות הייתה תקווה בנפשם של אנשים שהמצב ישתנה, אתה מבין?", הוא אומר. "יחלוף, יתוקן. היחס היה יותר אנושי. היום יש צל כבד מאוד במדינה".